"האמנתי שאני יכול להקים שם ומותג" - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"האמנתי שאני יכול להקים שם ומותג"

כאשר נקלע בית הספר לאמנויות קמרה אובסקורה לקשיים נקרא עודד ידעיה, אמן שעבד כיהלומן, להצילו. זה היה מאוחר מדי, בית הספר קרס. ידעיה המתוסכל החליט להקים עם אשתו רונית בית ספר חדש לאמנות - מנשר - ולהפוך אותו למוביל בישראל. האתגר האמיתי הוא לנצח את הקשיים התקציביים

תגובות

רונית ידעיה, 56, מרחפת בקלילות במסדרונות בית הספר לאמנות "מנשר" שאותו הקימה יחד עם בעלה עודד. היא מכירה כל סטודנט בשמו, ויודעת לספר על חבלי הלידה של כל אחת מהיצירות שמוצגות במקום.

בגיל שבו זוגות אחרים כבר מפנטזים על הפנסיה, ידעיה ובעלה עודד בן ה-60 - שניהם אמנים ידועים - החליטו להתמודד עם ההשלכות הכלכליות והעסקיות הכרוכות בהקמת בית ספר פרטי לאמנות. התחרות בתחום עזה: עליהם להתמודד לא רק עם בתי ספר ותיקים שהמדינה מתקצבת, כמו בצלאל והמדרשה לאמנות בבית ברל, אלא גם עם בתי ספר פרטיים. בימים אלה מציין מנשר שלוש שנים להקמתו, ונהנה מצמיחה במספר התלמידים ובהכרה בו. עם זאת, הדרך עד כה היתה רצופה במאבקים לא פשוטים.

עודד הוא אמן רב תחומי וצלם, רונית היא סופרת ואמנית, ושניהם מוכרים בברנז'ת האמנות המקומית. עם השנים דילג עודד בין עולם העסקים לעולם האמנות, עד שהקים את מנשר. גם זה קרה דווקא כשניסה לסייע מבחינה עסקית לבית ספר אחר לאמנות שעמד לפשוט את הרגל - קמרה אובסקורה. הוא לא הצליח במשימה הזאת, אך מנשר נולד כתוצאה מכך.

מקמרה אובסקורה לבורסת היהלומים

עודד, בן לאב מורה לספרות ולאם מורה לטבע, נולד וגדל בקיבוץ חניתה. הוא שירת בסיירת מטכ"ל יחד עם יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו. רונית, בת ליצרן וסוחר יהלומים ואם גננת,

נולדה ברמת גן. אחרי שירותם הצבאי עודד ורונית התחתנו ונסעו ללמוד בניו יורק - עודד למד צילום ורונית למדה ציור ב-School of Visual Arts היוקרתי. שם גם נולדה בתם הבכורה קרן - שנפכה לימים לבמאית והתסריטאית של הסרט "אור" (בכיכובן של דאנה איבגי ורונית אלקבץ) אשר זכה בפרסים רבים בפסטיבל קאן ובפסטיבלים רבים אחרים ברחבי העולם.

המשפחה חזרה לישראל ב-1976. עודד ניסה את מזלו בצילום מסחרי, ורונית למדה לתעודת הוראה באמנות. ב-1977 עודד חצה את הקווים בפעם הראשונה והחל לעבוד בסחר יהלומים יחד עם אביה של רונית. ארבע שנים מאוחר יותר הוא החליט לעזוב את התחום ולפנות להוראת אמנות.

כך נוצר המפגש הראשון שלו עם בית הספר קמרה אובסקורה: הוא הקים וניהל את תוכנית הלימודים במוסד, נהפך למנהל האקדמי שלו ופתח מחלקה לאמנות פלסטית ומחלקה לקולנוע.

"ב-1984, עם האינפלציה המטורפת של אותה תקופה ופרשת הרצת המניות של הבנקים, בית הספר נפגע ונכנס לחובות", עודד מספר. "לקחנו אז סיכון כלכלי ועברנו משתי דירות קטנות ברחוב ביאליק בתל אביב בשכירות של 700 דולר לחודש לחלל ענק ברחוב אלנבי בשכירות של 4,000 דולר לחודש. היה צריך להביא לחלל הזה תלמידים, להוציא כסף על פרסום וציוד. החובות החלו להצטבר".

ב-1987 עודד עזב את בית הספר, שב-1991 נהפך לעמותה. באמצע שנות ה-90 עלו חשדות כי ח"כ דדי צוקר, ששימש יו"ר העמותה, ייצג את בית הספר בבקשה לקבל הקצבות ממשרד החינוך אף שפעל תוך ניגוד אינטרסים. אחרי החקירה הפלילית והרעש הציבורי החליטו היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה לסגור את התיק נגד צוקר מחוסר ראיות.

באותה תקופה היו עודד ורונית רחוקים מקמרה אובסקורה. ב-1988 הם החליטו לעשות מעשה ולחזור לקיבוץ חניתה. הקיבוץ הסכים שהשניים יעסקו בחלק מזמנם באמנות, ובשאר הזמן ייטלו חלק במטלות במשק. עודד עבר במטעי הבננות ובחלק מהשבוע לימד אמנות בויצ"ו חיפה. אחרי שלוש שנים הוא נהפך לחבר מזכירות ורכז משאבי אנוש. רונית לימדה אמנות במכללת אורנים ועבדה גם היא בקיבוץ.

בני הזוג אהבו את השילוב של חיי הקיבוץ והאמנות, אך אחרי חמש שנים החליטו לעזוב. "המרחק מתל אביב בהחלט השפיע", אומר ידעיה. שיקולי פרנסה וההבנה שהמשכורת של ויצ"ו צרפת אינה מספיקה כדי לכלכל משפחה ולעשות אמנות הניעה אותו לחזור לעבוד בבורסה ליהלומים.

"לקחנו הלוואה קטנה, נעזרנו בחבר טוב ובבן דוד של רונית, וכך התחלתי לקנות יהלומים בישראל ולמכור אותם בארה"ב", הוא מספר. "צריך להיות מאוד זהיר במקצוע הזה , כי הרווח קטן מאוד - אחוז, שניים, שלושה. טעות קטנה - ואין רווח. כשאתה צלם מסחרי זה לא ככה. היה קשה לי למצוא את הדמיון בין האמן שבי לבין העיסוק ביהלומים, אך בכל זאת יש בזה דמיון: אלמנט של הערכה ושל אסתטיקה. התייחסתי לזה תמיד כעבודה מכניסה ומעניינת, ובמקביל המשכתי להיות אמן".

להראות דרך לעולם טוב יותר

אחרי תקופת מה רונית עזבה את מכללת אורנים והצטרפה לעסק היהלומים של עודד. ב-2005 קיבל ידעיה שיחת טלפון מחבר, מרצה בקמרה אובסקורה. הוא סיפר לו שבית הספר שקוע בחובות ועומד לפשוט את הרגל, וביקש ממנו להתגייס להצלתו. בראש עמותת בית הספר עמד אז ועד מנהל של העמותה, ולידעיה נודע שהיקף החובות הוא 6 מיליון שקל. הוא החליט לקפוץ למים הקרים ולנסות להציל את בית הספר.

"אמרתי שאביא אתי 100-200 אלף שקל כהלוואת בעלים, אעבוד ללא משכורת כשנה וחצי, אעשה הסדר פרישת חובות עם הבנקים, ואקבל את הזכות לנהל את בית הספר לפי הבנתי", מספר ידעיה.

הוועד המנהל של העמותה הסכים לתנאים. כשנכנס לתפקיד, הוא גילה שלמעשה בית הספר חייב 12 מיליון שקל. " רציתי לשכנע את הבנקים והספקים להסכים לתוכנית פרישת חובות מסודרת", הוא מספר. "אבל הבנקים לא הסכימו לפרוש את החובות על פני עשר שנים. הם העדיפו שקמרה אובסקורה ייסגר והחוב יוכתר כחוב אבוד. משרד החינוך כבר הפסיק להזרים כסף לבית הספר בגלל הסכנה לפשיטת רגל. הזמנו לביקור את ועדת החינוך של הכנסת, אבל זה לא עזר".

400 התלמידים ו-150 המורים שבבית הספר לא שקטו על שמריהם: הם הפגינו מול עיריית תל אביב ומשרד החינוך והקימו מטה מאבק. התלמידים גילו שהצ'קים המוקדמים שנתנו להרשמה לשנת הלימודים הבאה שימשו לכיסוי חובות בית הספר, וכי שנת לימודים הבאה לא תיפתח כנראה.

ידעיה הרים ידיים אחרי חודש, כשהבין שאין אפשרות להגיע להסדר חובות ולהציל את בית הספר. "לא השתמשתי בהלוואת הבעלים, אותה רציתי, כי רציתי לוודא קודם שיש הסדר חובות, אבל החודש הזה עלה לי 50-60 אלף שקל - תשלום החשבונות של החודש האחרון", מספר ידעיה. "המדינה לא תומכת בבתי ספר שאינם בפריפריה, ומצבם של בית ספר אחרים לאמנות לא היה קל - קלישר נמכר, אסכולה-מימד נסגרו. האווירה היתה לא טובה".

לאחר עזיבתו של עודד שערי בית הספר ננעלו והחל הליך של הקפאת נכסים ומינוי נאמן ציבורי. בני הזוג ידעיה החליטו להקים בית ספר חדש. הם שכרו בניין ברחוב דוד חכמי בדרום תל אביב, שבו שוכן מנשר גם כיום, לצד יבואניות רכב ומוסכים.

"החלטנו להתקדם בזהירות, אבל שכרנו את כל הקומות בבניין כדי שיהיה מקום להתרחב", מספר ידעיה. "קנינו ציוד ושכרנו כמה מראשי המחלקות לשעבר בקמרה אובסקורה. בשנה הראשונה השקענו מכיסנו 600-700 אלף דולר, שלקחנו כהלוואות מעסק היהלומים שלנו".

כעבור חודשיים קמרה אובסקורה הועבר לכינוס נכסים, ואיש העסקים יואב גרא קנה את בית הספר תמורת 400 אלף שקל והקים את קמרה אובסקורה מחדש ברחוב ריב"ל שנמצא לא רחוק ממנשר. הוא התקשר לתלמידים שהחליטו לעבור למנשר, והציע להם לחזור לקמרה אובסקורה. ידעיה מצא את עצמו עם בית ספר חדש שזקוק לבניית מוניטין, ועם מתחרה שנושא את שמו של מותג ותיק ומצליח.

"למרות הכל האמנתי בעצמי שאני יכול להקים שם ומותג", אומר ידעיה. "עבדתי בקמרה אובסקורה בשנות ה-80 ואני יודע למה בית הספר הפסיד. הייתי מוכן לקבל על עצמי את ניהולו של בית ספר כזה, ויש לי קבלות כאיש עסקים".

השם מנשר הוא תרגום של המלה Manifest. "רציתי להדגיש את החשיבות שאני רואה לדיבור ועשייה במרחב הציבורי והפוליטי", מסביר עודד. "אני מאמין שאמנות צריכה להיות קול קורא. אמנות אינה מגדל שן של אסתטיקה - תפקידה לטעון, לבקר, להראות דרך לעולם טוב יותר".

ידעיה היה צריך להתמודד עם אתגר נוסף: איך להתייחס לתלמידים שכבר שילמו לקמרה אובסקורה על שנת הלימודים הבאה, אך כספם נעלם? משרד החינוך התגייס לסייע להם ולאחר כמה חודשים העביר למנשר 1.8 מיליון שקל לטובתם. כ-280 מתלמידי קמרה אובסקורה בגלגולו הקודם עברו ללמוד אצל ידעיה.

באותם ימים הועלו נגד ידעיה טענות על כך שלא הצליח להציל את קמרה אובסקורה ובסופו של דבר הקים בית ספר אחר. "כשמישהו מנסה להציל אדם טובע ונכשל, תמיד יאשימו אותו", הוא עונה. "החוב היה ענק, ואי אפשר היה לעשות דבר. עשיתי כמיטב יכולתי מול הנושים".

דאגה, אהבה וגבולות

בשנה הראשונה בני הזוג ידעיה השקיעו סכומים כסף גדולים במנשר, ובשנה השנייה הצליחו להשיג איזון. בשנה השלישית בית הספר התחיל להחזיר חובות שנצברו בשנה הראשונה, ואף עבר לרווחיות. עד סוף 2008 אמור בית הספר לקבל אישור ניהול תקין ממשרד החינוך, מה שיאפשר לו לקבל בעתיד מעט תמיכה ממשלתית.

שכר הלימוד במנשר גבוה מאשר במכללות או באוניברסיטאות המתוקצבות על ידי המדינה. מה הייחוד שלו לעומת בתי ספר אחרים? רונית ידעיה מסבירה ש"בניגוד לבתי ספר אחרים, אנחנו מאפשרים לסטודנטים לשלב בין התוכניות והמגמות השונות. אפשר ללמוד כתיבה וצילום, כתיבה ואנימציה וכו'". הבניין המינימליסטי והמודרני שבו שוכן מנשר משקף את התרבות האורבנית התל אביבית: קפיטריה צבועה אדום שבה ניצב פסנתר, חצר קטנה עם כמה כורסאות וספות ונוף של בנייני משרדים גבוהים.

"עכשיו, כשאנחנו רווחיים, אנחנו חושבים על רכישת בניין משלנו בעתיד", אומר ידעיה. "מחירי השכירות כאן קפצו ובבניין משלנו נוכל לעשות באמת מה שאנחנו רוצים".

הניהול הכספי הוא חלק חשוב מאוד בעבודתו של ידעיה. "חייבים לנהל נכון כדי לא להיכנס לחובות", הוא אומר. "הכל מנוהל בצורה מדויקת ויעילה. בחרתי לעצמי ולהנהלה משרדים מאוד צנועים, קטנים ביחס לכל בית ספר אחר. אי אפשר להתפשר על איכות מקצועית, אבל אפשר להתפשר על הבלטות. צריך להיות מדויק בתמחור עובדים ולדרוש מכל עובד יסודיות בעבודה - דבר שמביא תלמידים חזרה, או תלמידים חדשים דרך תלמידים ישנים. אנחנו שומרים על כיתות קטנות כדי לתת רמת לימודים גבוהה. החוכמה בעיני היא לחלק מספרים נכון. אפשר תמיד להעלות את שכר הלימוד או לקצץ בשכר מרצים, אבל כל דבר כזה עשוי לפגוע בבית הספר. לכן זו מערכת עדינה מאוד של איזונים. צריך לשמור על האיכות ולהעלות את הרמה כל הזמן".

ידעיה לא מגייס תורמים לבית הספר. "אני לא טוב בזה", הוא מודה. "אנחנו רוצים לעשות אמנות בועטת, ואת זה נעשה. אנחנו רוצים להיות בית הספר לאמנות הכי טוב בישראל ולהתחרות בבצלאל, במדרשה לאמנות בבית ברל, בויצ"ו חיפה - ואצלם משלמים פחות כי יש להם מימון מהמדינה. אבל אנחנו נותנים דברים אחרים שלהם אין". רונית מסכמת: "בסופו של דבר המטרה שלנו היא לגדל אמנים בדאגה ואהבה - ועם גבולות".

בית הספר לאמנות מנשר

שנת הקמה: 2005

בעלים: עודד ורונית ידעיה

מיקום: תל אביב

מגמות לימוד: תקשורת חזותית, אנימציה, כתיבה, צילום, קולנוע, אמנות פלסטית, מדיה חדשה

מספר סטודנטים: כ-500 בלימודים מלאים, כ-200 בלימודי ערב

שכר לימוד: 16-21 אלף שקל לשנה, תלוי במגמה

הכנסה שנתית: 6 מיליון שקל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#