טיסה במחלקת תיירים: "דיין בלוט, קאלט וון מוגליש" - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

טיסה במחלקת תיירים: "דיין בלוט, קאלט וון מוגליש"

נסו לומר ללופטהנזה שלא ניתן לקפל רגל במחלקת תיירים

אני אוהב מטוסים. בעיקר דגמי 767, אבל ייתכן שאני עומד להתאהב גם ב-787 החדש. אוהב טיסות, יעדים חדשים, ובאופן קצת מביך יש לי גם חיבה לא פשוטה לדלק סילוני ולשדות תעופה. נכון, אני מצטיין גם בקיטורים וביבבות אינסופיות על חוויות הטיסה שלי - אבל ככה זה ברוב מערכות היחסים. בתור אחד שכזה, לא לגמרי מפתיע שהתגלגלתי לעיסוק שמושיב אותי במעמקי מטוס לפחות פעם בשבוע. זו עשויה להיות טיסה של 15 שעות לבייג'ין או דילוג בן שעה וחצי לדטרויט, אבל טיסה היא טיסה ושכרה וסבלה המתוק בצדה. כמו דברים רבים שעושים פעמים רבות ומחבבים, גם הטיסה נהפכת בשלב כלשהו לטקס, למשהו גברי, כמעט צבאי. אורזים מעט, תמיד בתיק שמעלים למטוס, במיומנות ובדיוק של פעולה שנהפכה כבר מזמן לזיכרון שריר.

השכם השכם בבוקר יצאנו לדרכנו, בלימוזינה שחורה שמביאה אותי לשדה כמעט מאוחר מדי. עשיתי צ'ק אין באינטרנט וכרטיס העלייה למטוס הוא לרוב בר-קוד באייפון שלי. חיוך רחב ו"גוד מורנינג" מלווה במבט לאישונים מעבירים אותי אצל הבודק, בחמש תנועות זריזות אני מסדר את חפציי על המסוע: נעליים נטולות שרוכים, חגורה ללא ברזל, מחשב בכיס חיצוני, שני מגשי פלסטיק, עשר שניות ואני בפנים.

עולה ראשון למטוס, יודע אילו מושבים כדאי לבחור בכל דגם (ומי שלא יודע שיביט ב-seatguru.com), מאיזו דלת יוצאים כשמגיעים, ליד איזה שער יש שקעים לטעינת האייפון, באילו טיסות יש חיבור לאינטרנט, איפה כדאי לשתות בטרמינלים, וכמובן בדיוק כמה מיילים צברתי היום. מדובר בטקס מדוד ומנוהל היטב.

אודה ולא אבוש, אני מעדיף לטוס במחלקת עסקים או כמובן בראשונה. בתור בן לאב יוצא קיבוץ ולאם מכפר אז"ר, יש לי צרכים מועטים יחסית, ולגמרי נשלטים, בגינוני אצולה למיניהם - אבל איכשהו עניין הישיבה בקדמת המטוס עושה לי את זה. תירוצים ופוסט-רציונליזציה יש ברשותי למכביר: כל בן אנוש שגובהו יותר ממטר ותשעים לא מתאים פיסית ונפשית למושבי מחלקת תיירים. מחיר חוסר ההתאמה הכרוני הוא גבוה: גב דואב, פיקת ברך מנופצת באדיבות עגלת המשקאות, התמוטטות עצבים בחסות בן-בקר אמריקאי היושב לצדך ולועס מסטיק או ציפורניים במהלך כל הטיסה, ולעתים כל התשובות נכונות.

אבל מעבר לזה, אני מפיק איזה סיפוק אינפנטילי מהתחליף המודרני לפיאודליזם הישן והבדוק. אתה ישוב בקדמת המטוס - משמע אתה פה בעניין רציני, ולא מסתופף בירכתיים עם שאר המאושפזים. אתה קדימה משמע אתה לפניהם, סובל פחות בעת העיכובים המפלצתיים, יוצא ראשון מהמטוס, עומד בתור הקצת פחות נורא לביטחון בצ'ק אין, וכך הלאה - שטויות המצדיקות את הפינוק שלך. החיסרון הוא הצטרפותך לשורותיה של אמריקה התאגידית, שהרי היושבים בפרונט הם חייליה הנאמנים ביותר של תת התרבות הזו: לבושים באותה חליפה, חמושים באותו לפטופ אפור של דל, ומתרגלים בצוותא הרגלי שתייה של אלכוהוליסטים מתפקדים.

לפני כמה שנים טסתי עם שני אחיי לחגוג את יום הולדתו של אבי, המתגורר באירופה. טסנו באליטליה, במחלקת תיירים, וזו הייתה חוויה כה מביכה עד ששמרתי את כרטיס העלייה לגיהינום. סרקתי, הגדלתי, הדפסתי ומיסגרתי את העדות וכיום היא מתנוססת לדיראון עולם על כותלי משרדי. תזכורת אילמת לא לטוס באליטליה, לא לטוס במחלקת תיירים ולעולם לא לטוס במחלקת תיירים באליטליה.

אירוע משובב נוסף זכור לי מטיסה אחרת עם אחי, הפעם בלופטהנזה. אחי ישב במעבר, ובלית ברירה שירבב את ברכו ואת רגלו הימנית לתוך מסלול התנגשות עם עגלת המתכת. אחרי החבטה השנייה הוא ביקש מהדיילת להיזהר. אווה בראון הבהירה לו שמוטב שיכניס את הרגל למקומה אם הוא חפץ בה. הוא מצדו הדגים לה שאם הוא יצליח להחזיר את הרגל, הנוסע הישוב לפניו ייאלץ לבטל לעצמו מימד. הדיון הפסיק להתקדם לאחר שהיא שאלה את אחי אם הוא מעוניין לשתות משהו, והוא השיב לה "דיין בלוט, קאלט וון מוגליש", שזה בתרגום גס מגרמנית "את הדם שלך, רצוי קר".

אם תרצו תירוצים נוספים לטוס בפרונט, כדאי שתדעו שבעצם מדובר בתחליף זול מפלסטיק לדבר האמיתי. יצא לי פעם לטוס בקונקורד ז"ל מניו-יורק ללונדון. מעבר לעובדה שמגיעים מהר ורואים שמיים כמעט שחורים ואת קימור קו האופק, נחרתה בזיכרוני העובדה שצוות המטוס הכיר את רוב הנוסעים באופן אישי. מדובר בלקוחות קבועים, כמוני בתור לפלאפל המצוין של שלומי ברחוב 72. טסתי גם במטוסים פרטיים של לקוחות ססגוניים, וכאן כבר נחשף עולם מקביל ומקסים של שדות תעופה קטנים ורומנטיים, שירות אישי ונטול תורים, ומותרות אינסופיים שבדרך מוזרה מעקרים את ההירואיות של התעופה המסחרית ומשיבים אותה למהות העירומה שלה: מטוס פרטי עם צוות שמחכה לכם כדי שתטוסו חזרה בסיום הפגישה הוא פשוט מונית.

השבוע חזרה התעופה לחדשות לאחר שניגרי חלול מבט החליט להבעיר לעצמו דווקא את התחתונים. נשמע שהוא זקוק בעיקר לפסיכיאטר מוכשר - שירות שלא בטוח שיקבל בתאי המעצר בגוואנטנמו או בפורט הוד. המקרה הזכיר לי מיד את דיוויד מלונדון, שלאחר ה-11 בספטמבר 2001 הציע להוציא להורג את אוסאמה בן-לאדן, בעיקר כי באשמתו הוחלפו הסכו"ם ממתכת במחלקה הראשונה של בריטיש איירווייס בפלסטיק. בעיניו זה היה קץ התרבות וכניעה לברבריות. אני חושש שצפוי לנו גל חדש של ענישה בשחקים לאחר מעללי הניגרי, אבל אין ברירה: אנו, המכורים האמיתיים, נמשיך כנראה לטוס גם הפעם - קצת כמו ג'ורג' קלוני ב-Up in the air המצוין - שצבר 10 מיליון מייל, וכשנשאל "מאיפה אתה במקור?", הוא הביט סביבו על מחלקת העסקים, וענה "אני מכאן".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#