לא חשופים לשמש: המתקנים הסולאריים נעלמו מהדו"חות הכספיים

בשנתיים וחצי האחרונות קיים חוסר אחידות בדו"חות של יזמים פרטיים במשק החשמל - לגבי הרישום החשבונאי של מתקנים סולאריים שמעמיד בספק את מהימנותם ■ עיקר המחלוקת: מי הבעלים של המתקנים - היזמים או חברת החשמל

שלומי שוב
שלומי שוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

המערכות הפוטו־וולטאיות (PV), שמפיקות חשמל מקרינת השמש, אמנם אינן חדשות בישראל, אך הטיפול החשבונאי בהן בספרי היזמים הפרטיים נמצא עדיין במחלוקת רבה. בעקבות כך, קיים חוסר אחידות ואף חוסר סימטריה בדו"חות הכספיים של החברות הציבוריות שקשורות לנושא. התוצאה של הכאוס, נכון לעכשיו, היא שמרבית המתקנים לא רשומים בדו"חות הכספיים של צד כלשהו להסכמים.

מבנה ההסדר בפרויקטי PV הוא שהיזם בונה ומפעיל את המתקן על בסיס רישיון שקיבל מרשות החשמל, ומנגד חברת החשמל מחויבת לרכוש ממנו את כל החשמל שייצר במשך 20 שנה, במחיר מובטח. נהוג לחלק את ההסדרים בישראל לשלושה סוגים: מתקנים קטנים - עד 50 קילו־ואט; מתקנים בינוניים; ומתקנים גדולים, בהספק של יותר מ–5 מגה־ואט, שמחוברים לרשת ההולכה.

השאלה המרכזית נוגעת ליכולת של המפעיל להשתמש בטיפול חשבונאי ייחודי ב–IFRS, המכונה מודל הנכס הפיננסי, שניתן ליישום בתנאים מסוימים בלבד. כרקע, חשוב להזכיר את המודל החשבונאי הקלאסי של רכוש קבוע, שלפיו יזם שמקים נכס מהוון את כל עלויות הבנייה לעלות הנכס, כך שעם תחילת ההפעלה הוא רושם את ההכנסות מהשימוש במתקן, ומנגד רושם את הוצאות הפחת. הרציונל בבסיס מודל זה הוא שהפרויקט נבנה עבור המזמין - בדרך כלל המדינה - כך שהיזם הפרטי הוא מעין קבלן מבצע ומפעיל בלבד, המעמיד בנוסף הלוואה למזמין לצורך ההקמה. ברמה הרעיונית, הרכוש הקבוע הוא בבעלות המזמין - המדינה. לכן נדרש היזם להכיר בנכס פיננסי ממועד תחילת ההקמה של הפרויקט ולהכיר ברווח מההקמה, כשהתשלומים ישקפו מלבד התמורה בגין ההפעלה, החזר של יתרת קרן הנכס הפיננסי ואת מרכיב הריבית בגינו.

מתקן פוטו־וולטאי במשמר הנגבצילום: EDF-EN ישראל

הפער בין הטיפול בכל אחד מהמודלים עצום: בעוד מודל הרכוש הקבוע מוביל בדרך כלל לרישום הפסדים בשנים הראשונות לפרויקט, לאור הוצאות המימון הכבדות לצד הוצאות הפחת, במודל הנכס הפיננסי נרשמת רווחיות כבר בתחילת הפרויקט, לאור הכנסות המימון בגין הנכס והרווח מההקמה. מדובר אמנם בשיפטינג רישומי, שהרי בתום הפרויקט הרווח המצטבר זהה, אך צריך לזכור כי עבור חברות ציבוריות זהו פער משמעותי, שיש לו ככל הנראה גם השלכות על המיסוי. השפעה מרכזית נוספת היא על דו"ח תזרים המזומנים בתקופה ההקמה: בעוד שבמודל הנכס הפיננסי ההשקעה בפרויקט מופיעה במסגרת פעילות שוטפת, על פי מודל הרכוש הקבוע מופיעה ההשקעה בפרויקט תחת פעילות השקעה.

השימוש במודל הנכס הפיננסי ב–IFRS מעוגן בפרשנות (IFRIC) מספר 12, שעוסקת בפרויקטים של יזמים פרטיים מול גופים ציבוריים. כדי להיכנס לתחולת הפרשנות צריכים להתקיים שני תנאים: הראשון - הגוף הציבורי שולט או מסדיר אילו שירותים המפעיל חייב לספק באמצעות התשתית, למי הוא חייב לספק אותם ובאיזה מחיר; והשני - הגוף הציבורי שולט בזכות שייר משמעותית בתשתית בסיום תקופת ההסדר.

בכדי שהטיפול יהיה על פי מודל הנכס הפיננסי, לא מספיק להיכנס לתחולתה, אלא נדרש כי ליזם הפרטי תהיה זכות חוזית בלתי־מותנית לקבל עבור שירותי ההקמה מזומן. הדרישה מתקיימת כשהגוף הציבורי מתחייב לשלם ליזם סכומים מוגדרים או ניתנים לקביעה, או את החוסר, אם קיים, בין סכומים שהתקבלו מהמשתמשים בשירות לבין הסכומים המוגדרים. עסקת BOT קלאסית עם המדינה, למשל במקרה של כביש 6, נכנסת לתחולת הפרשנות, בין היתר לאור העובדה שהמדינה מסדירה את המחיר לצרכן, ובתום תקופת ההסכם (30 שנה) מקבלת לידיה את הכביש. בהתאם, מטופל כביש 6 כנכס פיננסי עד לגובה הבטחת הביקוש שהעניקה המדינה לתנועת הנוסעים - בעוד הכביש נרשם כנכס בדו"חות המדינה.

הפרויקטים הפוטו־וולטאים אינם נמצאים בפורמט הרגיל של עסקת BOT, שהרי הם לא מועברים למדינה בתום תקופת השימוש. לפיכך, כדי לעמוד בתנאי השני נדרש להוכיח כי ערך השייר של המתקנים אינו משמעותי, דבר שאינו טריוויאלי, לאור העובדה שאורך החיים הכלכלי שלהם ארוך מתקופת ההסכם. אך גם אם נצא מנקודת הנחה שלא נוצרת בעיה עם התנאי השני, עולה שאלה סביב התנאי הראשון, שנוגעת ליכולת של רשות החשמל, במקרה זה, לשלוט או להסדיר אילו שירותים המפעיל חייב לספק, למי הוא חייב לספק אותם ובאיזה מחיר.

בדצמבר 2012 פירסמה רשות ניירות ערך תשובות לפניות מקדמיות של שיכון ובינוי ושל גרנית הכרמל - חברה בת של עזריאלי - שבהן קיבלה את עמדת החברות, שלפיה יש להכיר במתקנים פוטו־וולטאיים בינוניים וגדולים כנכנסים לתחולת הפרשנות ולטיפול כנכס פיננסי. בעקבות ההחלטה ביצעה למשל אנלייט במאי 2013 ריסטטיימנט משמעותי של הדו"חות שלה, ממודל הרכוש הקבוע למודל הנכס הפיננסי.

חוסר אחידות 
משווע בטיפול

הטור עסק בעבר במורכבות של החלטת הרשות, אך בשנתיים וחצי שחלפו מאז נוצרה חוסר אחידות משוועת באופן הטיפול בפרויקטים בדו"חות הכספיים של היזמים: בעוד הפרויקטים הקטנים מטופלים בדרך כלל במודל הרכוש הקבוע, מתוך תפישה כי אינם נכנסים לתחולת הפרשנות; והפרויקטים הגדולים מטופלים בדרך כלל במודל נכס פיננסי - בפרויקטים הבינוניים אין אחידות בטיפול.

התפתחות מעניינת בנושא זה קיימת בדו"חות הכספיים של אנרג'יקס - חברה בת של אלוני חץ - ל–2014. אנרג'יקס מדווחת ביחס לפרויקט נאות חובב, מערכת גדולה שבבעלותה, כי לדעת הנהלתה, המגובה בחוות דעת משפטית שקיבלה, היא רשאית להשתחרר מעסקת הרכישה שעליה חתמה עם חברת החשמל - ולמכור חשמל למספקים אחרים כהגדרתם בחוק משק החשמל. במקרה כאמור, כדי להשתחרר השתחררות מלאה או חלקית מההסכם עם חברת החשמל, היא לא תידרש לכל פעולה נוספת מעבר לתיאום ולחתימה על הסכם מתאים עם המספק.

אנרג'יקס מדווחת כי לדעתה רשות החשמל אמנם שולטת או מסדירה אילו שירותים היא חייבת לספק באמצעות התשתית, אך היא אינה שולטת למי היא חייבת לספק אותם ובאיזה מחיר. כפועל יוצא, לדעת אנרג'יקס לא מתקיימים התנאים הנדרשים כדי להיכנס לתחולת הפרשנות - ועל כן יש לטפל בפרויקט על פי מודל הרכוש הקבוע.

אנרג'יקס מדגישה בנוסף כי בתשובה לפנייתה הבהירה לה רשות החשמל כי היא מסכימה עם עמדתה בסוגיות המשפטיות הנ"ל. מדובר באמירה שמעמידה את נאותות החלטות הרשות בעבר בספק. בהקשר זה, אנרג'יקס מדווחת כי לאור האמור פנתה לאחרונה לרשות ני"ע לבחינת הטיפול החשבונאי הנאות לפרויקט נאות חובב, כאשר עד להחלטת הרשות היא מטפלת בפרויקט לפי מודל הנכס הפיננסי, ובמידת הצורך תבצע בעתיד הצגה מחדש של דו"חותיה הכספיים. מדובר במצב מוזר, שבו חברה נאלצת לדווח על פרויקט באופן שונה מדעת הנהלתה, כתוצאה מאי הסכמה על העובדות.

כמו כן, ביחס למערכות בינוניות שבבעלותה ובבעלות שותפויות בשליטה משותפת, מדווחת אנרג'יקס כי היא בדעה שתחולת הפרשנות אינה רלוונטית למערכות הבינוניות שבבעלותה, ולכן טיפלה במתקניה הבינוניים המחוברים על פי מודל הרכוש הקבוע. אנרגי'קס מנמקת זאת בכך שלמתקנים כושר ייצור הקטן מ–5 מגה־ואט והם מחוברים למתקנים "עתירי אנרגיה", שבאפשרותם לצרוך את מלוא תפוקת החשמל המיוצר על ידי הפרויקט. כמו כן, לדעת אנרג'יקס, ערך השייר הוא משמעותי, בשל היכולת להשתמש במתקן 20 שנה נוספות, בתפוקה גבוהה.

היכולת להתנתק

שאלת הכניסה לתחולת הפרשנות, גם אם נראה לצורך כך את רשות החשמל ואת חברת החשמל כזרוע הארוכה של המדינה, מורכבת ביותר. לגבי התנאי הראשון - בהינתן שהמסקנה המשפטית נכונה, ככל שההסתכלות היא משפטית גרידא, וליזם יכולת להתנתק מחברת החשמל ולהתחבר למשל לספק פרטי, הרי שהשליטה לא נמצאת לכאורה בידי רשות החשמל או חברת החשמל. אם כך, הטיפול צריך להיות על פי מודל הרכוש הקבוע. ברקע זאת, ניתן יהיה להצדיק את מודל הנכס הפיננסי רק אם ההסתכלות היא לפי הכדאיות הכלכלית, וניתן להניח כי מדובר בסבירות קלושה שהדבר יקרה. מדובר בקביעה לא פשוטה. גם אם המחיר המובטח גבוה יחסית בהשוואה למחיר החשמל בשוק כיום, זה אינו בהכרח המצב במתקנים החדשים יותר, וגם לא ניתן בהכרח להבטיח שמצב זה יישאר גם בעתיד.

מבלי להיכנס לאינטרסים השונים של היזמים, בין היתר לאור העובדה ששלטונות המס אמורים לעקוב במקרה זה אחר הטיפול החשבונאי, כך שהאינטרס המיסוי מנוגד לכאורה לאינטרס הדיווחי, מדובר במצב דברים בלתי־אפשרי מבחינת הדיווחים לשוק ההון בישראל. תמונת הראי של הבעיה היא חברת החשמל: ככל שהשימוש במודל הנכס הפיננסי נכון, מתבקש לכאורה שחברת החשמל תרשום את הרכוש הקבוע בספריה וכנגד תרשום התחייבות פיננסית מקבילה. IFRIC 12 אמנם אינו חל על הצד המזמין, אך הפרסום החשבונאי הרלוונטי (4 IFRIC) מתייחס למצב דברים כזה כאל חכירה מימונית של רכוש קבוע שחבויה בתוך ההסדר. הפרדוקס הוא שככל שההסתכלות שמצדיקה את הנכס הפיננסי היא אכן כלכלית, כך שהמסקנה צריכה להיות כי חברת החשמל היא הבעלים של המתקנים, וכנגד קיימת לה התחייבות פיננסית.

האבסורד הוא שבמצב הדברים הקיים, חברת החשמל, שנמצאת במינוף עצום, אינה מכירה בהתחייבות פיננסית כלשהי ואף אינה מספקת גילוי לנושא. בשורה התחתונה, אנו עדים למצב מוזר ביותר, שבו המתקנים הפוטו־וולטאיים עצמם, הבינוניים והגדולים, שמטופלים לרוב לפי מודל הנכס הפיננסי, לא רשומים בדו"חות הכספיים של אף אחד מהצדדים.

הכותב הוא יועץ IFRS, ראש תוכנית חשבונאות וסגן דקאן בית ספר אריסון למינהל עסקים, המרכז הבינתחומי הרצליה. הכותב כתב בעבר חוות דעת מקצועית עבור אנרג'יקס

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker