קופאיות וול מארט רוצות נתח מהעוגה - MarketMoney - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

קופאיות וול מארט רוצות נתח מהעוגה

עובדי הרשת מנסים להתאגד ולהפעיל לחץ ציבורי כדי לשפר את התנאים שלהם

תגובות

הרשו לי לנחש שהשם OUR Walmart לא אומר לכם הרבה. בכל הקשור לכלכלה האמריקאית, רוב תשומת הלב של התקשורת הכלכלית נתונה כיום למצוק הפיסקלי או לירידה במחיר מניית אפל.

פעולותיו של הארגון המוזכר כאן זוכות לפחות כותרות. אלא שלא פעם מתברר שלתהליכים המתרחשים מתחת למסך הרדאר יש בסופו של דבר השפעה מרחיקת לכת, שבה מבחינים רק בחלוף הזמן. ובכן מדובר בניסיון התאגדות של עובדי וול מארט, ושם הארגון הוא משחק מלים. OUR הן ראשי התיבות של Organization United for Respect.

אי פי

כפי שניתן להבחין, השם המלא קצת מסורבל, אלא שכוונת המארגנים היתה להשתמש במלה OUR, "שלנו". לכן הם הסכימו לפשרה לשונית ובלבד שהמסר ההסברתי וההצהרתי יעבור כראוי.

מאחורי השם מסתתרת כוונה ברורה ובעלת משמעות ערכית. אם תשאלו את וול סטריט ואנשיה, וול מארט שייכת לבעלי מניותיה, ובראשם בני משפחתו של המייסד, סם וולטון. אלא שהעובדים טוענים שוול מארט אינה שייכת אך ורק לבעלי המניות. גם להם כעובדים יש זכות מסוימת בה. כמו בכל ויכוח בין עובדים למעסיקים, יש כמובן התנגשות בין אינטרסים כספיים מנוגדים. המעסיק מעוניין לשלם פחות, והעובדים רוצים לקבל יותר. זה ברור ופשוט. אבל בבחירת השם יש משהו מעבר לכך. העובדים לא רק טוענים שמגיע להם יותר מבחינה כספית, אלא יש כאן גם מסר ערכי ועקרוני נלווה.

בחודשים האחרונים הצליח הארגון המדובר לארגן שביתות והפגנות מול סניפי וול מארט באזורים שונים, ובמיוחד ביום הקניות המסורתי שלמחרת חג ההודיה המכונה "יום שישי השחור". ברור שלהפגנות ושביתות ביום כזה יש חשיבות הצהרתית יותר ממשמעותית, אבל זה בדיוק מה שהמארגנים רצו להשיג. היקף השביתות לא היה גדול, ולא פגע מהותית בפעילות של וול מארט, אבל היה בו תקדים: זו היתה השביתה הראשונה אי פעם בתולדות וול מארט. מחאות היו גם בעבר, אבל עובדים שניצבים מול הסניפים ומעודדים לקוחות לא לקנות זו תופעה חדשה.

כוח המיקוח של הרשתות

כפי שקורה לפעמים, מאחורי הארגון הספציפי ניצב ארגון ארצי רחב יותר, איגוד עובדי המסחר ורשתות המזון (UFCW). המגזר שמייצג האיגוד הזה, עובדי רשתות השיווק, הוא מהחלשים בשוק העבודה. מדובר בתופעה עולמית. עובדי רשתות שיווק ורשתות מזון מהיר זוכים לתגמול נמוך ולתנאי עבודה קשים בכל העולם. חלק גדול מהם מועסק בתנאי שכר מינימום או קרוב מאוד אליו.

יש לכך כמה סיבות. ראשית, מדובר במעסיקים גדולים וחלק גדול מהעובדים הם בעלי הכשרה פשוטה, לעתים של ימים ספורים בלבד: קופאית, מחסנאי או אורז ארוחות ילדים הן משרות שמשך ההכשרה הנדרש להן קצר, ולכן כוח המיקוח של העובדים נמוך.

שנית, כל הרשתות האלה פועלות בתנאים תחרותיים. שולי הרווח התפעולי שלהן מהמחזור הם אחוזים בודדים. לכן קיים אצלן לחץ מתמיד להקטין את ההוצאות התפעוליות, ובראשן שכר העובדים.

העניין השלישי הוא כוח ההתאגדות. שלא כמו במפעל גדול, מכרה או נמל, שבהם רוב העובדים מרוכזים באזור אחד או במספר אזורים מצומצם, רשתות שיווק או רשתות מזון מהיר מעסיקות עובדים רבים שמפוזרים על פני אזורים נרחבים. זוהי סביבה שבה קשה לעובדים להתאגד. ברשת שיווק כמעט בלתי אפשרי לארגן שביתה כללית. שביתה מקומית, של סניף בודד או אפילו אזור מסוים, לא מדגדגת לגוף מפוזר ומבוזר.

אחת הטקטיקות שנוקטות וול מארט ורשתות אחרות כבר שנים היא סגירה של סניפים שבהם מתחילים ניצני התארגנות בטענה של חוסר רווחיות. כך נקטעת ההתארגנות בעודה באבה. מבחינת הרשת, אובדן רווחים מסניף בודד זניח בהשוואה לנזק שתיצור מחאת עובדים שתתפשט לסניפים רבים. אגב, האינטרנט והרשתות חברתיות חוללו שינוי המחזק את העובדים מול החברות: המרחק הפיסי חשוב פחות כשניתן להתארגן ברשת.

הצרכנים והבעלים נהנים, העובדים והספקים בבעיה

וול מארט היא המעסיק הפרטי הגדול בארה"ב ובעולם. היא מעסיקה במישרין כ-2 מיליון עובדים, מהם כ-1.3 מיליון בארה"ב. רשתות שיווק אחרות מככבות גם הן בראש רשימת המעסיקים הגדולים.

לכל הרשתות האלה מאפיינים דומים: מחזורי מכירות עצומים ושולי רווח תפעולי צנועים מהמחזור, שבזכות גודלן של הרשתות מתורגמים לבסוף לרווח גבוה בשורה התחתונה. כל הרשתות האלה משלמות שכר נמוך לעובדיהן, ובמקרים רבים אינן מעניקות זכויות נוספות כמו פנסיה וביטוח רפואי. לא פעם הן מעסיקות עובדים, ובעיקר עובדות, בהיקף משרה של תחת ל-30 שעות בשבוע - שמהווה רף זכאות להטבות נלוות לשכר.

שיעור גדול מהעובדים ברשתות מועסק בשכר מינימום, שנמוך כיום בארה"ב, במונחי כוח קנייה, בכ-30% מרמתו ב-1968. שכר מינימום בגין משרה חלקית וללא ביטוח רפואי פירושו עוני, חד וחלק.

וול מארט ורשתות השיווק הגדולות הן יותר מתופעה עסקית. מגמת ההתרשתות, שוול מארט ומקדונלד'ס הן הסמן הימני שלהן, שינתה את פני החברה בארה"ב. שתיהן בנות אותו דור, ילידות שנות ה-40, ושתיהן פרצו ושיגשגו בשנות ה-50 וה-60, במקביל למגמת המעבר לפרברים והתבססות על המכונית הפרטית. בדרך הן חיסלו עסקים משפחתיים קטנים שפשוט לא יכלו להתמודד עם היתרונות העצומים לגודל שהן השיגו. עסקים קטנים ומשפחתיים לא יכולים להתמודד מול הכוח העצום שהן רכשו בתחום הקניינות, הנדל"ן, הלוגיסטיקה, הפרסום ועלויות השכר.

למען ההגינות והאיזון חשוב לומר שחלק גדול מהיתרונות לגודל הועבר לצרכנים באמצעות הוזלת המוצרים. זוהי גם ההצדקה של הרשתות האלה בדעת הקהל: "נכון, אנחנו משלמות מעט לעובדים, מעסיקות בתנאים קשים ומחסלות עסקים משפחתיים. אבל הצרכן נהנה מכך. יש לנו אינטרס משותף".

הכוח אינו מופנה רק כנגד העובדים אלא גם כלפי הספקים. העוצמה של רשת כוול מארט מול ספקיה עצומה, וגדלה עם השנים. באחרונה נוצרה קואליציה מעניינת בין עובדים בוול מארט לבין חוואים המספקים לחנויותיה בשר. לשתי הקבוצות האלה, שאין ביניהן זיקה קרובה, יש טענה דומה. "לוול מארט", הם אומרים, "יש הכוח לנצל אותנו ולהכתיב לנו תנאים לא הוגנים, בין אם אנחנו ספקי סחורה או ספקי שעות עבודה".

הנה נתון שימחיש זאת. ב-1990, מכל דולר של מכירת בשר ברשת, קיבלו המגדלים 60 סנט, מפעלי העיבוד 7.5 סנט ולוול מארט נותרו 32.5 סנט. ב-2009 המגדלים קיבלו 42.5 סנט מכל דולר, המעבדים 8.5 סנט ולוול מארט נותרו 49 סנט. מרווח השיווק עלה דרמטית, במקביל לכוח המיקוח של וול מארט.

חשוב לכל משקיע לעקוב אחרי תהליכים מעין אלה. רווחי וול מארט ויתר הרשתות, שחלקן בכלכלה האמריקאית גדול מאוד, מושפעים דרמטית מכוח המיקוח מול עובדים ומול ספקים. כוח המיקוח שלהן עלה דרמטית בעשור האחרון מבלי שדעת הקהל התנגדה לכך, שכן הצרכנים נהנו מהמחירים הנמוכים. שינוי בכיוון הרוח הציבורית יכול להטות את המטוטלת לצד השני. השיח הציבורי בארה"ב כבר משקף שינוי כזה.

ארגוני העובדים המתגוששים מול וול מארט מציגים את הנתון המדהים הבא כדי לעורר אמפתיה לעניינם: עושרם של ששת היורשים לבית וולטון, בעלי המניות הגדולים בוול מארט, שווה לעושרם המצרפי של 41% האמריקאים מהעשירונים הנמוכים. זהו נתון שבהחלט מעורר מחשבה.

ארה"ב עוברת תהליך ממושך שבו שכר העובדים נשחק מצד אחד, ורווחיות החברות עולה כתוצאה מכך מצד שני. זה נכון בעיקר בתחומי המסחר והשירותים. יש סימנים שהאווירה הציבורית בעניין הזה משתנה, והלחץ מתחיל לעבוד בכיוון ההפוך. כדאי למשקיעים להיות ערים לכך.

-

הכותב הוא יועץ כלכלי עצמאי. אין לראות בכתוב המלצה לרכישה או מכירה של ניירות ערך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם