הכלבים ינבחו, 
והשיירה תיסע הלאה

הרפורמה שמוביל האוצר אינה באמת מגבלה על שכר המנהלים

מירב ארלוזורוב
מירב ארלוזורוב

1. הכי קל בעולם לעקוף את מגבלת השכר החדשה שעליה הכריז אתמול משרד האוצר, ושגם בנק ישראל - באיחור קל - הצטרף אליה. זאת משום שכלל אין מדובר במגבלת שכר, אלא רק בקנס כספי לחברה על תשלום שכר גבוה. חברה פיננסית שתבחר לשלם למנהלה שכר של יותר מ–3.5 מיליון שקל בשנה תצטרך לשלם על כך מס גבוה, כי השכר שמעבר ל–3.5 מיליון שקל לא יוכר כהוצאה לצורך מס. ברור לכל שבעבור המונופולים הפיננסיים הענקיים של ישראל - חמישה בנקים וחמש חברות ביטוח, השולטים ללא עוררין בענף - נשיאה בקנס־מס של כמה מיליוני שקלים על שכר הבכירים היא עניין של מה בכך.

לכן, אין מדובר כלל במגבלה על שכר המנהלים, אלא רק באיתות נוסף של אי־שביעות רצון של המדינה מהשכר הגבוה של המנהלים בחברות הציבוריות בכלל ובענף הפיננסים בפרט. מכיוון שמדובר באיתות בולט מאוד, ייתכן שתהיה לחברות הרלוונטיות אי־נעימות קלה כאשר ועדות הביקורת והדירקטוריונים יצטרכו לנמק לא רק את השכר הגבוה של הבכיר, אלא גם מדוע מוצדק לשלם תוספת מס בגינו. משוכת אישור השכר של המנהלים היא לכן אך ורק משוכת אי־הנעימות לדירקטוריונים. אי־נעימות גדולה לדירקטוריונים עשויה להביא למיתון כלשהו בשכר המנהלים, ואילו אי־נעימות קלה לא תביא לשום מיתון כזה. ההימור כרגע הוא שהשכר יתמתן קלות, ולא יותר מכך.

2. הציבור ממשיך לשלם, השאלה היא איזה ציבור. משרד האוצר נימק את ההחלטה לא להכיר לצורכי מס בשכר גבוה למנהלים בכך שהכרה לצורכי מס כמוה כהשתתפות של ציבור משלמי המסים בשכר הגבוה. בפועל, הציבור מסבסד את שכר המנהלים משום שהוא מאפשר לחברות לשלם פחות מס (להכיר בשכר המנהלים כהוצאה) בעבור השכר הזה. באוצר חושבים, ובצדק, שאין לכך צידוק - הציבור לא צריך לסבסד את החמדנות של המנהלים, ולכן אם המנהלים רוצים לקחת לעצמם שכר של מיליוני שקלים, שיתכבדו ויממנו זאת מכיסם. כלומר, מכיס החברה.

שכר בכירים
שכר בכיריםצילום: סי די בנק

זאת גם נקודת התורפה בטיעון של האוצר: החברות המדוברות הן חברות ציבוריות, שמרבית המניות שלהן מוחזקות בידי הציבור הרחב. כאשר החברה נדרשת לשלם גם שכר גבוה וגם קנס־מס גבוה בעבור השכר הזה, מי שנפגע מכך הם בעלי המניות של החברה. כלומר, הציבור. במקרה זה, התשלום על השכר הגבוה זז מכל ציבור משלמי המסים לציבור בעלי המניות של חברות הביטוח והבנקים בלבד. הצדק הפואטי הוא שלפחות ציבור בעלי המניות יכול להגן על עצמו, אם באמצעות מכירת המניות של החברות הפיננסיות, ואם באמצעות התנגדות באסיפות הכלליות לשכר הגבוה של המנהל - שעולה לחברה גם בהוצאות שכר וגם בהוצאות מיסוי גבוהות.

3. ואולם, לא בטוח שציבור בעלי המניות בבנקים ובחברות הביטוח באמת יכול להגן על עצמו. נזכיר, הרוב המוחלט של החזקות הציבור בחברות הפיננסיות נעשה באמצעות הגופים המוסדיים - קופות הגמל, ביטוחי המנהלים, קרנות הפנסיה וגם קרנות הנאמנות. כלומר, לציבור אין בחירה אמיתית אם להחזיק או למכור את מניות הבנקים וחברות הביטוח; שלוחיו בגופים המוסדיים הם שמקבלים את ההחלטות הללו בעבורו.

באותה מידה, שלוחיו בגופים המוסדיים גם מצביעים באסיפות הכלליות במקומו. הגופים המוסדיים, ולא הציבור, הם שמאשרים בפועל את שכר הבנקאים ומנהלי חברות הביטוח. הגופים המוסדיים הם שמקבלים את ההחלטות אם לאשר את השכר הגבוה, שעכשיו יתלווה לו גם קנס־מס, ולא הציבור. הגופים המוסדיים עושים זאת בשעה שהם נגועים בניגוד עניינים חמור ביותר - המוסדיים מוחזקים בידי חברות הביטוח, ולכן בפועל מאשרים את שכר מנהלי חברות הביטוח המתחרות לשלהם, ובכך קובעים את רף השכר הרלוונטי גם למנהל שלהם. בכך, הגופים המוסדיים מאשרים בפועל שכר זה לזה. מאחר ששכר מנהלי חברות הביטוח ושכר הבנקאים משפיעים זה על זה, המוסדיים נגועים באותו ניגוד עניינים גם בהצבעות על שכר הבנקאים.

בדיוק מהסיבה הזאת קבע המפקח על הביטוח כי ההחלטות לגבי ההצבעה באסיפות של חברות ביטוח מתחרות יועברו לידי יועץ חיצוני - כדוגמת אנטרופי. עיננו הרואות כי המנגנון החיצוני הזה לא ממש עוזר, מאחר שגם אנטרופי נגועה בניגוד עניינים בכך שהמוסדיים הם הלקוחות שלה, ולכן היא מזדהה עם האינטרס שלהם. יש הטוענים, לכן, שההצבעה של המוסדיים באסיפות של חברות הביטוח והבנקים היא בבחינת "מכשול בפני עיוור", ושיש לאסור כליל על המוסדיים להצביע באסיפות של מתחריהם. מצד שני, אם יאסרו על המוסדיים להצביע, מי כן יוכל להצביע באסיפות החשובות עד מאוד הללו? הציבור הרחב נוטה לגלות אדישות וממעט להגיע לאסיפות של חברות שהוא בעל מניות בהן.

לפיכך, אין כרגע פתרון לסוגיית ניגודי העניינים של הגופים המוסדיים בהצבעות על שכר מנכ"לי חברות הביטוח ומנכ"לי הבנקים, ולכן גם אין הרבה תקוות שהשכר צפוי להשתנות מהותית. הכל מתמצה לעמדה שיגלו הגופים המוסדיים בהצבעות באסיפות הכלליות של החברות, וליכולתם של המוסדיים לשמש כלב שמירה של האינטרס הציבורי, בעיקר במצבים שבהם סובלים המוסדיים מניגודי עניינים. כל זמן שכלבי השמירה חלשים, החברות צפויות לנצל זאת כדי לעשות שינוי מינורי כלשהו בשכר - כדי להרגיע את דעת הקהל הרוגשת - ולהמשיך הלאה. הכלבים ינבחו (בקושי), והשיירה תיסע הלאה.

4. אפשר להבחין בהתפתחות שחלה בגישת המדינה לשכר המנהלים. ועדת נאמן, שבחנה את שכר הבכירים, הסתפקה בהמלצה על חובת תוכניות תגמול מנומקות וחובת אישור של האספות הכלליות לתוכניות התגמול. כאשר זה לא עצר את העלייה בשכר המנהלים, אולי אף החריף את התהליך, הביעה המדינה עמדה ישירה נגד השכר בבנק לאומי. לאחר שגם זה לא עזר, מטילה כעת המדינה קנס־מס על שכר גבוה. אם גם זה לא יעזור, אפשר לחזות שבתוך כמה שנים המדינה תחריף עוד יותר את רגולציית שכר הבכירים. מי יודע ישראל עוד יכולה להחליף את שווייץ כמדינה הראשונה בעולם שבה תוטל מגבלה חוקית על גובה השכר, או על היחס שבין שכר המנהל לשכר עובדיו.

5. מדוע ההגבלה מוטלת רק על מנהלים בבנקים ובחברות הביטוח? בעיקר כי המדינה לא רצתה לזעזע את המשק יתר על המידה, וגם משום שבחברות הפיננסיות המדינה מרגישה חזקה יותר בתביעתה. כל החברות הפיננסיות נשענות על ביטוח לא רשמי שמעניקה להם המדינה - התחייבות לחלץ אותן במקרה של קריסה פיננסית ("גדולים מכדי ליפול"). בנוסף, כל החברות הפיננסיות עושות את הונן מניהול כספו של הציבור. לאור זאת, לציבור יש זכות להתערב ולקבוע את תנאי השכר בחברות הללו, וזאת גם תשובת המדינה למי שטוען כי מדובר באפליה בין חברות פיננסיות לבין חברות אחרות.

בכל מקרה, גם אם טענת האפליה תחייב את המדינה להרחיב את ההגבלה על כל החברות הציבוריות, ואולי אפילו על כל החברות פרטיות וציבוריות כאחת, לא בטוח שהמדינה תצטער על כך. ביטול האפליה ישלול את הטענה כי המיסוי הגבוה יביא לנדידת מנהלים מוכשרים מהבנקים לענפים אחרים, כדוגמת קרנות השקעה פרטיות. ביטול האפליה עשוי לתרום לקיטון בפערי השכר גם בשאר המשק, וזאת אינה התפתחות שלילית דווקא. עם זאת, מאחר שמדובר בצעד מרחיק לכת, שמצטייר כהתערבות בוטה בשיקולי הניהול (במיוחד במקרה של חברות פרטיות), המדינה לא תזדרז להרחיב את הצעד הזה, אלא בלית ברירה.

6. מאחר שאין ציפיות לדרמה של ממש בשכר הבכירים, כנראה לא צפויה גם סכנה של בריחת מוחות. למעשה, האיום בבריחת מוחות הוא איום סרק ברובו, מכיוון שמרבית מנהלי חברות הביטוח והבנקים הם מנהלים בינוניים בלבד, שספק אם מצדיקים את שכרם הגבוה, ולכן גם לא בקלות ימצאו משרות חלופיות בישראל או בחו"ל בשכר גבוה יותר. עם זאת, פה ושם יש מיעוט בטל של מנהלים מוכשרים מאוד, שיכולות להימצא להם חלופות. יש גם מיעוט של בעלי שליטה מוכשרים, שכיום מושכים שכר גבוה מהחברה, ושההגבלה החדשה עשויה להרגיז אותם. בעלי שליטה כאלה יכולים לבחור למשוך מהחברה דיווידנדים במקום שכר (התפתחות שאפשר רק לברך עליה), או שהם יכולים לבחור להסיט פעילות לחו"ל. הבחירה האחרונה היא הסיכון היחיד שצריך להדיר שינה מעיני מקבלי ההחלטות בישראל, במדינה שבה שוררת כבר אווירה ציבורית עוינת נגד בעלי ההון.

לכן, צריך להמשיך לעקוב אחר ההשלכות של מיסוי שכר הבכירים כדי לוודא שאין הוא גורם נזקים משקיים של בריחת הון ומוחות. עם זאת, ההערכה היא שהסיכון לכך נמוך.

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ