האנליסט שלא דופק חשבון: "המניות הישראליות שוות פחות - בגלל הניהול הישראלי" - MarketMoney - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האנליסט שלא דופק חשבון: "המניות הישראליות שוות פחות - בגלל הניהול הישראלי"

טל ליאני, אנליסט הסייבר של מריל לינץ', מופיע מאז 2003 באחד משלושת המקומות הראשונים בדירוג האנליסטים של וול סטריט ■ לטענתו, החברות הישראליות רוכבות נכון על ענף הסייבר הלוהט - אבל צריכות להיות גלובליות יותר

18תגובות
טל ליאני
טל ליאני

טל ליאני, אנליסט טכנולוגיה בכיר של מריל לינץ'־בנק אוף אמריקה בתחום הסייבר סקיוריטי, כלל לא הופתע מהפריצה למחשבים של ג'ון פודסטה, מנהל הקמפיין של הילרי קלינטון. "מרבית המחשבים בעולם פגיעים", הוא אומר. "האקרים יכולים להגיע כמעט לכל מחשב, זה לא מסובך מדי. אין הגנה אופטימלית על המחשבים שלנו, בגלל הגורם האנושי וההתחברות הגלובלית. קשה להגן על סביבת עבודה ממוחשבת — הכל מחובר להכל. אנשים רעים יש בכל מקום. יכולות להיות להם שאיפות פוליטיות או כלכליות, וזה לא חשוב אם הם רצו לדפוק את הילרי או להעלות את טראמפ".

ליאני מסביר כי רוב הפריצות לארגונים לא נעשות עם אמצעים טכנולוגיים נסתרים ומתוחכמים. ההאקר מתחזה למישהו אחר וגורם לכך שאחד העובדים לוחץ על משהו שאסור לו ללחוץ — אי־מייל, קובץ מצורף או אתר. "ההאקרים מנסים לנצל התנהגויות אנושיות כמו נאיביות או אפילו טמטום של עובדים, כדי להיכנס למחשב של הארגון.

ג'ון פודסטה, מנהל הקמפיין של הילרי קלינטון
LUCAS JACKSON/רויטרס

"במקרה של פודסטה, הוא קיבל אי־מייל לשנות סיסמה באחד האתרים. הוא עשה את הדבר הנכון ושלח שאילתה לאנשי האבטחה שלו בנושא. הם אמרו לו שזה בסדר. הבעיה היתה שהאתר לשינוי הסיסמה היה מזויף. ואז פרצו לחשבון שלו, ומכאן התחיל להתגלגל כדור שלג שהסתיים בכך שקלינטון היא לא הנשיאה".

ליאני מספר כי לפני שלוש שנים הופיע אצלו בחברה סגן האדמירל ג'ון מייקל מקונל, ששימש בעבר ראש המודיעין האמריקאי. הוא היה היועץ של הנשיאים ג'ורג' בוש האב והבן, וגם בקדנציה הראשונה של ברק אובמה. הוא היה המומחה לסייבר סקיוריטי. ואז לפני שלוש שנים הוא אמר ש–95% מהחברות בארה"ב נפרצו והמידע שלהן עבר למקורות זרים — פרטיים או ממשלות. ומי אלה 5% הנותרים, שאל־ענה האדמירל: 'אלה שלא יודעים שפרצו אליהם'".

אז מה עושות הממשלות?

"ברמת המדינה יש בעיה של רגולציה בתחום ההגנה מפני תקיפות סייבר. הצבא יודע מתי זה קורה, אבל מבחינה רגולטורית הדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה להתריע בדיעבד. בגלל רגולציה הוא לא יכול ללחוץ על כפתור ולעצור את ההתקפה. זה כמו שפצצת אטום משוגרת למנהטן, ובתגובה הצבא שולח מכתב בדואר רגיל להתריע עליה".

קורס הגנת סייבר ברמת גן
אלון רון

העולם המסחרי, לדברי ליאני, פגיע במיוחד בהתקפות מסוג זה. "הבעיה היא שיש כיום חברות גדולות כמו טארגט, הום דיפו וסוני שעברו פריצות ענק, והן לא מוגנות. זו בעיה גלובלית. הדיסקים הקשיחים של חברות עברו לגורמים במדינות כמו רוסיה וסין. כל הפיתוחים הטכנולוגיים הועתקו. אנחנו לא יודעים מה עשו עם המידע הזה ומתי ישתמשו בו".

ציון דרך בפריצות למחשבים הוא המקרה של סוני, שם היתה, לדברי ליאני, פריצה חמורה ומתוחכמת יותר. "החברה הפסידה מאות מיליוני דולרים, וסוני העולמית הושבתה לעשרה ימים. היה לחברה מנהל מחשוב ששמר סיסמאות חשובות בארגון באופן מסודר בקובץ שנקרא 'סיסמאות'. כשההאקרים נכנסו לחשבון שלו הם גילו את המפתחות לטירה — והשאר היסטוריה".

אני מתאר לעצמי שגם ישראל מותקפת.

"אני לא יודע אם ישראל מוגנת יותר. אני רק יכול להגיד שבישראל יש פתיחות גדולה יותר לנושא, יש טכנולוגיות טובות יותר ויש פחות שמרנות ביישום טכנולוגיות חדשות בהתקפות הסייבר, ויש גם פחות נאיביות בתחום. אז אני משער שרמת המוכנות בישראל היא גבוהה יותר.

"מוכנות זה לא אומר הגנה הרמטית, אלא עיניים פקוחות לזהות התקפה. וכשזה קורה פשוט צריך לכבות את המחשבים הנגועים בזמן אמת, כדי שההתקפה לא תתפשט בארגון, שהנזק יצומצם למינימום. אני בטוח שצה"ל מגן על עצמו, וגם חברות פרטיות צריכות להגן על עצמן".

חמ"ל סייבר בצה״ל
דובר צה"ל

ליאני בא חשבון גם עם התוקפים, ההאקרים הישראלים. "הכל התחיל אתנו בשנות ה–90, ואנחנו כישראלים לא צריכים להיות גאים בזה. התקפות הסייבר התחילו על ידי ישראלים שנכנסו למערכות בנקאיות בעולם וגנבו כסף. לאחר מכן היו ילדים בני 16 שפרצו לרשתות בכל רחבי העולם. "בחמש עד שבע השנים האחרונות איבדנו את הבכורה בתחום, וההתקפות יוצאות כיום ממדינות וארגוני פשע, בעיקר מחבר העמים. לגנבים יש תקציבים של מיליוני דולרים וגם הרבה סבלנות. לפעמים גנב יושב על רשת במשך חצי שנה, לומד אותה ומחכה לרגע המתאים כדי להיכנס. בממוצע, התקפה יושבת במחשבי החברות 150 יום לפני שהיא מתגלה. החדשות הטובות הן שבעבר זה דרש 240 יום. מי שרוצה יכול למצוא בכך נחמה".

אז מה יהיה?

"כל עוד ממשלות כמו סין ורוסיה מאפשרות לקבוצות המזוהות עם השלטון או קבוצות פרטיות של פשע מאורגן לעבוד בתחומן בלי אכיפה אמיתית, ולפעמים גם ממש ביוזמת הממשלות, אז קשה לפתור את הבעיה. אין בתחום כלים טכנולוגיים הרמטיים. מה שצריך זה אכיפה בינלאומית מוגברת — ואת זה אין. ללא אכיפה בינלאומית לא תיפתר הבעיה. צריך כאן פתרון פוליטי".

ליאני אומר כי אם התקפות הסייבר לובנו בעבר בחדרי חדרים, הרי שכיום, בעקבות ההתקפות במערכת הבחירות, מדברים עליהן באופן גלוי. "מדובר בהתקפות של ממש. רוסיה לא שולחת טיל לניו יורק, לא שולחת טנקים לטקסס, אבל מה שקורה בתחום הסייבר הוא התקפה של ממש, ומשום מה לא מתייחסים אליה ככזאת. למה התקפה אחת מותרת והתקפה שנייה לא?

"אני מאמין שבעתיד תחום הסייבר יוגדר כלוחמה לכל דבר ועניין. אין הבדל בין שיגור טיל לפגיעה בתשתיות אמריקאיות ועולמיות. יש תחנות כוח ומאגרי מים שכיום הם פגיעים. האמת היא שהחדירה לרשתות תקשורת עלתה בגלל נושא שהוא הכי פחות מזיק — כניסה לאי־מיילים מאדם אחד לאחר. זה אולי מנע בחירת נשיא מסוים, וזה עניין חמור כשלעצמו, אבל אם תשתיות ייפגעו, יכולים להיות לכך אפקטים חמורים ביותר מבחינת חיי אדם".

ליאני מעריך שלטראמפ לא תהיה ברירה אלא להעלות את התקציבים הממשלתיים בתחומי הסייבר. "לצבא האמריקאי, כמו לצבאות אחרים, יש פתרונות מסוימים לבעיות האלה. אני מאמין שהפתרונות האלה יזלגו לשוק הפרטי.

מדורג בצמרת האנליסטים

ליאני אחראי כאנליסט על שני תחומים במריץ לינץ'־בנק אוף אמריקה: בנוסף לסייבר סקיוריטי, הוא עוסק בתחום נרחב שני — תשתיות הענן בתחום החומרה. תחתיו עובדים באופן ישיר ארבעה אנליסטים, וכן שבעה אנליסטים נוספים באופן עקיף יותר. מאז 2003 הוא מופיע בקביעות בדירוג של "אינסטיטושנל אינווסטר", כתב עת מקצועי שמדרג אנליסטים בוול סטריט. המיקום שלו נע מדי שנה בין המקום הראשון לשלישי.

תרגול לתקיפת סייבר בחדר פיקוד לניהול אירועי חירום בתל אביב. "ההאקרים מנצלים התנהגויות אנושיות כמו נאיביות"

ליאני שרד את וול סטריט במשך כמעט 20 שנה, וזה לא דבר של מה בכך. אלפים רבים עוזבים במשך השנים את וול סטריט משום שפוטרו או מכיוון שחיפשו מקום עבודה פחות מלחיץ ומטורף. כך שלליאני יש פרספקטיבת זמן רחבה, שבה מקצוע האנליסט השתנה באופן דרמטי.

בסך הכל מכסה ליאני 25 חברות. הישראליות היחידות ברשימה הן צ'ק פוינט, אמדוקס וסייברארק. "כשהתחלתי הייתי קשור יותר לישראל", הוא אומר. "כיסיתי את תחום ציוד התקשורת, ובישראל היו הרבה חברות בתחום. אני כבר לא מסקר את ישראל, אבל אני נשאב לתוך השוק הישראלי דרך הסייבר סקיוריטי, שהוא תחום נהדר".

עם זאת, הוא פוגש בארה"ב הרבה חברות בתחום הטכנולוגיה בעלות שורשים ישראליים. "אתה פוגש בהנהלות של חברות אמריקאיות שמות כמו אבי ומשה, ואתה יודע שאתה בבית.

"אגב, חברה שזיעזעה את תחום הסייבר היא פאלו אלטו נטוורקס שהקים ניר צוק. זו חברה אמריקאית, אבל צוק בנה חברה מרשימה במיוחד מבחינת האיכות הניהולית, איכות המוצר, יכולת ההפצה והמכירה והאפקט שלה על השוק. כיום החברה שלו היא בגודל של צ'ק פוינט. הגדלה שלו היא שהוא חבר לאנשים הנכונים כדי להביא איכויות מהטובות בשוק".

ליאני סבור שהמצב החמור בתחום הסייבר מעניק הזדמנות נהדרות לחברות, ובפרט לחברות ישראליות שמתמחות בפתרונות סייבר. לדבריו, "ישראל היא ללא ספק מעצמת סייבר, וזהו אחד התחומים החמים בתחום הטכנולוגיה. יש בישראל יכולת להמציא, היכולת לחשוב מחוץ לקופסה, מוכנות ויכולת לקחת סיכונים.

בכירי סייברארק חוגגים את תחילת המסחר של המניה בנאסד"ק, בספטמבר 2014

"הסייבר סקיוריטי היא בעיה שאין לה פתרון בשלב הזה. אין כיום רשת מוגנת לחלוטין, וזה כר פורה לחדשנות. אין קופסה אחת קיימת שיכולה לפתור את הבעיה כולה. מה שיש כאן אלה פתרונות נישתיים שמתיישנים כל הזמן בטווח של שנתיים שלוש, אתה פותר בעיה אחת ונוצרת חדשה, ולכן הצורך לחדשנות מתמדת. ישראל נמצאת במקום הנכון מהבחינה הזאת.

"בישראל יש המון ידע בתחום. יש אנשי מקצוע מהמדרגה הראשונה כמו צוק, גיל שויד ושלמה קריימר, שהקימו חברות מצליחות. מהרבה בחינות, אין פרופורציה לייצוג שיש לישראל בתחום הסייבר סקיוריטי. היא פשוט מעצמה בתחום".

גם המוצרים הישראליים מבוקשים בכל העולם. לדברי ליאני, "בתחומים אחרים, לקוחות לא בהכרח יקנו את המוצר שלך גם אם יש לך מוצר טוב אבל אין לך קשרים אישיים, שירות מוכח, אנשי מכירות וקניינים. מבחינתה של ישראל בתחום הסייבר, אין ללקוח ברירה אלא לקנות את המוצר הכי טוב בזמן נתון, כי אחרת יפרצו לו לרשת, ולחברות ולמנהלים יש אחריות אישית. לכן הסייבר סקיוריטי הוא נפלא לחברות קטנות עם פתרון נישתי, שלא נותנות פתרון כולל".

אם מחפשים דוגמה לחברה שיודעת לנצל את המצב הזה, הרי שליאני אוהב במיוחד את סייברארק, שמרכז הפיתוח שלה נמצא בישראל וכך גם רוב המטה שלה. "זו חברה מובילה בעולם בתחום ניהול סיסמאות, והיא גוברת על המתחרות הגדולות שלה אף שהמוצרים שלה יקרים ב–20% מהמוצרים המקבילים, כי יש לה מוצר טוב יותר", הוא אומר. "סייברארק אמרה, 'אנחנו נגביל את השימוש בסיסמאות. הסיסמה תעבוד רק שעתיים ביום, או רק כשהמנהל מאשר'. בדרך זו אתה מגביל את האפשרות שיגנבו לך את הסיסמה".

"יודעת לנצל את תנאי השוק"
מניית סייברארק

המטמורפוזה של אמדוקס

ליאני, שאותו אני פוגש בבית קפה במרכז מנהטן, שומר על קשר הדוק עם ישראל, ולאו דווקא כאנליסט. באחת השיחות הטלפוניות שלנו הוא נאלץ להפסיק להקשיב לתוכנית השבועית של נתן דטנר ואודיה קורן בגל"צ. "אני מקפיד להקשיב לתוכנית הזאת מדי שבוע כבר תשע שנים", הוא אומר.

"בלי טכנולוגיה סקסית, אבל רואה 25 שנה קדימה"
מניית אמדוקס

ליאני יכול לנתח את השוק הישראלי מפרספקטיבה ניו יורקית. "אתה יכול לחלק את השוק הישראלי בין חברות כמו טבע ואמדוקס, שחשבו נכון לגבי העתיד, לבין חברות שמדדות בתחתית ואינן יכולות לפרוץ מהנישה ונתקעות.

"בוא נתמקד באמדוקס. זו חברה שכל הזמן משתנה. היא התחילה במערכת המחשובית של דפי זהב. אחר כך היא נהפכה לחברת תוכנה של חברות טלקום בתחום הבילינג. ב–2003 היא ביצעה רכישה גדולה ועברה לתחום של קשרי לקוחות, עם רכישתה של חברת קלאריפיי מנורטל. כל כמה שנים היא עוברת מטמורפוזה. היא מזהה את החוזקות והחולשות שלה, וממשיכה לתחומים שבהם היא יכולה להתחזק. אין לאמדוקס טכנולוגיה סקסית, אלא עסק שיכול לראות 25 שנה קדימה. אני מעדיף אותם על חברה שמייצרת איזשהו ג'וק מדליק.

"אם תסתכל על החוט המקשר בין הכישלונות הישראליים, וזה כולל את סאיטקס, אי.סי.איי והמון דוגמאות אחרות, אתה רואה שהחוט המקשר הוא חוסר היכולת להיפתח ולגדול לשווקים ולמוצרים חדשים. זו רעה חולה של השוק הישראלי. הבעיה בישראל היא שיש חברות מעטות שממש מתכננות לטווח ארוך.

"לחברות ישראליות יש גם בעיה שקשורה להנהלה שלהן — היזם הוא גם המנכ"ל, הנשיא והאחראי על המכירות, ולכל ההנהלה יש מבטא ישראלי. זה חבל, כי החברות בתחומים האלה צריכות להיות מנוהלות כחברה בינלאומית.

"אז נכון, החברות הישראליות השתפרו מאוד במשך השנים. למשל, בהיי־טק בישראל אין שקרנים, רמאים ונוכלים. אבל יש עדיין ריכוזיות אצל היזמים, שיש להם הרגשה מוטעית שרק הישראלים יציגו ביצועים טובים. לכן הם ימשיכו לגייס מנהלים ישראלים לעמדות מפתח, במקום להביא מנהלים זרים ולגשר על הפערים התרבותיים ולגדול לכיוון גלובלי".

כל החברות מועמדות למכירה

ליאני מכסה את אחת מחברות הדגל הישראליות, צ'ק פוינט, ומעניק לה המלצת "קנה". "המניה של צ'ק פוינט זולה", הוא קובע. "זה נובע מכך שהניהול שלה נחשב לשמרני מדי. היא ממעטת לקחת סיכונים, ממעטת לבצע רכישות, ובגדול פיספסה הזדמנות בחמש השנים האחרונות לקחת את הבכורה בעוד ששתי המתחרות הגדולות שלה, סיסקו וג'וניפר, התרסקו.

"היא גם מסרבת לשלם דיווידנד, וזה דבר חשוב לבעלי המניות. למרות השמרנות הניהולית, המניה מצליחה למדי בעיקר מפני שהיא נמצאת בתחום לוהט, ופחות בגלל ההצלחה היחסית שלה. אומרים שגם בית לא הכי טוב בשכונה מצוינת מקבל ערך גבוה, וזה נכון גם במקרה של צ'ק פוינט".

היו בוול סטריט בעיות עם הנהלות שלא שיתפו פעולה עם אנליסטים שמתחו עליהן ביקורת. כיצד צ'ק פוינט מגיבה?

"פיספסה הזדמנות להוביל את השוק"
מניית צ'ק פוינט

"הם מבינים את וול סטריט, ולמרות האי־הסכמות אנחנו ביחסי עבודה טובים. הם מסבירים שבעלי המניות לא רוצים לשלם דיווידנד, והם פועלים בהתאם. לדעתי זו תפישה מוטעית, אבל כל התקשורת בינינו נעשית באווירה טובה. כשהייתי ילד רבתי עם חברות, אבל אחרי שהתבגרתי וצברתי ניסיון אני יודע להשאיר את הרגשות בצד".

גיל שויד, ממייסדי צ'ק פוינט ומנכ"ל החברה
מוטי מילרוד

ובכל זאת אתה ממליץ "קנה".

"כאנליסט, אתה צריך להפריד בין הדעות האישיות שלך לבין התנהגות המניה. למדתי לשים את האמוציות בצד. יש לי הבנה של מה שקורה בחברה, מה מניע אותה והיכרות עם מי ששולט בחברה. אז אתה מסתכל על המניה ורואה אם יש לה סיכוי לעלות או לא, למרות ההסתייגויות האישיות. אני חושב שההחלטה של צק' פוינט לא לשלם דיווידנד יוצרת מעין מס של 30% על המניה. הרבה חברות גדולות בעולם, כולל אינטל, יבמ, סיסקו ומיקרוסופט, כבר עושות את זה, אבל צ'ק פוינט עדיין מסרבת.

"יש בעיה עם חברות ישראליות, אבל האמת היא שזו בעיה כללית בהיי־טק — שבו יש הרבה יזמות: מעט חברות נבנות לטווח ארוך, ובעצם כולן מועמדות למכירה. לפעמים החברה מנוהלת לטובת האינטרס של היזם ופחות לטובת האינטרס של בעלי המניות. אחרי התפוצצות בועת הדוט.קום בשנת 2000 הסתכלו על חברות ישראליות בצורה שלילית, כי היו המון חברות שלא שרדו. הן פעלו לזמן קצר ונעלמו. אם אתה בודק למה חברות ישראליות נפלו, זה משום שהן היו סוס פוני שיודע לעשות טריק אחד, ולא תיכננו מעולם לפתח את החברה מעבר לשוק הראשוני — ובסופו של דבר, נפלו".

ליאני מדגיש כי ההתנהגות של הישראליות לא שונה בהרבה מהמקובל בעמק הסיליקון. "יש בחברות היי־טק בעלי שליטה שמכתיבים מהלכים שמנוגדים לאינטרסים של בעלי המניות. המשקיעים מענישים את החברות לאורך זמן, והמניות שלהן מאבדות אטרקטיביות. כשאנשים מדברים על הדיסקאונט שבו חברות ישראליות נסחרות, אני מבין כיום שהוא לא נובע מעצם העובדה שהן ישראליות, אלא זה קשור לצורת הניהול שלהן".

האמת, אם אלה המלים הרכות של ליאני, אפשר לתאר איך זה היה בעבר. גם כיום הוא מדבר בישירות יוצאת דופן לוול סטריט. אם הייתי מנהל חברה לא בטוח שהייתי רוצה להסתבך אתו.

לדבריו, מבחינות רבות, וול סטריט השתמשה באנליסטים שלה באופן מושחת שפגע קשות במשקיעים. "יש בית השקעות ששילם לאנליסטים 11%–13% מההכנסות בהנפקה. זה הדבר הכי לא אתי", אומר ליאני. "בתור אנליסט אתה צריך להיות ישר, אובייקטיבי, ללא משוא פנים. יש אינטרס לבעלי המניות וההנהלה להיות נחמדים לאנליסט, כי לכולם יש אופציות ומניות בחברה, ואתה עוזר להם לעשות כסף. לא מתקבל על הדעת ששכר האנליסטים יהיה תלוי בהנפקה. בנסיבות האלה, האינטרס שלהם הוא שהחברה שהם מסקרים תונפק, וכדי להעלות את מחיר המניה הם יהיו נחמדים להנהלה ויימנעו מלהגיד עליה דברים שליליים".

ב–2001 נגמרה חגיגת ניגוד העניינים של וול סטריט. הרשויות האמריקאיות חייבו את בתי ההשקעות להפריד בין מחקר לבנקאות. "החומה הסינית" שבין האנליסטים לבנקאי ההשקעות, שהיתה צריכה להיות קיימת גם בימים ההם, נהפכה למציאות. שכר האנליסטים נותק מההנפקות. ליאני מספר על משפטים מפורסמים נגד אנליסטים, שבאי־מיילים פנימיים אמרו דברים שליליים על המניה אבל כלפי חוץ היו חיוביים. מאז יצאו תקנות חדשות, שמנעו מאנליסטים לשמור על קשר הדוק מדי עם הנהלות החברות ובנקאי ההשקעות.

לדבריו, אנליסטים בעבר היו בקשר קרוב מאוד עם מנכ"לים של חברות. מנהלים נתנו לאנליסטים קודים שמהם היו יכולים להבין מה הולך לקרות. אחרי 2001 נחתך הערוץ הישיר עם מנהלי החברות, אם כי עדיין יש חשיבות לקשרים עם החברה והם עדיין אוכלים מידי החברה. אלא שהקשר עם ההנהלה הוא דרך האיש האחראי על קשרי משקיעים. חברות נזהרות כיום לא להגיד דברים שעדיין לא פורסמו, מחשש שיואשמו במסירת מידע פנים. גם אם אנליסט מדבר עם ההנהלה, הכל נעשה ללא משחקים.

ליאני מסביר כי תפקיד האנליסט כיום הוא מעין עבודת בילוש. עליו לחבר נקודות, להבין טוב יותר את המספרים, לדבר עם יצרנים, עם מי שמספק את הרכיבים, ולראות איך העסקים של החברה עובדים. "אם אני מסקר את אפל, למשל, אז אדבר עם המפיצים שלהם או עם יצרני רכיבים, שיכולים לתת אינדיקציה למצב החברה", הוא אומר.

איך שכר האנליסטים נקבע כיום?

"לשכר בוול סטריט אין קשר למספר ההנפקות או ההיקפים שלהן. לשכר של האנליסט יש קשר ישיר להצלחה שלו עם משקיעים — כלומר, כמה הוא תורם למשקיעים. המשקיעים מדרגים אותו — אם הוא לא מוסיף ערך למשקיעים הוא יהיה בתחתית הסולם, והשכר בהתאם".

ליאני אומר שהוא פשוט לא מאמין להנהלות. "אני יוצא מנקודת הנחה שכשיש למישהו הרבה מניות או אופציות בחברה, יש לו אינטרס מהותי לייפות את המציאות. זה מדהים איך שרוב החברות מדייקות בתחזית המכירות והרווח בצורה מפליאה, מה שמוביל לשתי מסקנות: או שיש להן כדור בדולח שלי אין, או שהן קצת מבשלות את התוצאות. זה תמיד נעשה בצורה חוקית ובעזרתה הרבה של היצירתיות החשבונאית. זה מצריך ממני להיות יצירתי לא פחות, כדי לבדוק את המספרים מתחת לפני השטח. למשל, לנתח מגמות בצבר ההזמנות במקום מגמות במכירות, כי יש מקום למניפולציה בתזמון ההכרה בהכנסות ומכירות.

"אבל אם פעם כשהייתי מגלה שחברה הזיזה את המספרים ממקום אחד בדו"ח למקום אחר הייתי ממש מתעצבן ולוקח את זה כעלבון אישי, הרי שכיום אני עדיין צועק שהמלך עירום, אבל עושה את זה בצורה מנומסת ובלי נפנופי ידיים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#