גם כשהכל נראה רע: כמה סיבות לשמור על אופטימיות - מגזין ההשקעות - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

גם כשהכל נראה רע: כמה סיבות לשמור על אופטימיות

כשכל מה ששומעים זה משברים, איומים וסכסוכים, קשה לראות את הטוב בעולם. הנה כמה סיבות לשמור על אופטימיות

תגובות
מישל אובמה שותלת ירקות
MIKE THEILER/רויטרס/ מי�

סערות, סופות, טלטלות, משברים. מלים רבות עוצמה אלה הופיעו תדיר לא רק במדור זה שפותח את מגזין Q מדי רבעון, אלא בכמעט כל תיאור של המצב הפוליטי, החברתי, ובעיקר כלכלי, מאז 2008.

בישראל, סערה פוליטית רודפת סערה פוליטית, החברה משתנה, תחזיות צופות תהליכים דמוגרפיים שמאיימים לכרסם בעושרה. הריכוזיות, הבנקים, הכיבוש, ההדתה, ההקצנה - כל אלה טורדים את מנוחתנו בין איומים ביטחוניים לשאלות של זהות וקיום.

בארה"ב עלה לשלטון אאוטסיידר עם מזג כספיתי ונטייה לכאוס, שתוקע אצבע בעינו של הממסד הפוליטי־כלכלי בעולם ומפנה גב לעקרונות הפתיחות הכלכלית ושיתוף הפעולה, ובה בעת ממנה את נציגיו של אותו ממסד לתפקידים בכירים בממשלו. המסר העיקרי הוא חוסר עקביות וסתירות פנימיות.

בבריטניה, הימור בטוח לכאורה של ראש ממשלה נכשל, ומכניס אותה לעמדת חולשה פוליטית בשלב קריטי כל כך לעתידה כשחקנית ציר כלכלית בין אירופה לארה"ב.

במזרח, סין אמנם משדרת שקט תעשייתי בשווקים - בורסת שנחאי עלתה ב-10% בשנה החולפת - אך בועת הנדל"ן והאשראי העצומה שלה לא הלכה לשום מקום. שינויים בעולם הסחר, כמו ביטול חברותה של ארה"ב בהסכם הסחר הטרנס־פסיפי, ועמם תזוזות במאזן הכוחות הגיאופוליטי בעקבות ניצחון טראמפ והשאיפות הגלובליות של רוסיה וטורקיה, הופכים את סין ללשון מאזניים חשובה. מגמה זו מנוגדת לזאת שאליה חתר הממשל האמריקאי הקודם, שניסה לגבש עם הודו ויפן ציר מול סין.

קשה לחיות בעולם שהשינויים המתרגשים עליו תכופים וחדים, ולא לחשוב שהעתיד צופן הפתעות. בני אדם אינם נוטים לחבב אי־ודאות, ובשל כך אנו חוששים מפני הפתעות ושינויים, שעלולים להיות הרי אסון.

הסלידה מאי־ודאות היא גם אחד מעקרונות היסוד של עולם ההשקעות. ואולם בשנה האחרונה חוסר היציבות לא שיחק תפקיד מרכזי בשוק המניות. ליתר דיוק, הוא לא מילא את תפקידו המסורתי. טריפת הקלפים בבחירות בארה"ב, הברקזיט והבחירות בעקבותיו בבריטניה, חולשת אירופה וענני החובות והדמוגרפיה הענקיים שמרחפים מעל סין - אלה היו אמורים להפיל את השווקים, אבל משום מה, הם שועטים מעלה בחיפוש אחר תשואות חלופיות לריבית האפסית.

מדד S&P 500 בארה"ב עלה ב-18% בשנה האחרונה, ושבר שיאים. מדד FTSE בבורסת לונדון המריא ב-27% בשנה שלאחר משאל העם; ניקיי, המדד הראשי בבורסת טוקיו, נסק ב-25%; ובורסת שנחאי עלתה ב-10%. ואילו היו מבקשים מכם לנחש מה קרה בברזיל, מדינה עם חוסר יציבות שלטונית ושרשרת שערוריות, הייתם מנחשים שמדד בווספה עלה ב-27%?

מקרון מצביע בבחירות בצפון צרפת, היום
PHILIPPE HUGUEN/אי־אף־פי

מקרון מעורר תקווה

אולי שוק המניות יודע משהו שאנחנו לא יודעים עדיין בחושינו ובהטיות הפסימיות שלנו? באופן מסורתי הוא משמש אינדיקטור מקדים לכלכלה, המבוסס על ציפיות שמגשימות את עצמן - מעין חוכמת המונים של משקיעים. בחודשים האחרונים קרו כמה דברים שדווקא מצדיקים אופטימיות, וגם שיחות שערכנו בחודש האחרון עם גורמים שונים בכלכלה העולמית סיפקו לנו הצצה להשקפה אופטימית יותר.

ב–11 ביוני הצביעו הצרפתים בבחירות לאסיפה הלאומית, חודש לאחר שעמנואל מקרון, מועמד צעיר ולא משויך מפלגתית, זכה בבחירות לנשיאות ברוב גדול. ניצחונו בבחירות לפרלמנט הפתיע, מאחר שהיה מנוגד לתחזיות שצפו כי מרין לה פן תחשק את מקרון המתון ותשתק את כוחו הפוליטי. REM (רפובליק אן מארש), מפלגתו הבלתי מפלגתית בעליל של הנשיא הצעיר והאהוד, זכתה בתמיכה רחבה. המפלגות הוותיקות, לעומת זאת, ספגו מכה קשה. שיעור ההצבעה בבחירות לאסיפה הלאומית (49% בלבד) היה נמוך ב–10% מזה של הבחירות הקודמות - נתון שיש האומרים שמבטא אובדן אמון במערכת.

הצלחתו של מקרון בבלימת הגל הפופוליסטי, שאותו ייצגו לה פן, צריכה לעודד את כל מי שהציניות והאכזבה משתלטים עליו. ייתכן שמקרון לא יהיה המנהיג שיחלץ את צרפת ממי האפסיים הכלכליים וגם לא יוציא אותה מהצל הגדול של גרמניה בהנהגת האיחוד, אבל הוא מייצג הלך רוח מעורר תקווה, מאחד ופתוח. מקרון גייס לצדו עשרות מועמדים לא־פוליטיקאים שירוצו למושב באסיפה במחוזות שונים - מתמטיקאי, לוחמת שוורים לשעבר, טייס קרב, ספורטאי ובעלי עסקים קטנים - והם הצדיקו את האמון וזכו במושבים, ברוב גדול.

מדוע הסיפור הזה כל כך מעורר תקווה? הרי אנשים חסרי ניסיון פוליטי ומנהיגותי עלולים להתברר כמנהיגים ומחוקקים גרועים. האופטימיות נובעת מהתחושה שיש אלטרנטיבה, שיש עוד רוח חיים ברעיונות של תקופת ההשכלה, אלה שצרפת היתה החממה הגדולה שלהם.

ולא רק בצרפת - קודם לכן, בהולנד, דחו הבוחרים את הרטוריקה הפופוליסטית והבדלנית של חרט וילדרס, והעניקו ניצחון לראש הממשלה המכהן מרק רוטה. בבריטניה, אף שהבחירות המוקדמות ביוני רק הגבירו את האי־ודאות בנוגע לברקזיט, יצאו הצעירים להצביע בשיעור גבוה מהרגיל. את תוצאות משאל העם כבר לא יכלו לתקן, אבל הם אותתו שמדיניות הקו הנוקשה של ראש הממשלה תרזה מיי אינה לרוחם.

יום איכות הסביבה בהודו
Anupam Nath/אי־פי

למרות טראמפ, העולם מתגייס

בראיון עם מזכ"ל OECD, הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי של המדינות המפותחות (התפרסם ב–TheMarker ב–11 ביוני), שמענו צליל אופטימי גם מאדם בעל ניסיון רב בפוליטיקה העולמית. אנחל גוריה, לשעבר פוליטיקאי וכלכלן מקסיקאי, גדל בכלכלה מתעוררת רוויית משברים שהתפתחה. בסופו של דבר, אמר גוריה, לאנשים יש אינטרס משותף להצליח. לא משנה אם הם ימין או שמאל, בדלנים או שוחרי פתיחות, גוריה רואה דרך משותפת במקום שבו אחרים רואים מחלוקת.

אמנם זה תפקידו, כראש ארגון ששמו כולל את המלים "שיתוף פעולה", והוא אמנם נציג האליטות, שחייבות לשמור על נימה אופטימית, כי הסדר הקיים חיוני לשימורן. אבל אם נניח את הציניות בצד, אולי כדאי להודות כי בשורשי הסדר העולמי החופשי, הפלורליסטי והתחרותי נמצאים עקרונות של חופש, שוויון, אחווה, מדע, הארה והשכלה. וגם אם רוכבות על כל אלה כגיבנת מכוערת תופעות שרצוי להיפטר מהן, כמו ניצול לרעה, חזירות ושחיתות, התחליפים האידיאולוגיים והמעשיים הם ברובם הרסניים - החל בסוציאליזם הכושל שוב ושוב, ועד הפונדמנטליזם בגירסתו הקלה מסוג "בואו נסגור מרפאות להפלות", ועד גירסתו הרצחנית ביותר, בנוסח "בואו נקים חליפות איסלאמית ונביא את יום הדין במהרה".

דוגמה טובה לאופטימיות בנושא שעתידו נראה עגום הפגין גוריה בסוגיית האקלים. הוא דיבר בעיניים נוצצות על ארה"ב. "חברה תוססת, חיונית", לדבריו, שבה הילדים לומדים בבתי הספר לכבד את הסביבה, להגן עליה. האופטימיות שלו מגובה בעובדה שאף שארה"ב הכריזה על פרישה מהסכם פריז למניעת התחממות האקלים, מדינות רבות בתוכה הודיעו כי ימשיכו לכבד את ההסכם, וכך עשו כל המדינות האחרות החתומות עליו, לצד חברות עסקיות רבות, כולל אמריקאיות.

ההתגייסות הזאת מעודדת. המדינות והחברות לוקחות על עצמן צעדים שלתפישת רבים יתרמו בטווח הארוך, גם אם יהיו לא נוחים בטווח הקצר. ההתגייסות אינה לעומתית, היא לא דורשת צעדים משפטיים כמו המלחמה בצווי ההגירה של טראמפ, והיא חוצה קווים מפלגתיים ואידיאולוגיים רבים.

"יש בהסכם האקלים היגיון כלכלי", אמר לנו סילבסטר טרנר, ראש העיר יוסטון, בירת האנרגיה של ארה"ב ואולי של העולם כולו. כלכלת העיר המשגשגת והצומחת הזאת נבנתה על נפט וגז, אך טרנר חתם על מכתב שתומך בהסכם פריז לצד יותר מ–200 ראשי ערים בארה"ב. "אנרגיה ירוקה יוצרת יותר משרות, והן משרות טובות שמשלמות שכר גבוה", הוא מסביר.

בריאיון שנערך עמו באמצע יוני, טרנר משתמש גם במונחים רגשיים כשהוא מתייחס להצלחה כלכלית. הדוגמה שלו היא העיר בראשותו, הרביעית בגודלה בארה"ב והצומחת ביותר - ליוסטון נוהרים אנשים ממקומות אחרים בארה"ב בקצב המהיר ביותר. "אם תרצי לדעת כיצד תיראה ארה"ב בעוד 20 שנה, בואי ליוסטון", הוא מתגאה. מדובר בעיר ענקית, שהמגוון האנושי בה הוא הרחב ביותר בארה"ב. 140 שפות מדוברות בה, לדברי טרנר - בבל ממש, אך בבל שמגדליה הנוצצים איתנים ומלאים יוזמה וחיוניות, שאנשיה משתפים פעולה ורוצים לחיות בה. ביוסטון רבתי גרים 6.6 מיליון תושבים (2.3 מיליון בעיר עצמה), ועד 2040 המספר חזוי להגיע ל–11.4 מיליון.

החזון של טרנר הוא לטפח מקום תוסס ואקלקטי. הגיוון - זה שמניע את חזון האיחוד האירופי, זה שהביא להקמת ארה"ב, וגם זה שבבסיס קיבוץ הגלויות הישראלי - הוא אתגר לא פשוט לפיצוח. טרנר מציע פתרון בהכלה, או היכללות. הגישה הזאת הפכה את יוסטון למקום שבו אנשים רוצים לגור, לחיות ולגדל ילדים. התיאור של טרנר עומד בניגוד חד לסקרים לאומיים, שמראים כי האמריקאים התחילו לאבד את התקווה לכך שלילדיהם יהיה עתיד טוב יותר משהיה להם, והאמונה ביכולתם לטפס בסולם החברתי נחלשת.

הקוטב הצפוני
רויטרס

להשקיע בתיקון המעוות

כפי שהילדים בארה"ב לומדים להגן על הסביבה, באירופה גדלים ילדים בחברה מגוונת ובמדינות נטולות גבולות. לא עברו 80 שנה מאז המלחמה ששיסעה קשות את היבשת ואת העולם, אפילו לא 20 שנה מאז הסכסוך הלאומי הקשה ביוגוסלביה, ולדורות החדשים באירופה ברור שהגבולות צריכים להיות פתוחים. מסיבה זו הצביעו צעירי בריטניה נגד הברקזיט, והם התומכים הגדולים באחדות האירופית.

במבט מהמזרח התיכון, הקשיים של אירופה נראים אולי אתגרים של עשירים. ואולם למרות הביקורת העצמית והאיום הקיומי, ישראל נתפשת בעולם כסיפור הצלחה. לא רק כאומת הסטארט־אפ, לא בגלל הנרטיב הדועך של מעטים מול רבים: ישראל היא חברה צומחת ודינמית, תוססת וגועשת. החיכוך התמידי בינינו אולי מעייף אותנו, אבל עבור משקיעים וכלכלנים, ישראל עושה פלאים.

אפשר אולי לראות בילודה המרובה כאן ובקיטוב המקצין - כלכלי וחברתי, אמוני ולאומי - פוטנציאל לנזק. ואפשר גם לראות בהם פוטנציאל לצמיחה והצלחה. במידה רבה, זו שאלה של ניהול. בפיזיקה יש מושג חשוב שנקרא אנטרופיה, שמשמעותו מידת האי־סדר במערכת פיזיקלית. האנטרופיה במערכת מבודדת (שלא נכנס לתוכה חומר או אנרגיה) גדלה תמיד. כדימוי פוליטי־חברתי, אפשר לומר שהאנטרופיה אחראית לכך שתמיד נראה לנו כי מצבו של העולם מידרדר והולך. ואולם גם בפיזיקה וגם בעולם החולין שלנו, יש דרך להשיב את הסדר למערכת, לתקן את המעוות ולשפר את המצב - להשקיע אנרגיה וחומר. וכך, טוענים אופטימיסטים נדירים, נוכל למנוע מהאנטרופיה לשלוט בנו ובגורלנו.

א
Alessandro Bianchi/רויטר

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עדכונים שוטפים משוק ההון בישראל ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#