הדו"חות שמציפים את הבעייתיות באימוץ הנחת שוק האג"ח העמוק בישראל

בנק לאומי, כמו שאר הבנקים המקומיים, מבסס את היוון המחויבות האקטוארית שלו על תשואות האג"ח הקונצרניות באיכות גבוהה בארה"ב ■ חברת החשמל מבססת את ההיוון על תשואות אג"ח קונצרניות באיכות גבוהה בישראל ■ באופן אבסורדי, התשואה בארה"ב על אג"ח גבוהה יותר — מה שמצביע על כשלים אפשריים בתמחור הסיכונים ועל חשש לעצם קיומו של השוק העמוק

שלומי שוב
שלומי שוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שלומי שוב
שלומי שוב

דו"חות הרבעון הראשון של הבנקים מספקים זווית הסתכלות מעניינת על הדיון רווי האינטרסים שנערך בישראל בשנה האחרונה בשאלת קיומו של שוק עמוק לאיגרות חוב קונצרניות באיכות גבוהה. הירידה הדרמטית בשיעור ההיוון של ההתחייבויות האקטואריות של הבנקים, בעקבות שינוי המדיניות החשבונאית בעניין זכויות עובדים שיושם בדו"חות הרבעון הראשון, הובילה לגידול בהתחייבות האקטוארית של הבנקים ולקיטון מקביל בהונם העצמי. ההשפעה הבולטת ביותר התרחשה בבנק לאומי, שהקטין כתוצאה מכך את הונו העצמי לתום 2014 בכ–2 מיליארד שקל.

כחלק מהשינוי, שהכתיב , עברו הבנקים משימוש בשיעור היוון צמוד מדד — קבוע ושרירותי של 4% — לשימוש בשיעור היוון סינתטי שמבוסס על הוספת מרווח הסיכון לאג"ח קונצרניות באיכות גבוהה בארה"ב (דירוג גלובלי של AA ומעלה) לשיעור התשואה על אג"ח ממשלתיות בישראל. בניגוד לבנקים, שאר החברות הציבוריות בישראל שאינן כפופות למפקח, עברו לשימוש בשיעור היוון של אג"ח קונצרניות בישראל (דירוג מקומי של AA ומעלה) — לאור הנחת קיומו של השוק העמוק.

יש לציין כי בעוד בחברות הרגילות השינוי טופל כשינוי אומדן בתום 2014 ונזקף ליתרת הרווחים וההפסדים האקטואריים, בבנקים הוא טופל כשינוי מדיניות רטרואקטיבי מתחילת 2013.

תוצאה מוזרה

רקפת רוסק עמינח ודוד ברודט בהצגת דו"חות לאומיצילום: עופר וקנין

ניתן להניח כי הרציונל שהנחה את המפקח על הבנקים בבחירת שיעור ההיוון היצירתי, המשלב בין תשואות של מטבעות שונים ולא מקובל בעולם, היה שמצד אחד הוא לא קיבל את העמדה הלא־טריוויאלית של רשות ניירות ערך שלפיה בישראל קיים שוק עמוק לאג"ח קונצרניות, ומצד שני לא רצה לפגוע בבנקים. הסיבה לכך היא ששימוש בשיעור היוון הנגזר מתשואת אג"ח ממשלתיות בלבד, שהוא נמוך יותר בהכרח, היה גורם לפגיעה קשה יותר בהון של הבנקים, מאחר שאינו כולל מרכיב סיכון קונצרני בכלל.

בלי להיכנס לנאותות הנחת קיומו של שוק עמוק בישראל, התוצאות בשטח מעניינות — השוואה פשטנית בין שיעורי ההיוון של בנק לאומי, שכאמור נדרש להשתמש בשיעור ההיוון הסינתטי, לזה של חברת החשמל שמשתמשת בשיעור היוון קונצרני בישראל, מספקת תוצאה מוזרה ביותר: שיעורי ההיוון לפי דירוג מקומי דווקא נמוכים יותר מאלה שבדירוג הגלובלי.

חשוב לזכור שמדובר בפער של שתיים־שלוש קבוצות דירוג. לצורך המחשה, על פי סולם ההמרה של מעלות, AA בדירוג המקומי שקול ל–BBB או אף ל–BB בדירוג הגלובלי שאינו בגדר דירוג השקעה.

בהינתן הנחה סבירה שהמח"מ של בנק לאומי אינו ארוך מזה של חברת החשמל, מדובר בתוצאה מוזרה ביותר גם אם נביא בחשבון שהדבר יכול להעיד על בעיה בתמחור הסיכון של אג"ח בישראל. תוצאה בעייתית זו מעלה גם שאלות כבדות משקל הן על עצם קיומו של שוק עמוק ומידת המהימנות של האומדן שחושב על בסיסה, והן על המבנה הסינתטי של שיעור ההיוון שקבע המפקח.

רזרבת הפסד של 4.2 מיליארד שקל ללאומי

פער משמעותי נוסף שנוצר בין הבנקים לשאר החברות המדווחות, לרבות חברת החשמל, נוגע לאופן הטיפול בהפסדים האקטואריים העצומים שנוצרו להם בעקבות ירידת הריבית בשנתיים האחרונות. רווחים והפסדים אקטואריים מוגדרים כשינוי בערך הנוכחי של המחויבות לעובדים, שנובעים משינוי באומדנים דמוגרפיים (כמו תוחלת החיים) ואומדנים פיננסיים (כמו שיעור הריבית להיוון והשכר) — לרבות מול התוצאות בפועל.

הירידה החדה בשיעורי הריבית גוררת מטבע הדברים גידול בערך הנוכחי של המחויבות לעובדים, ולכן יוצרת הפסדים אקטואריים משמעותיים. לצורך המחשה, שיעור ההיוון הריאלי שבו משתמש בנק לאומי ירד מתום 2013 לתום מארס 2015, מ–3.26% ל–1.86%. הירידה בשיעורי הריבית לטווח ארוך הסבה ללאומי לתום הרבעון הראשון הפסדים אקטואריים של כ–4.2 מיליארד שקל לפני מס, ושל 2.7 מיליארד שקל אחרי מס.

בחשבונאות המודרנית, הן בכללי ה–IFRS והן בתקינה בארה"ב, החליטו שלא להכיר מיידית בדו"ח רווח והפסד ברווחים והפסדים אקטואריים, בגין הטבות שלאחר פרישה — אלא לזקוף אותם לרווח כולל אחר (OCI), מתוך תפישה שזו תוצאה אקסוגנית לפעילות הרגילה.

זקיפת הרווחים וההפסדים האקטואריים ל–OCI, ולא מיידית לדו"ח רווח והפסד, מקנה חשיבות רבה להבחנה בין שינוי באומדנים שנזקף לרווחים והפסדים אקטואריים לבין שינוי במחויבות כלפי העובדים, שצריך להיזקף לדו"ח רווח והפסד. דוגמה בולטת ואקטואלית לכך היא ההסכם שנחתם בין בנק לאומי לעובדי הבנק בינואר. השינוי העיקרי בהסכם החדש נוגע לשינוי במנגנון עדכון השכר השנתי, בשיעור ממוצע לכלל העובדים של 5% והורדתו ל–4% ב–2015–2016, ול–3.5% ב–2017–2018.

אף שעם החתימה על ההסכם דיווח לאומי על הערכתו שהשפעת ההסכם תוביל לתרומה לרווח לפני מס ברבעון הרביעי בסך של כחצי מיליארד שקל, הרי שבעקבות הנחיה של המפקח על הבנקים לאומי נדרש לדחות את הרישום הזה לרבעון הראשון, וכן לכלול אותו ב–OCI (כלומר לטפל בו כרווח אקטוארי) — ולא כשינוי במחויבות המטופלת בדו"ח רווח והפסד.

מקרה זה מחדד מאוד את הגבול הדק שבין שינוי באומדן לבין ויתור על מחויבות, שהרי ניתן לראות את ההסכם הקיבוצי החדש מצד אחד כוויתור של העובדים על תנאים שהם זכאים להם, כל עוד נקודת המוצא היא שההסכם הקודם יצר לבנק מחויבות משתמעת כלפיהם, ומצד שני ניתן לראות בו שינוי באומדן עליית השכר, שהתבססה עד כה מטבע הדברים על ההסכם הקודם. עם זאת, קשה להתעלם מכך שההחלטה שהוכתבה בסופו של דבר על ידי הפיקוח היא לכאורה בעייתית, שהרי גם אם נקודת המוצא היא שמדובר בשינוי אומדן — היה צורך לטפל בו כבר בדו"חות השנתיים שבהם היה ידוע כי תוקפו של האומדן הקודם הסתיים בתום 2014, והמידע על ההסכם החדש היה זמין בעת עריכתם.

חשוב להבין שטיפול כזה היה מוביל לרישום של רווח משמעותי בדו"חות 2014, שהרי עד לשינוי המדיניות בעניין זכויות עובדים שיושם בתחילת 2015, זקפו הבנקים בישראל את הרווחים וההפסדים האקטואריים שנוצרו להם מיידית לדו"ח רווח והפסד.

הטריק החשבונאי עבר לבמה המרכזית

ההבדל המשמעותי בין התקינה האמריקאית ל–IFRS בכל הקשור לרווחים וההפסדים האקטואריים נוגע לשאלת זקיפת ה–OCI בעתיד לדו"ח רווח והפסד. התפישה האמריקאית ראתה מאז ומעולם ב–OCI תחנת ביניים בדרך לדו"ח רווח והפסד — כך שמדובר במעין רווח־הפסד נדחה שיגיע מתישהו בעתיד לדו"ח רווח והפסד. הרקע לכך הוא שהאמריקאים, שהמציאו את הטריק החשבונאי של ה–OCI, רואים ברווח הנדחה חצר אחורית בלבד, שבסופו של דבר חייב להתנקז לבמה הראשית — דו"ח רווח והפסד.

לעומתה, ב–IFRS רואים בשנים האחרונות ב–OCI דו"ח בפני עצמו, ולכן לפי תפישתם הרווחים וההפסדים האקטואריים נמצאים כבר במקום הנכון — ולכן לא ייכללו לעולם בדו"ח רווח והפסד. דוגמה בולטת נוספת בהקשר זה היא החלטת ה–IFRS לבטל את המודל החשבונאי של נכסים פיננסיים זמינים למכירה, שלפיו השקעות בני"ע נמדדות לפי שווי הוגן, כשהשערוכים נזקפים לקרן הונית (OCI) עד למועד המימוש בפועל והחלפתו במודל הזוקף את ההפרשים מיידית לרווח והפסד בעת התהוותן — או לצמיתות ב–OCI. המודל החדש לא מאפשר את המצב הקיים, שבו הבנקים יכולים לממש השקעות בני"ע כדי לתזמן רווחים בדו"ח רווח והפסד, כפי שעשו בשנה האחרונה לגבי ההשקעות באג"ח כפיצוי על הירידה בביצועים.

בהתאם להוראת המפקח, הבנקים נדרשים — להבדיל משאר החברות הציבוריות בישראל — ליישם את המודל החשבונאי האמריקאי שלפיו יש להפחית את קרן ההון שנצברה בגין הרווחים וההפסדים האקטואריים לדו"ח רווח והפסד. ההפחתה מתבצעת בשיטת קו ישר על פני תקופת השירות הממוצעת הנותרת של העובדים שצפויים לקבל הטבות על פי התוכנית. כך, ברבעון הראשון זקף בנק לאומי 66 מיליון שקל.

כפועל יוצא, בנק לאומי מדווח שיכיר בתשעת החודשים שנותרו ל–2015 בהפסד של 173 מיליון שקל, כתוצאה מההפשרה של קרן ההון. מדובר בקצב של כרבע מיליארד שקל הוצאה בשנה, שמכבידה על התשואה להון של הבנק, כל עוד הריבית לטווח ארוך תישמר נמוכה.

IFRS או USGAAP?

המשמעות היא שאילו בנק לאומי היה מיישם את ה–IFRS, בדומה למשל לבנקים באירופה, הוא לא היה נדרש לרשום הוצאה זו. בהקשר זה, יש לציין כי המפקח על הבנקים ביצע בשנה האחרונה פניית פרסה ועצר את המתווה של המעבר ל–IFRS לטובת התקינה האמריקאית (USGAAP).

גם בלי להיכנס לשאלת הנאותות של שיעורי ההיוון, לאור החשיבות של התשואה להון בבנקים, המחושבת על בסיס דו"ח רווח והפסד, הפער התפישתי שנפער והולך בין התקינות לגבי ההפשרה של OCI לדו"ח רווח והפסד הוא משמעותי ביותר. לתשומת לבו של המפקח הבא.

הכותב הוא יועץ IFRS, ראש תוכנית חשבונאות וסגן דקאן בבית ספר אריסון
למינהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker