הרחבה כמותית - Quantitative Easing

ריבית היתה תמיד הנשק העיקרי של בנקים מרכזיים למילוי תפקידם: שמירה על יציבות מחירים ולעתים גם עידוד הצמיחה. ריבית גבוהה מעודדת חיסכון, ולכן משמשת כלי לדיכוי אינפלציה ועודף ביקושים. ריבית נמוכה מעודדת לקיחת הלוואות, צריכה והשקעה בתשתיות, ולכן משמשת כלי לעידוד הצמיחה והתעסוקה.

ואולם, מה קורה כשבנק מרכזי מוריד את הריבית לרמה אפסית, כפי שקרה ביפן בתחילת העשור הקודם ובארה"ב ב–2009? כיצד יכול הבנק להוריד את הריבית כדי לעודד ביקושים, פעילות כלכלית ותעסוקה? התשובה היא הרחבה כמותית.

הרחבה כמותית היא שיטה להגדלת היצע האשראי במשק. היא מכונה הדפסת כסף, אם כי לא מודפס כסף בפועל. הבנק המרכזי קונה נכסים פיננסיים, בעיקר איגרות חוב ממשלתיות, מהשווקים. כשהוא קונה איגרות חוב מבנק מסחרי או מחברת ביטוח, הוא מעביר להם בתמורה מזומנים, בתקווה שהמוסדות הפיננסיים ילוו את המזומן ללקוחות עסקיים ולצרכנים. כך, הפעולה הטכנית מציפה את השוק בכסף, בתקווה שהאשראי יגדל ויעודד את הכלכלה. בנוסף, רכישה כה מסיבית של איגרות חוב מורידה את הריבית עליהן עוד יותר - וכך הבנק המרכזי מצליח להשפיע על הריבית על מוצרי אשראי רבים, כולל משכנתאות.

ההרחבה הכמותית שהתבצעה מאז 2008 היתה הגדולה ביותר בהיסטוריה. הבנק הפדרלי "הדפיס" יותר מ–2 טריליון דולר, והבנק המרכזי של אירופה הדפיס סכום דומה. האג"ח שנרכשו על ידי הבנקים נמצאות במאזנים שלהם.

כסף זול נשמע כגורם חיובי שמדרבן את הכלכלה. ואולם, הוא טומן בחובו גם סכנות רבות. נכס שנמצא בעודף היצע, במקרה זה כסף, מאבד מערכו. תהליך זה, הנקרא ביזוי הכסף ‏(Debasement‏), אירע בתקופת האימפריה הרומית ובתקופה שבין מלחמות העולם בגרמניה, ועירער את היציבות הכלכלית, החברתית והפוליטית. ירידת ערך הכסף יוצרת אינפלציה ומחוללת שמות בכלכלה, כפי שגילתה הכלכלה הישראלית בשנות ה–80. אינפלציה עלולה להביא לא רק לפגיעה בכוח הקנייה, אלא גם לעלייה בשכר ולפגיעה בתחרותיות. התרופה לאינפלציה היא העלאת ריבית - ייקור האשראי המביא למגמה הפוכה לכל מה שתואר עד כה.