האם המוסדיים יעמיסו את 
הריבית השלילית על החוסכים?

ה-IFRS החליט לראות בריבית השלילית הוצאה מיוחדת שמשקפת עמלת שמירה על הכסף או מעין מס הנועד לעודד צריכה והשקעות בסיכון 
- ולא תשואה שלילית על ההשקעה ■ אימוץ תפישה זו עשוי למנוע מהגופים המוסדיים לגלגל את ההוצאות הכרוכות בכך על לקוחותיהם

שלומי שוב
שלומי שוב

התופעה העולמית המוזרה של ריבית חסרת סיכון שלילית - שעושה פעמיה גם לישראל בעקבות מלחמת המטבעות - הגיעה לפתחה של החשבונאות באירופה, שמיישמת את כללי ה-IFRS. לחשבונאות כשפת עסקים, אין למעשה ברירה, והיא נדרשת להסביר למשקיעים, את הבסיס לקיומה של ריבית שלילית ואת המשמעות של הפקדות כאלה.

אף שהריבית השלילית אינה תופעה כלכלית חדשה לחלוטין בעולם, לא ניתן להתעלם מהממדים וההתפשטות שלה באחרונה. כך לדוגמה, הבנק המרכזי האירופי (ECB) גובה כיום ריבית שלילית של מינוס 0.2% על פיקדונות לטווח קצר, שוודיה גובה מינוס 0.25% על פיקדונות כאלה - ואילו בשווייץ ובדנמרק ריבית הבנק המרכזי היא מינוס 0.75%.

מצב מוזר זה הגיע אף לכדי כך שבחודש שעבר הנפיקה שווייץ איגרות חוב בריבית שלילית. עוד לפני החלטה של נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, הריקושטים מתחילים להגיע גם לישראל, ובאים לידי ביטוי בפרסום בתקשורת שלפיו בנק לאומי מתכוון להנהיג ריבית שלילית של 0.26% על פיקדונות ביורו ובפרנק שווייצי של גופים מוסדיים.

קרנית פלוגצילום: אייל טואג

כרקע, יש לציין כי ה–IFRS יוצר הבחנה בין הוצאות מימון להכנסות מימון דרך דרישה מפורשת להפריד בדו"ח הרווח וההפסד את עלויות המימון בסעיף נפרד גם בגופים לא פיננסיים. חשוב להדגיש כי בעבר, לפני אימוץ ה–IFRS לא היתה בישראל דרישה כזאת, והוצאות או הכנסות המימון הוצגו בדו"ח הרווח וההפסד בשורה אחת נטו. כפועל יוצא, בעבר לא היתה כלל חשיבות להבחנה בין הוצאות מימון להכנסות מימון.

הרציונל של ה–IFRS בדרישה לבצע הפרדה הוא לאפשר לקורא הדו"חות הכספיים להעריך את עלות המינוף של החברה ולהפריד בין העלות הזאת לתשואה שיצרו לה ההשקעות הפיננסיות - אם היו כאלה. הפרדה כזאת מאפשרת למשקיע לחשב את העלות היחסית של המינוף על ידי חלוקת ההוצאות בסך ההתחייבויות. כנגזרת של הפרדת העלויות, יכול המשקיע להעריך בנפרד גם את הישגי ההשקעות של ההנהלה בתקופה.

למרות הקביעה המפורשת שיש להציג את עלויות המימון בנפרד - היא עדיין לא מיושמת בהכרח באופן גורף. כך לדוגמה, קרדן רכב, שלה הוצאות מימון אדירות שהובילו אותה להפסד ב–2014, לא מבצעת את ההפרדה, ולשיטתה מציגה בדו"ח הרווח וההפסד הכנסות מימון בקיזוז מעלויות המימון. ואולם גם החברות שמבצעות את ההפרדה, ומציגות לכאורה כנדרש את הכנסות המימון בשורה נפרדת מהוצאות המימון, לא מספקות מידע משמעותי למשקיעים.

הבעיה היא שמספר לא מבוטל של חברות מבצעות את הסיווג באופן טכני - לפי הכיוון של התוצאה, ולא לפי מהותה. ניתן לראות זאת היטב דרך הפרשי השער בגין חוב פיננסי במטבע חוץ, שיכולים להיות חיוביים בתקופה אחת, ושליליים בתקופה אחרת, ולכן להופיע כל פעם בסעיף אחר.

דוגמה לחברה בולטת שמיישמת את הגישה הטכנית היא החברה לישראל, שמטבע הפעילות שלה הוא דולר, ושסיווגה את הפרשי השער החיוביים שניתן להניח כי נוצרו לה בגין החוב הפיננסי השקלי, בסך של 218 מיליון דולר כחלק מהכנסות המימון, אף שמדובר בהוצאות מימון שליליות. מנגד, ב–2013, שבה חלה ירידה בשער הדולר, רשמה החברה לישראל הוצאה של 149 מיליון דולר כחלק מהוצאות המימון.

סיווג מהותי צריך להוביל לכך שללא קשר לכיוון של הפרשי השער, הם צריכים להיכלל בהוצאות המימון - כי למעשה הם חלק מעלויות המימון, גם כשהם שליליים, כהתאמה לריבית. כך לדוגמה, סיווג הפרשי השער בהוצאות המימון היה נותן תמונה בהירה יותר של סעיף המימון בחברה לישראל: בעוד הכנסות המימון נותרו קבועות, הוצאות המימון הופחתו למספר חיובי לנוכח העובדה שהרווח המטבעי קיזז את עלות הריבית.

מעבר לחוסר האחידות בפרקטיקה, שמקשה על המשקיעים לבצע השוואה בין ביצועי חברות שונות, קשה להתעלם מכך שהגישה הטכנית מייתרת את המשמעות של הדרישה להפרדת הכנסות המימון מהוצאות המימון.

העיקרון אמור להיות כזה שלפיו הכנסות מימון, בין אם הן חיוביות ובין אם הן שליליות, נוצרות בגין נכסים פיננסיים בעוד הוצאות מימון בין אם הן חיוביות ובין אם הן שליליות, נוצרות בגין התחייבויות פיננסיות.

הוצאה "מיוחדת"

אם נחזור לנושא הריבית השלילית, הרי שהשאלה הבסיסית שעולה היא כיצד יש להתייחס אליה - כהכנסות מימון או כהוצאות מימון. בכדי להמחיש את השאלה החשבונאית הנוגעת לתופעה הכלכלית המוזרה הזאת, נניח כי בנק מפקיד 101 שקל בפיקדון בבנק מרכזי לתקופה של שנתיים, כך שבתום השנתיים יקבל הבנק 100 שקל. המשמעות היא שמדובר בריבית שלילית של כ–0.5% בשנה.

ההשקעה בפיקדון, שמטופלת בחשבונאות לפי שיטת העלות המופחתת, מעלה שתי שאלות חשבונאיות מעניינות שקשורות האחת בשנייה. השאלה הראשונה היא, כאמור, אם ניתן להתייחס מבחינה הצגתית לריבית השלילית כהכנסות ריבית שליליות או כהוצאות מימון אחרות. השאלה השנייה, שהתשובה לה נגזרת מהשאלה הראשונה, היא אם בעצם ההפקדה בפיקדון "שסגור" לתקופה של שנתיים נוצר הפסד מידי של שקל - הסיבה לכך שהתוצאה ידועה כבר במועד ההפקדה - בדומה למצב שבו חברה נכנסת לחוזה שצפוי בגינו הפסד ולפי ה–IFRS נדרשת להכיר מיידית בהפסד הצפוי מהחוזה ("חוזה מכביד").

האתגר העומד בפני החשבונאות בהתמודדות עם התחום הזה נובע מהקושי הבסיסי להבין את התופעה הכלכלית המוזרה שעומדת בסיס קיומה של ריבית שלילית. אין בהכרח הסבר כלכלי ברור לתופעה, אך ניתן לנסות ולהסביר אותה כעלויות שמירה על הכסף או כסוג של מס שמוביל להענשת גופים פיננסיים על אי־מתן הלוואות או על החזקת כסף.

בהקשר זה, עמלת שמירה על הכסף פועלת כ"רצפה", שמתחתיה כל חברה צריכה לבחור להחזיק מזומן במקום לשלם ריבית שלילית עבור החזקת הכסף. באחרונה בעקבות התגברות התופעה באירופה, ובהמשך לדיונים קודמים, החליטו ב–IFRS על בסיס רציונל זה לראות בריבית השלילית הוצאה מיוחדת, ולא הכנסת ריבית שלילית או הוצאת ריבית - כלומר לראות בה חלק מהוצאות המימון שאינן נובעות מריבית, אך בכל מקרה לא הכנסת ריבית שלילית.

הקביעה הזאת, שרואה בריבית השלילית עמלה או מס, רלוונטית גם לגבי השאלה השנייה, שהרי לפי תפישה זו לא נוצר הפסד ביום ההפקדה, אלא מדובר בהוצאה שנוצרת על פני זמן כתוצאה מקבלת השירות או הטלת המס. כלומר בדוגמה לעיל, הבנק ירשום מדי שנה כחצי שקל כחלק מהוצאות המימון שלו כהוצאה מיוחדת שאינה ריבית.

הבנקים יספגו

בעוד הסוגיה החשבונאית רלוונטית יותר בעבור בנקים ומוסדות פיננסיים, הרי שהמשמעות של ההתייחסות החשבונאית לריבית השלילית כעמלה־מס מחדדת את הפרדוקס שעומד בפני הגופים המוסדיים. הסיבה היא שהפקדה בריבית שלילית אינה בגדר השקעה נושאת תשואה (שלילית).

לכאורה, לפי ראייה זו המוסדיים שתפקידם להשקיע את כספי הציבור לא יכולים הגדרתית להיכנס למצב של ריבית שלילית, שהרי הם פועלים בכך בניגוד למהותם. כלומר הפקדה בתנאים כאלה משמעותה הטלת עמלות או מסים על המשקיעים ואינה בגדר השקעת כספם. מצד שני, גופים אלה נאמנים לתפקידם בהסטת הכספים לסיכון, לרבות העיתוי הנכון לכך, וכפופים להסכם ההשקעה עם העמיתים, שמטיל לעתים מגבלות על תמהיל ההשקעות.

בכל מקרה, מבחינה פרקטית, תפישה זו שרואה בריבית שלילית הוצאה מיוחדת ולא תשואה מעלה שאלה תיאורטית עמוקה ורגישה: האם ניתן להעמיס את העלות הזאת על העמיתים, או שמא נדרש לקזז אותה מדמי הניהול? השאלה עולה כתוצאה מכך שלכאורה, המוסדיים היו יכולים לשאת בעלויות ניהוליות נוספות של שמירת הכסף, כמו שכירת כספות, שלא בהכרח היה ניתן להעביר לעמיתים. במלים אחרות, ההסתכלות על ריבית שלילית כהוצאה תפעולית מגבילה את היכולת של הגופים המוסדיים לגלגל אותה על העמיתים לאור המגבלות הרגולטוריות בנושא.

הבעיה עומדת כיום לפתחם של הגופים המוסדיים. לצורך המחשת הרגישות די לציין כי ירידה של שתי עשיריות בשיעור הריבית חסרת הסיכון לטווח קצר, מ–0.3% ל–0.1%, שונה בתכלית מירידה של שתי עשיריות מ–0.1% למינוס 0.1%. מעבר לכך, בהסתכלות כלכלית נכונה שמשקללת את הציפיות לאינפלציה, אנחנו כבר נמצאים בסביבה של ריבית שלילית: התשואות הנומינליות המזעריות שבהן נסחרות כיום האג"ח הממשלתיות, אף לתקופות של חמש שנים, הופכות בקלות לתשואות ריאליות שליליות.

בעיה דומה, ואף בהיקף משמעותי יותר, עלולה לעלות בקרוב בבנקים בהתייחס לחשבונות העו"ש של הציבור. הניסיון עד כה במדיניות אירופיות רלוונטיות, מלמד כי הבנקים לא מצליחים להעמיס את עלות הריבית השלילית שהם משלמים לבנק המרכזי על משקי הבית.

התוצאה המרתקת היא שמצד אחד צפוי גידול ביתרות העו"ש של הציבור, ומצד שני צפוי להיגרם נזק כלכלי משמעותי לבנקים שסופגים את העלות הזאת. המשמעות היא שאם בנק ישראל אכן ייקבע ריבית שלילית, הרי שרווחי הבנקים צפויים להיפגע.

הכותב הוא יועץ IFRS, ראש תוכנית חשבונאות וסגן דקאן בית ספר אריסון 
למינהל עסקים, המרכז הבינתחומי הרצליה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker