מי יעמיד לדין 12 אלף עובדי ציבור? - MarketMoney - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מי יעמיד לדין 12 אלף עובדי ציבור?

איך הונג קונג הפכה למדינה נקיה ואיזו מפלגה תרים את דגל המלחמה בשחיתות

111תגובות

בשבוע שעבר התפרסמה המהדורה השנתית של מדד השחיתות העולמי, וכצפוי הנתונים לא תפסו מקום משמעותי בחדשות או בשיח הציבורי. עוד שנה עברה, עוד מספר הממקם את ישראל במקום לא מחמיא אבל גם לא בין הגרועים ביותר - אין סיבה להתרגשות.

הסיפור פורסם באופן טכני ויבש, ללא פרשנויות וללא הרחבות, ואפילו ערב בחירות, תקופה שבה מועמדים וחברי כנסת מנסים להיות מקוריים ורלוונטיים, לא נמצא פוליטיקאי שבחר להרים את הכפפה ולעסוק בעניין.

חשוד במעצר, אילוסטרציה
דרימסטיים

אלא שלא יכולה להיות טעות גדולה מזו: השחיתות הציבורית היא אולי האויב והבעיה מספר אחת של ישראל - ובתוכה מקופלות למעשה שאר הבעיות במדינה, שעליהן דווקא כן מדברים.

ראשית יש לחזור ולהעמיק בנתונים של Transparency International, עורכי הסקר, פשוט כי הם כמעט היחידים בנמצא - ומכיוון שנבירה בהם מוכיחה שמצב השחיתות בישראל חמור בהרבה מכפי שחושבים, וממה שעולה מכותרת שלפיה אנחנו "במקום ה-39 מתוך 174". על פי הנתונים של הסקר ל-2012, למשל, רמת השחיתות בישראל מחריפה מדי שנה: הציון של ישראל הוא 60 ‏(ציון של 100 ניתן למדינה נקייה משחיתות, וציון של 0 ניתן למדינה מושחתת לחלוטין‏), מול ציון של 90 שבו זוכות שלוש המדיניות הפחות מושחתות בעולם כיום - דנמרק, פינלנד וניו זילנד.

המתודולוגיה של המדד אמנם שונתה השנה באופן המקשה על השוואה היסטורית, אך מבט בנתונים של סקרים קודמים חושף את האמת. ב-1996 הציון של ישראל היה 7.71, ו-2001 הציון היה עדיין 7.6 - אותו ציון שקיבלה ארה"ב. אלא שב–2006 הציון צנח ל-5.9, וב-2011 הציון ירד שוב ל–5.8. ארה"ב, שעשר שנים קודם לכן חלקה אתנו בציון, נותרה עם ציון של 7.1 - וכל זאת למרות השחיתויות שנחשפו במשבר הפיננסי ואובדן אמון הציבור בבנקים והזעם על קשריהם עם השלטון. אם ב-1996 הפער בין ישראל לבין הראשונה בטבלה ‏(ניו זילנד‏) היה 18%, הרי שב-2011 הפער הזה ‏(שוב מניו זילנד‏) כבר זינק ל-38%. אלה נתונים מדכאים.

זה לא הכל, ואלה אינן כל החדשות הרעות. המדד של Transparency International מבוסס על סקר תפישתי: הוא מנסה לברר עד כמה הציבור בכל מדינה מעריך את רמת השחיתות שבה, תוך שילוב כמה שיותר מקורות ומחקרים. בין היתר מבצע הארגון גם סקרים הכוללים שאלות פתוחות. בתשובה לשאלה מ-2011, "האם בשלוש השנים האחרונות השחיתות עלתה או ירדה בישראל?", ענו לא פחות מ-76% שהשחיתות עלתה - וכאן ישראל כבר לא יכולה להתנחם ב"מקום טוב באמצע הטבלה". זוהי אחת ההערכות השליליות ביותר מכל מדינות העולם.

ישראל נמנית עם המדינות הגרועות ביותר גם בתשובה לשאלה הבאה: "עד כמה לדעתך המוסדות הבאים מושפעים משחיתות?", כאשר הציון הוא 1 עבור מוסד "נקי" ו–5 עבור מוסד "מושחת ביותר". הנה: המפלגות הפוליטיות הישראליות קיבלו ציון של 4.5 ‏(מול 2.8 בדנמרק‏), הכנסת כולה קיבלה ציון של 4, המוסדות הדתיים קיבלו 4 ו"פקידים בכירים" קיבלו ציון של 3.9. אפילו הסקטור הלא־ציבורי מקבל ציונים רעים: הסקטור העסקי קיבל ציון שחיתות של 3.4 ‏(מול 2.8 בדנמרק‏), והתקשורת 3.2 ‏(2.6 בדנמרק‏).

גם האופטימיים מבינינו, המנסים לראות אור בקצה המנהרה, לא ישבעו נחת מהנתונים: בשאלה נוספת, "עד כמה יעילה מערכת המאבק בשחיתות?", השיבו 83% מהנשאלים בישראל שהיא "בלתי יעילה", אחד הציונים הנמוכים בעולם. השורה האחרונה של הסקרים והמדדים היא שישראל היא מדינה רקובה משחיתות: הן באופן מוחלט, הן ביחס למדינות מתקדמות אחרות, הן בעיני התושבים המקומיים והן בעיני זרים.

שחיתות יומיומית

אך בעצם כל זה לא צריך להפתיע, כי "שחיתות ציבורית" אינה רק סיכום של המקרים שבהם שני אנשים נפגשו במקום חשוך והעבירו ביניהם מעטפה ובה מזומנים. שחיתות היא כל מה שאנחנו רואים מדי יום, גם היא אינה בלתי חוקית וגם אם היא צבועה כבעיה לאומית אחרת או אפילו כמהלך דמוקרטי "לגיטימי".

כאשר חבר הכנסת חיים כץ פוקד אלפי עובדים בתעשייה האווירית למפלגת הליכוד ומביא אותם להצביע בבחירות לפריימריס על פי רשימת מועמדים שנקבעה מראש - זו שחיתות. את המעטפות הם עדיין לא קיבלו, אבל טובת ההנאה תגיע בעתיד. כאשר מאות בכירים הקובעים את גורלן של חברות עסקיות או מפקחים עליהן עוברים לעבוד באותן חברות - זו שחיתות, לפחות בחלק מהמקרים. כאשר אנשי עסקים חזקים מפעילים לחץ על חברי כנסת ופקידי ציבור כדי שימסמסו ויגנזו החלטות של ועדות ציבוריות - זו שחיתות.

כאשר ועדי עובדים חזקים מונעים רפורמות והתייעלות בארגונים הציבוריים שלהם באמצעות לחץ על פוליטיקאים ופקידים - זו שחיתות.

רבים מתלוננים, ובצדק, על רמת היעילות הנמוכה והביורוקרטיה המסורבלת של חלקים נרחבים בסקטור הציבורי, ועקב כך גם במשק כולו, כולל בסקטור העסקי. אבל האם הסרבול והביורוקרטיה אינם אלא תוצאה של שחיתות ממוסדת? כאשר ארגון הוא בלתי יעיל במתן אישור לפעולה מסוימת עבור האזרחים, הוא מזמין בכך את האזרחים לבצע מעשה של שחיתות - למשל העברת מעטפות עם כסף - כדי לזרז את ההליך. ארגון יעיל, לעומת זאת, לא יכול היה לקיים סביבו מערך שלם של מאכערים, שכל תכליתו הוא למסד בדרך כזו או אחרת את השחיתות הציבורית. ויש בישראל אינסוף דוגמאות כאלה.

בין יוון להונג קונג

כאשר פורסמו נתוני הסקר האחרון של Transparency International בחרו רבים בעיתונות הבינלאומית למקד את תשומת הלב בדירוג של יוון, כהוכחה לקשר ההדוק בין רמת השחיתות הציבורית לבין מצוקה כלכלית. יוון של 2012 מוצאת את עצמה במקום ה–94 בעולם עם ציון של 36 בלבד, הרחק מחוץ לטווח של המדינות המפותחות. המסקנה הזאת אכן בלתי נמנעת: כל המדינות ה"נקיות" שבראש הדירוג הן בדיוק אותן מדינות שנהנו ב–50 השנה האחרונות משגשוג כלכלי. אלא שלפחות חלק מהפרשנים חושבים שלא הכל אבוד - לא עבור יוון ולא עבור מדינות אחרות.

במאמר שפורסם ב"גרדיאן" הבריטי מציע קוסטס בקוריס, יו"ר השלוחה היוונית של Transparency International, כמה מהלכים מעשיים לטיפול בבעיית השחיתות ביוון, והוא מדווח שחלק מהם כבר יצאו לדרך. אבל בעיקר, בקוריס מביא את סיפור ההצלחה של הונג קונג: מדינה שבעבר נשלטה על ידי הפשע המאורגן המקומי, אך מאז תיקנה את דרכיה, עלתה עד למקום 14 בעולם עם ציון של 77 ‏(הרבה מעל ישראל‏), ונהנית כיום מתדמית של מדינת חוק ואינטגריטי.

איך הונג קונג עשתה את זה? בין היתר, היא העמידה לדין לא פחות מ–12 אלף פקידי ציבור מושחתים - מהלך שאותו מציע בקוריס ליישם ביוון. באותה תקופה, כמובן, רמת החיים של אזרחי הונג קונג זינקה פלאים. ב–1996 ישראל עוד היתה מעל הונג קונג בדירוג השחיתות העולמי, אך מאז ישראל מידרדרת במהירות, בדומה ליוון, ונראה שההמלצה של בקוריס עבור המדינה שלו תקפה גם עבורנו.

פחות מחודש וחצי לפני הבחירות לכנסת ולמינויה של ממשלה חדשה עוסקות המפלגות בישראל בניסוח המצע הכלכלי־חברתי שלהן ובהרמת דגלים כלכליים וחברתיים שימצאו חן בעיני הבוחרים. העבודה מרימה דגל של יותר מסים, בעיקר על אנשים אמידים, ויותר שירותים אזרחיים. הליכוד ימשיך לדבר על "תקציב אחראי", ומפלגות אחרות יאלתרו ניסוחים שינסו למצוא חן בעיני כולם, ובעיקר בעיני הסקטור ששולח אותן לכנסת. אבל אף אחת מהן לא הרימה את דגל המלחמה בשחיתות, ולא הניחה על השולחן, לבחינת הציבור, תוכנית שאפתנית כיצד לעשות זאת.

אולי גם זה לא כל כך מפתיע: ראשי המפלגה שתבחר באג'נדה כזו ודאי יודעים שהיא תסבך אותם עם לא מעט אנשים, רבים מהם אנשים חזקים עם יכולת להזיז מצביעים ממקום למקום. ויש לה עוד חיסרון: מי שמחליט להילחם בשחיתות חייב מאותו רגע להיות נקי בעצמו: לא לקחת מעטפות, לא לקבל טובות הנאה, לא לעשות דילים מושחתים ולא לשתוק כאשר מעשי שחיתות, אישיים או מוסדיים, מתרחשים לנגד עיניו. לא כולם מעוניינים בזה. אבל אולי עוד לא מאוחר: המאבק בשחיתות הוא דגל שימצא חן בעיני הרבה מאוד בוחרים, המכירים את התופעה על בשרם וסובלים ממנה מדי יום. האם תקום מפלגה כזו?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#