המופע של ריצ'רד קווסט - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המופע של ריצ'רד קווסט

אפריל 2008. אמצע הלילה. ריצ'רד קווסט, אחד הכתבים הכלכליים המובילים של CNN, נמצא משוטט בסנטרל פארק כשהוא מסומם וחבל כרוך על צווארו וסביב איבר מינו. תדמיתו של האיש המוחצן והצבעוני התרסקה באחת, אבל מאז החיים לא מפסיקים לחייך אליו. בראיון ל-MarkerWeek, עם תוכנית כלכלית חדשה ובועטת, הוא מדבר על האירוע, על המשבר הכלכלי ועל מצב התקשורת

ריצ'רד קווסט, מגיש תוכנית הכלכלה היומית ברשת CNN, נכנס לחדר בסערה. הוא מסיר בתנועה אחת מהירה את הז'קט שלו, משליך אותו על הכיסא וצונח עליו באנחת רווחה. הוא מתנצל על האיחור הקל ומסביר שנאלץ להתעכב בשל דיון ממושך בסוגיית מיכל התפוחים.

בתחילה, הוא מסביר, השתמשו בוואזה ענקית מזכוכית כדי להציג את ערימת התפוחים שבאולפן, אבל אז הם קיבלו מייל נזעם מהבוס על כך שהמיכל עלול להתנפץ בשידור חי. אחר כך, מספר קווסט, עבר הצוות להשתמש בהצגה אלקטרונית של נקודות במקום תפוחים, "אבל זה נראה זול ורע". החלופה הבאה היתה ואזה ענקית מפלסטיק, אלא שהיתה לה תחתית עצומה כל כך "שנשאר בה מקום לעוד מטע שלם של תפוחים". הצוות ממשיך לעבוד על מציאת פתרון לסוגיה הסבוכה. מי שיצא לו לצפות בתוכנית של קווסט ברשת CNN אינטרנשיונל, "קווסט עושה עסקים" ("Quest Means Business"), יבין בוודאי מדוע נרעש קווסט מעניין מיכל התפוחים. אחרים יתקשו להבין מדוע כוכב טלוויזיה שעוסק מדי יום בנעשה בשווקים העולמיים ובמשבר הכלכלי הגלובלי מוטרד מעניין פעוט שכזה. העניין הוא שמיכל התפוחים הוא חלק מהזהות הטלוויזיונית של קווסט מאז עלתה תוכניתו החדשה לאוויר, לפני עשרה חודשים.

התפוחים הירוקים והאדומים - יחד עם הרמזור שתלוי באולפן ומחליף צבעים לפי פקודותיו של המגיש ועם הפעמון שמונח דרך קבע על שולחנו - משמשים אמצעי עזר להצגת מושגים כלכליים, שינויים ותהליכים שנוטים בדרך כלל לשעמם או להרתיע צופים. לאחר 10 דקות של שיחה עם קווסט, ברור שיש לכל הצעצועים האלה תפקיד נוסף. הם משמשים פורקן מיידי לרוח התזזית הבלתי נלאית ששורה עליו, על המסך ומחוצה לו.

קווסט קיבל לידיו את התוכנית, שעלתה לאוויר בתחילת 2009, לאחר שחווה משבר אישי קשה: באפריל 2008 הוא נתפס משוטט באמצע הלילה בסנטרל פארק שבניו יורק יחד עם אדם נוסף, כשחבל כרוך סביב צווארו מצד אחד וקשור לאיבר מינו מהצד השני. הוא נעצר, הודה באחזקת סמים בכיסו, בילה יממה במעצר ואחר כך נשלח, בהוראת בית המשפט, לחצי שנה של גמילה מסמים. בצעד די מפתיע גיבתה רשת החדשות את הכוכב, קיבלה אותו בחזרה לשורותיה לאחר תהליך הגמילה ואף העניקה לו מעין קידום.

כשהוא נשאל על הסיבה לכך שרשת CNN בחרה להשאיר אותו אצלה ואף להעניק לו תוכנית אישית על אף המבוכה שהסב לה, קווסט עונה בפשטות: "זה משהו שאת צריכה לשאול אותם, זה לא משהו שאני עוסק בו".

ייתכן כי הטירוף המסוים שטמון בו הוא שהופך את קווסט, 47, לאחד המותגים הבולטים של רשת החדשות הבינלאומית. הוא אחד מהמקרים שבהם איש טלוויזיה שומר על אותה נוכחות דרמטית ומלאת אנרגיה גם בחיים שמחוץ לקופסה. למעשה, אין כל הבדל בין קווסט כפי שהוא מופיע מדי יום על המסך בעשרות מדינות שקולטות את שידורי הרשת, לבין קווסט המרואיין. תנועות הידיים הרחבות והנמרצות מלוות בדיבור מהיר במבטא בריטי מודגש ומלא חן.

הוא מצחיק וכריזמטי ונדמה כמי שמכווץ את הנוכחים בחדר לממדים זעירים, משל היה שחקן שזה עתה עלה על הבמה. המאפיינים הייחודיים האלה והניסיון להפוך גם את עולם הכלכלה למחזה משעשע - עם שימוש במונחים פשוטים ועתירי דימויים - סייעו לו לבלוט בין מגישי הרשת ולקבל תוכנית יומית אישית לצד מגישים כמו כריסטיאן אמנפור, הכתבת הבינלאומית הידועה. אבל נראה שכדרכן של הופעות לא שגרתיות, גם הדמות הקומית של קווסט מצליחה למשוך לא מעט אש. קווסט, כדרכו, לא נוטה להתרגש.

צפיתי בך בטלוויזיה וראיתי מצד אחד עיתונאי כלכלי רציני וידען ומצד שני שואו-מן, קומיקאי כמעט.

"נכון, אני חושב שלהרבה אנשים יש קושי עם זה. הם מנסים לקטלג אותי או במשבצת הראשונה או בשנייה. אני מקבל הרבה מיילים רוטנים שאומרים - ?אווחח... איזה תת-אלוף שיממון מאמצע נווה-שום-מקום, חבל-שעמום', ויש גם אנשים שאומרים - ?וואו, הנה מישהו שהופך עסקים למשהו מעניין, מישהו שהופך את זה לכיף'.

"האם זה אומר שנספר בדיחות בזמן שאנשים מאבדים את העבודה שלהם, שיעור האבטלה מגיע ל-9%-10% וחברות מתמוטטות? התשובה היא לא. כמובן שלא נשב באולפן ונצחק. זה עניין רציני, רציני מאוד. אבל אם יש סיפור שאפשר להכניס אליו מעט הומור וצבע, אז נשדר זאת. בהחלט. העולם מלא באנשים שיודעים איך לספר סיפורי כלכלה משעממים. אין מחסור בהם, וזה כנראה עובד בסדר גמור עבור כל הרשתות האחרות".

האם היו מקרים שבהם חשבת כי חצית את הגבול, שעשית משהו שהוא יותר בידור מעיתונות?

"זה קורה לעתים קרובות. אנחנו משקיעים יותר מחשבה בעניין הזה בתוכנית הנוכחית, למשל עם כל העזרים שבאולפן. אנחנו משתמשים ברמזור כדי להראות אם משהו מתקדם קדימה, נמצא בהאטה או עומד במקום. יש לנו גם פעמון שאני מצלצל בו - דונג! לא רצינו שזה ייראה כמו 'הנה קווסט במגרש המשחקים שלו', אז קבענו כלל שאומר שלעולם לא אשתמש ברמזור ובפעמון באותו חלק של התוכנית. לא רצינו שהצופים יחשבו שיצאתי לגמרי מדעתי.

"אבל אז, ממש ביום הראשון של התוכנית, הדלקתי את הרמזור ולגמרי בטבעיות אמרתי דונג! וצילצלתי בפעמון. מיד חשבתי - אלוהים, הפעלתי את הרמזור והפעמון ביחד. אז כן. לפעמים זה יוצא לא נכון, ואכן יש אנשים שלא אוהבים אותי. מי יודע למה? אבל אני שמח על עצם העובדה שיש להם זכות בחירה. אני עדיין מקבל מדי פעם מייל ממישהו שאומר ?אני שונא אותך ריצ'רד, לך מפה', ואני חושב - הממ, אמי היקרה לא היתה שמחה לקרוא את המסר הזה".

העובדה שדמותה של אמו היא הראשונה שחולפת בראשו של קווסט כשהוא קורא מיילים עוינים היא לא מקרית. קווסט מגיע ממשפחה בריטית יהודית מסורתית: הוא גדל בליוורפול עד גיל 10 ואחר כך בלידס, למד בבית ספר יהודי ואפילו העביר זמן בלימודים ב"חדר" מגיל חמש ועד הבר מצווה.

קווסט מצהיר על יהדותו - עניין שאינו מובן מאליו בתרבות הבריטית - אבל בה בעת גם לא שש להרחיב את הדיבור עליה. הוא מספר למשל שהוא לא זוכר כמעט דבר מלימודי העברית שלו, מלבד הביטוי "רגע, רגע" שאותו הוא פולט ברי"ש גרונית מאולצת, בתוספת תנועת היד הישראלית המוכרת. "בואי אתן לך את הקווים המנחים", הוא אומר מיד כשעולה הסוגיה היהודית.

"אנחנו לא נשב ונדבר פה על ריצ'רד הקטן בבית הספר היהודי והבר מצווה שלו וכל זה. זה לא שאני מתבייש בזה, אלא שכל מה שאנחנו עושים כאן מאפשר לאנשים להציץ לחיינו האישיים ולכן מסיט אותנו מהמחויבות המקצועית שלנו. כשאתה כתב טלוויזיה, אנשים צריכים להיות מסוגלים לצפות בך. אתה מנסה לשמור את העמדות האישיות שלך ואת חייך האישיים הרחק ככל שאפשר מהצופים. אתה לא עושה זאת מפני שאתה מתבייש בהם, נבוך בגינם או שקשה לך להתמודד אתם".

לאחר כמה שניות של מחשבה מוסיף קווסט: "את יודעת מה? למה שלא תשאלי שאלות ואני אגיד לך מתי הרחקת לכת? אוקיי?" הוא עוצר לרגע קצר, לוקח אוויר ואומר - "זהו, הרחקת לכת!"

איזה תפקיד משחקת ישראל בזהות שלך?

"נו, בבקשה, תוציאי את המגלשיים והופ, אנחנו גולשים במדרון החלקלק. אני אשמח לדבר על היהדות שלי - אני יהודי ואני גאה בכך ואין כל שאלה בעניין הזה".

האם זה נוח להיות יהודי בימים אלה בבריטניה?

"בוודאי! בוודאי! אני אוסיף ואומר - איזו שאלה משונה".

בוודאי עסקת לא מעט בפרשת מיידוף בתוכנית שלך, כנראה פרשת ההונאה הגדולה בתולדות וול סטריט. האם אתה חושב שהיא גרמה להופעתם המחודשת של סטריאוטיפים אנטישמיים בנוגע ליהודים ולתאוות כסף?

"זו שאלה מעניינת, חשבתי עליה. אני סבור שחשוב להסתכל על המקום שבו השערורייה הזאת התרחשה. היא לא התרחשה במערב התיכון של ארה"ב או בקהילה הלבנה של ה'וואספס' (המעמד הגבוה-לבן בארה"ב), אלא בלב ניו יורק ובפאלם ביץ', פלורידה.

"יש ספר מבריק על פרשת ברנרד מיידוף - "Madoff: The Man Who Stole 65 Billion Dollars" מאת ארין ארבדלנד. היא כותבת לא מעט על ההיבט של פאלם ביץ', מקום שבו היו שני מועדונים, אחד בשביל יהודים ואחד בשביל וואספס, והשניים אינם מתערבבים. אבל מיידוף היה נכנס לשניהם. לפני שאנחנו מסיקים מסקנות מרחיקות לכת בעניין הזה, צריך לזכור שאלי ויזל היה אחד הנפגעים בפרשה. אז האם אפשר לומר שהיה אספקט שמי לסיפור? אני מניח שאפשר. אבל זה בשום אופן לא הלב של העניין".

נראה שהרגישות של קווסט לחייו האישיים אינה קשורה רק לסוגיית יהדותו. קווסט, הומוסקסואל מוצהר ודמות מוחצנת וחסרת עכבות במונחים בריטיים, למד בשנה האחרונה דבר או שניים על פרטיות ועל מבוכה, בעקבות התקרית ההיא בסנטרל פארק.

העיתונים בארה"ב ובבריטניה דיווחו עליה בעליצות גלויה והוסיפו כי השוטר שעצר אותו בעוון שוטטות (הפארק סגור בשעות הלילה) מצא באחד ממגפיו צעצוע מין בדמות איבר גברי. קווסט עצמו אף טרח לדווח לשוטר כי הוא מחזיק מנה של הסם קריסטל (מתאמפטמין) באחד מכיסי חולצתו.

קווסט נמנע מלהתייחס לעניין באופן פומבי, וחזר לשדר כאילו מעולם לא עזב.

הוא מודע היטב לכך שהתקרית בסנטרל פארק תלווה את דמותו התקשורתית מעתה והלאה וכי כל ראיון שיעניק כעת במטרה לקדם את התוכנית שלו יהיה כרוך גם בשאלות העוסקות ב"פרשת ניו יורק", ובכל מה שנלווה לה.

כדי לסלק חלק מהמבוכה מהדרך, הקפיד איש יחסי הציבור של הרשת להעניק את הראיון הראשון של קווסט עם עליית התוכנית החדשה ל"גרדיאן" המכובד, שם בוצע פירוק מבוקר של הפצצה. "כולם רוצים לדעת את הסיפור האמיתי של אותו אירוע בשנה שעברה", אמר אז קווסט לגארת' מקלין מ"גרדיאן". "ואני אומר בפירוש שאלה שיידעו את הסיפור האמיתי יהיו בני משפחתי הקרובים, ורק הם. זה לא מכיוון שאני מסתיר משהו, פשוט אין לי כל כוונה לחשוף או לדון בפומבי במחשבותי הכמוסות ביותר. כל מה שאני יכול לומר - מלבד המובן מאליו שזו היתה תקרית מצערת ביותר - הוא שדבר אינו כפי שהוא נראה ובוודאי לא כפי שדווח באותו זמן".

כעת, כך נדמה, קווסט כבר מיומן למדי בהצגת השורות המוכנות מראש ביחס לאירוע ההוא. כשעניינים מחייו האישיים עולים בראיון, הוא יורה: "למה שלא תשאלי קודם את השאלות מרחיקות הלכת שלך ופשוט נסלק את זה מהדרך?"

בסדר, בוא נדבר על פרטיות. נחשפת בנסיבות שהיו בלתי נעימות לך בעליל. מה הדאיג אותך יותר מכל לאחר שנעצרת - המבוכה האישית? המשפחה? הקריירה? ההבנה שהגעת לנקודה לא טובה מבחינתך?

"זו היתה תקרית מצערת באופן עמוק. אתה נמצא במרכזה של סערה, ואתה עובר משבר כזה באמצעות העזרה והתמיכה של החברים, המשפחה והעמיתים לעבודה. אני אומר את זה ואת בטח חושבת - קלישאות, קלישאות, קלישאות. אבל העובדה שאני מסוגל לשבת פה כעת ולשוחח איתך והעובדה שאני עדיין בעבודה ועושה תוכנית שאני גאה בה מאוד, עם עמיתים שאני שמח לעבוד עמם - מעידות על כך שלאנשים אחרים היתה אמונה בי והם עמדו לצדי ונתנו לי את ההזדמנות הזאת. זה לא רק קלישאה לומר זאת".

כדאי להם שיהיו טובים

כשמזכירים את המשבר העמוק שבו נתונה העיתונות - עם פיטורי עיתונאים, ירידה בשכר, פגיעה ביוקרת המקצוע וספקות הנשמעים בנוגע לעתיד התחום כולו - קווסט אינו יודע אפילו מהיכן להתחיל להסביר עד כמה זה לא נכון. הוא נושם ונושף ולבסוף פולט: "הו, שטויות גמורות".

האינטרנט וטכנולוגיות נוספות שהופיעו בשנים האחרונות יוצרים תחושה שכעת כל אחד יכול להיות עיתונאי. מספיק לפתוח בלוג ולהתחיל לכתוב. זה פוגע במעמד של העיתונאים בכל מובן, גם כלכלית וגם ביחס של הקוראים כלפיהם.

"זה תעתוע, הזיה גמורה. אף אחד לא נופל לפח האשליה הזאת. אף אחד לא קורא חצי מהזבל הזה. הבלוגים הטובים והאתרים הטובים ביותר עדיין שייכים לגופי עיתונות בעלי מוניטין כמו BBC ,CNN ו'ניו יורק טיימס', ומנוהלים על ידם. אנשים עדיין רוצים לקרוא את הדעות של אנשים שדעתם נחשבת. לא באופן מתנשא, אלא אנשים שהם בעלי מידע ומעודכנים.

"אולי יש צדק בדברייך בכך שיש תזוזה לכיוון עיתונות מוקפדת פחות ויש אתרים שמצוטטים לעתים קרובות בהקשר הזה. זה רלוונטי בעיקר לעיתונות שעוסקת בידוענים. אבל אני מאמין שברגע שאתה מעביר דיווחים עיתונאיים כחלק מגוף חדשות גדול, זה משליך גם עליך. ברגע שאתה אומר ?ריצ'רד קווסט, CNN', אתה מביא אתך הרבה יותר ממישהו שכותב בלוג.

"90% מהבלוגרים נקראים על ידי האמהות שלהם וזהו זה. נכון אולי שיש פרגמנטציה בתעשייה, במובן של ריבוי ערוצי תקשורת, מה שמקשה על גופי תקשורת מסורתיים להרוויח כסף. אבל איכות היא עדיין הדבר הראשון שקובע. דבר מעניין בהקשר הזה הוא הרעיון של רופרט מרדוק (איל הון אוסטרלי, בעל השליטה בחברת המדיה ניוז קורפ - ע"ב) לדרוש תשלום עבור תכנים באינטרנט. אני רוצה להריע לזה. שמעתי לכך שתי תגובות - מצד אחד יש את הצביעות של גופי תקשורת אחרים שמצקצקים בלשונם, ומצד שני אני שומע אותם שואגים בשמחה - כן! כן! סוף-סוף מישהו שובר את טבעת החנק. כולם הרי רוצים לעשות זאת. כולם".

אתה חושב שבסופו של דבר אנשים יידרשו לשלם כדי לקרוא תכנים עיתונאיים באינטרנט?

"כן, ואני חושב שהם צריכים להיות שמחים על כך. אני משלם 150 ליש"ט בשנה עבור המנוי שלי לאתר של 'פייננשל טיימס'. למה? כי זה טוב! אבל כדאי מאוד שהם יהיו טובים, כי אני משלם על זה 150 ליש"ט בשנה. אם זה לא יהיה טוב, אני ארצה את הכסף שלי בחזרה".

"לא הבאנו תועלת"

"קווסט עושה עסקים", מדגיש קווסט, מיועדת לכל מי שמתעניין באופן שבו הוא מרוויח ומוציא כסף. "היא לא מיועדת רק לאנשי פיננסים, לבנקאים או למנכ"לים של חברות. כלומר, אנחנו רוצים אותם והם חשובים, אבל אנחנו פונים לכל אחד שמתעניין בכסף.

"כסף כשלעצמו הוא נייטרלי מבחינה מוסרית. הוא לא טוב ולא רע. אבל הדרכים שבהן אתה מרוויח את הכסף והדרכים שבהן אתה מוציא אותו, הן המהותיות בחיים. אלה הן שאלות ליבה, והן הולכות עם אוויר צח, מזון, מים וסקס. אפשר לחיות בלי חלק מזה, אבל לא תגיע רחוק.

"הרי אם אגיד לך - ?תשמעי, את יכולה להרוויח עוד קצת כסף, תמכרי את הגוף שלך' - את תזדעזעי מהמחשבה. זו דרך להרוויח כסף, אבל זו דרך שאת לא תבחרי בה. אז הבחירה שלך לגבי איך להרוויח ואיך להוציא כסף קשורה בשאלות עקרוניות על האופן שבו אנו חיים את חיינו. בזה בדיוק התוכנית שלי עוסקת".

קווסט מוסיף שהתוכנית מדגישה במיוחד את עולם העבודה, תחום שנעשה חם ורלוונטי יותר מתמיד בשל המשבר הכלכלי והעלייה החדה בשיעורי האבטלה במדינות רבות. יש בה סדרת כתבות בשם Job Quest, שעוקבות אחרי תהליך חיפוש העבודה של אנשים במקצועות שונים; וסדרה אחרת בשם "עולם העבודה", שמציגה עיסוקים מעניינים במיוחד.

"אנחנו מדברים עם אנשים על העבודות שלהם", מספר קווסט, "למשל כאלה שמכינים שוקולד, תולים שלטים ענקיים על בניינים או לוכדים עכברים. דיברנו עם מישהו בקהיר שהעבודה שלו היא מציאת חנייה לאחרים. אנשים בוטחים בו, נותנים לו את המפתחות והוא מחנה את המכונית שלהם. ב?עולם העבודה' אנחנו בעצם חוגגים את סודות המקצוע של אנשים שונים ואת התשוקה שיש להם - למה הם אוהבים לעשות את מה שהם עושים למחייתם".

בוא נדבר קצת על המשבר.

"איזה משבר? אה, המשבר הכלכלי העולמי. זה חשוב מאוד. זה נגמר".

נגמר?

"כן. המיידיות של ההתמוטטות הכלכלית התאיידה. עכשיו אנחנו מתקרבים למשהו נורמלי יותר. הממ...בעצם, לא הייתי משתמש במלה ?נורמלי'. אנחנו יודעים כעת שהמערכת הפיננסית העולמית לא תתמוטט. היא כמעט התמוטטה, אבל היא לא. אנחנו יודעים שאנחנו לקראת יציאה מהמיתון הגלובלי, זה כבר קורה.

"ארה"ב נמצאת בצמיחה, מדינות אירופיות כמו צרפת וגרמניה נמצאות בצמיחה ובריטניה אולי תהיה בצמיחה בקרוב. השאלה המרכזית היא אם המדינות האלה יראו צמיחה מהירה מהצפוי. זה חשוב ביותר, קריטי. במיתון, לא משנה איזה מיתון, ההוצאה הממשלתית תמיד מזנקת לתקרה. אתה משלם את דרכך החוצה מהמיתון, זה כלל בסיסי.

"מה ששונה במיתון הנוכחי הוא שלא זאת בלבד שהוצאות הממשלה זינקו, אלא שהן זינקו באופן חסר תקדים. זה היה הכרחי. הם היו צריכים להציל את הבנקים, הם היו צריכים לספק רשת ביטחון לרווחה, כל מיני דברים".

כלומר, זה היה מיתון עמוק יותר מכל מה שידענו קודם.

"בהחלט. הגירעון התקציבי של בריטניה יגיע ל-12%-13% מהתמ"ג, ובארה"ב הוא יגיע ל-10%-12 מהתמ"ג - כמעט המספרים של תקופת מלחמת העולם השנייה. כל הכסף הלך כדי להציל את הבנקים - אבל בנוסף, קרסה מערכת המיסוי.

"מכיוון שזה המיתון העמוק ביותר מאז המיתון הגדול, חברות לא עשו כסף. בעקבות כך הן לא שילמו מסים, אנשים איבדו את המשרות שלהם, העלויות של הוצאות הרווחה ושל דמי האבטלה עלו וכן הלאה. זה השפיע בכל כיוון, לאן שלא הסתכלת, ומכאן נבע השוני של המיתון הזה - הוא היה גדול יותר, עמוק יותר, חמור יותר, מסוכן יותר, מזיק יותר".

מה היה התפקיד של העיתונות הכלכלית במשבר הזה? אתה מאמין שאתה ועמיתיך מילאתם את תפקידכם נאמנה בתקופה שלפני המשבר?

"אם יוצאים מנקודת הנחה שלא ראינו את התמונה בצורה נכונה, אז התשובה היא מן הסתם לא. אם את מתייחסת לשאלה ?האם צפינו את המיתון הגדול הזה?' אז התשובה היא שלא צפינו - ולא, לא עשינו עבודה טובה במיוחד".

האם יכולתם לחזות את מה שיקרה?

"היה ידוע שמשהו עלול להשתבש, אבל איש לא חשב שזה יכול להשתבש במידה כזאת. אף אחד לא האמין, אפילו לא לרגע, שזה יכול להיות גרוע כפי שזה היה. כלומר, היו כמה אנשים שכן דיברו על זה, למשל ג'יליאן טט מ'פייננשל טיימס' (סגנית העורך והאחראית על סיקור השווקים הגלובליים - ע"ב) ועמיתי טוד בנג'מין, עורך הכלכלה של CNN, שהיה הרבה יותר פסימי ממני. אני לא חשבתי שתהיה התמוטטות.

"לא הייתי אומר שנכשלנו כאנשי תקשורת, אבל אפשר לומר שלא הצלחנו לחזות את מה שקרה. לא בדיוק הבאנו תועלת לצופים ולקוראים שלנו, לא היינו מספיק סקפטיים. אבל גם הבנקים המרכזיים לא היו סקפטיים".

אולי זה פשוט אומר שהתקשורת הכלכלית שבויה בתודעה שמייצרים עבורה השחקנים שהיא מסקרת, במקום להיות ביקורתית?

"אם הייתי אומר לפני שלוש שנים שעומדת להתרחש בקרוב ההתרסקות הכלכלית הגדולה ביותר שידענו עד היום; ושאנחנו עומדים בפני המיתון העמוק ביותר מאז המיתון הגדול - שיתחיל מהסאבפריים וינוע במהירות ל-CDO (אג"ח מגובות בנכסים) - אנשים היו חושבים שאני משוגע.

"הם היו אומרים שהסיכון מפוזר לרוחב הכלכלה, שמקבלי ההחלטות יודעים איך להתמודד עם הדברים האלה, שאנחנו מתוחכמים יותר כיום מכפי שהיינו ב-1929. זה הכל נכון, אבל הבעיה היא שהמשבר החל לגדול כמו סרטן, לא רק בגוף שלי, אלא גם בגוף של ההוא ושלך ושל כל אחד, כי הבנקים הדביקו זה את זה - כמו פצצה שעברה מיד ליד אבל נשרו ממנה חלקים בדרך, ונהפכו להמון פצצות קטנות".

איך הגיבה הכלכלה הישראלית למשבר, מנקודת מבטך?

"הכלכלה הישראלית לא נפגעה באופן קשה בהשוואה לשווקים אחרים, כי החומצה הרעילה לא חדרה אליה באופן עמוק כפי שהיא חדרה למדינות אחרות. הכלכלה הישראלית איתנה למדי. זו כלכלה מעניינת מאוד, עשיתי כמה תוכניות בעבר מישראל. יש בתוכה דינמיקות שונות - חקלאות, ביטחון, תעשיית תוכנה, תיירות. תיירות היא חלק חשוב מהכלכלה, אבל אז אתה פתאום מוצא את עצמך ב... איך לומר את זה, באיזו מלה אשתמש... מלחמה! בואי נקרא לזה כפי שזה.

"זה לא משנה מי מכה את מי. העובדה הפשוטה היא שתיירים לא ממש אוהבים להגיע למקומות שבהם הם יכולים להיפגע. עם זאת, מחקרים מראים דבר מעניין - לא רק לגבי ישראל, אלא בכל מקום - התיירים חוזרים בסופו של דבר. מה שייחודי בישראל הוא שבכל פעם שהתיירות מתאוששת, קורה משהו ששוב מכה בה. אז ביחד עם מיתון, מדובר במצב קשה".

כעבור כמה דקות של שיחה קווסט נזכר לפתע שוב בישראל: "אני אגיד לך את מי אני מאוד מכבד, את נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר".

אתה רוצה להסביר למה?

"הוא אדם ראוי להערכה, הוא יודע למשוך נכון בכל החוטים של הכלכלה. פגשתי אותו פעמים רבות. הוא ג'נטלמן. יש לי כבוד עצום כלפיו ואומר אף יותר מכך: בדמוקרטיה תוססת כמו זו של ישראל - ואני מניח שזה ניסוח מנומס, את יודעת למה אני מתכוון - אתה אף פעם לא בטוח שהממשלה תשרוד בחודש הבא, שלא לדבר על תקופה של שלוש שנים. הליבה של היציבות הכלכלית, המבטיחה את ההצלחה של הכלכלה, חייבת להופיע בדמותו של מישהו כמו נגיד בנק ישראל הנוכחי.

"כך שלא משנה מה הפוליטיקאים עושים, כמה הם מתווכחים ומתמקחים, רבים, מנצחים או מפסידים - המשקיעים יודעים שיש יד חזקה על ההגה שתהיה שם, לא משנה מה. זה עזר לישראל באופן עצום במשבר הנוכחי ובכל משבר אחר. פישר יעשה מה שצריך כשזה יידרש".

מה אתה קורא כשאתה קם בבוקר?

כחלק ממחויבויותיו כמנחה התוכנית הכלכלית היומית ברשת CNN, ריצ'רד קווסט מקפיד לעבור מדי יום על שורה ארוכה של עיתונים - עבודה שמתחילה בבוקר ונמשכת אל תוך היום, עם התגבשות התכנים של התוכנית שלו.

קווסט מדגיש כי הוא רוחש כבוד לטבלואידים האמריקאיים, דוגמת "USA Today", "שאינם טבלואידים באותו מובן של העיתונות הבריטית, מפני שתמיד תהיה להם כותרת מרכזית על פוליטיקה, פרשיית שחיתות או עניינים עירוניים". באותה מידה יעבור קווסט גם על "סאן" הבריטי כי "איך אפשר לעשות תוכנית טלוויזיה בלי לדעת מה 'סאן' שם בעמוד הראשון שלו?"

עם זאת, הוא מודה, אם היה יכול לבחור אילו עיתונים לקרוא, היה בוחר בראש ובראשונה ב"פייננשל טיימס" ולאחר מכן ב"וול סטריט ג'ורנל" וב"טלגרף". בנוגע לרשתות חדשות בטלוויזיה שאותן הוא אוהב, השאלה כמעט מיותרת. קווסט הוא פטריוט של הרשת שבה הוא עובד, ולאורך הראיון מקפיד לציין את האיכות של העיתונאים העובדים בה.

האם יש הבדל משמעותי בין רשתות החדשות הבינלאומיות, כמו CNN ,BBC ו-SKY?

"אם אני בנסיעה ובמלון שבו אני שוהה לא יהיה CNN ואצטרך לפיכך לצפות ב-BBC או ב-SKY, זה לא ידיר שינה מעיני. כל הרשתות הגדולות יספרו לך מה קרה. התרסק מטוס? הן ידווחו. ראש ממשלה התפטר? הן ידווחו. אז אם אין לי CNN, לא אכפת לי במובן זה במה אני צופה.

"אבל הרשת שבה אבחר לצפות, אם קיימת ברירה, היא הרשת שעמה אני מרגיש הכי נוח. תחשבי על זה, את יושבת במלון או בבית, הרגע יצאת מהמקלחת, המגבת כרוכה סביב הגוף, מי תרצי שיהיה שם בפינת החדר?"

אתה מדבר על מערכת יחסים אינטימית כמעט.

"ברור שזו אינטימיות, לגמרי אינטימיות".

הדרך לצמרת התקשורת הכלכלית

ריצ'רד קווסט פנה לעיתונות כבר בזמן לימודי התואר הראשון במשפטים, שאותם סיים באוניברסיטת לידס. הוא ניהל את מערך החדשות של הרדיו בקמפוס וזמן קצר אחר כך, ב-1985, הצטרף לתוכנית המתלמדים של ה-BBC. הוא עבד כעיתונאי ברשת מ-1987 ועד 2001, ועסק בעיקר בסיקור חדשות כלכליות.

בין השאר, היה קווסט הכתב הכלכלי של ה-BBC בצפון אמריקה וכיסה את הנעשה בוול סטריט בשנות ה-90. בנוסף, הנחה והגיש תוכניות שונות, בהן תוכנית בוקר מוקדמת בענייני כלכלה. לאחר שעבר ל-CNN ב-2001, סיקר קווסט שורה של אירועי חדשות גדולים, בהם מותו של יאסר ערפאת, המלחמה בעיראק והפיצוץ של מטוס פאן-אם מעל לוקרבי שבסקוטלנד.

הוא התמחה בתחום התעופה ונעשה מזוהה עם סגנון דיווח אקסצנטרי ומשעשע, שאימץ לעצמו לא פעם. עם הזמן נהפך קווסט למנחה ומגיש מוכר, הוביל שורה של תוכניות ב-CNN ובמקביל התרחק מתפקידו ככתב חדשות. "קווסט עושה עסקים" עלתה לאוויר בינואר 2009 כחלק מלוח השידורים החדש של CNN. בנוסף, ממשיך קווסט להגיש את התוכנית "CNN ביזנס טרוולר" אחת לחודש.


"האופטימיות מבוססת על קרקע לא יציבה" מתוך טורי הדעות האחרונים של ריצ'רד קווסט

יולי 2009 "נדמה כי הקהילה הפיננסית חיה בעולם דמיוני שבו ברגע שמשבר מתקרב לסיומו, כולם שוב מתחילים להרוויח סכומי כסף עצומים. כמו כולם, גם אני רוצה מערכת בנקאות בריאה, שממלאת את תפקידה בעולם הפיננסי, אבל ודאי שנדרש גם זמן לרגשי חרטה ולהקדשת מחשבה לפני שפותחים במרוץ הבא לפסגה. הבנקים הם אולי המקום שבו נמצא הכסף, אבל אין משמעות הדבר ששאר הציבור צריך לאפשר להם לחמוק מאחריות לאחר שביצעו שוד לאור יום"

ספטמבר 2009 "אין ספק שהאופטימיות בניו יורק גוברת והולכת, אבל היא מבוססת על קרקע לא יציבה, ואיש עדיין לא באמת מוכן לחגוג. יש תחושה שעלול להתרחש אסון נוסף לפני שהמשבר הזה יסתיים, ולכן אמרתי לידידי האדריכל שלא יזמין אותי לארוחה במסעדה על חשבונו. זה עדיין מוקדם מכדי שהוא יציע לשלם על ארוחה מכיסו. קיבלנו את החשבון, הוספנו טיפ נדיב - והתחלקנו חצי ?חצי"

אוקטובר 2009 "מתכות צריכות להיות חלק מכל תיק השקעות מגוון ומאוזן. בסופו של דבר, לא משנה אם אני מבין למה מחיר הזהב עולה בעתות משבר, זה פשוט המצב. ואף שאני לא אוהב במיוחד את הזהב בתור השקעה, אנשים שנשבעים כי מדובר בהימור בטוח דווקא מרתקים אותי. אפשר לסכם את תפישת העולם של חסידי הזהב במשפט המפורסם מתוך הסרט גולדפינגר: 'לא, מר בונד, אני מצפה ממך למות'. סיכום טוב למדי של מצב הרוח העגמומי של רבים מאלה ששמים את מבטחם בזהב"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#