איך מנהלים חברה ציבורית, גרסת אלפרד אקירוב

כשמנהלים ובעלי שליטה בחברות ציבוריות יוצאים להנפקה, מפרסמים דו"חות או מגישים בקשה להיתר שליטה בחברה ציבורית אחרת, ובוודאי אם זו חברה שמנהלת מאות מיליארדי שקלים של פנסיות ציבוריות - הם מקבלים מעורכי הדין שלהם המלצה חד-משמעית: אל תתבטאו כרגע באופן ציבורי ואל תדברו עם עיתונאים.

מדוע? התשובה פשוטה: כדי שהמנהלים לא יחשפו מידע שאינו גלוי; לא יציגו הבטחה או תחזית שבה לא יעמדו; ולא ייכשלו בלשונם ויאמרו דבר שעשוי להכעיס את הרשויות, שהם הגופים שמהם הם מקווים לקבל את ההיתרים המיוחלים. רוב המנהלים אכן שומעים בימים כאלה להצעת עורכי דינם, ובוחרים להתנזר מתקשורת ישירה עם הציבור או להתבטא בזהירות.

אלפרד אקירוב, שמבקש לקבל היתר שליטה בחברת כלל ביטוח שמנהלת 250 מיליארד שקל של פנסיות של הציבור, הוא לא מנהל כזה. אקירוב, השולט ב-78% ממניות חברת אלרוב, לא היסס להתראיין לפני חודש לשער מגזין סוף השבוע של "כלכליסט", והשבוע הוא היה דובר מרכזי במושב הנדל"ן של הוועידה השנתית של "גלובס". האם עורכי דינו של אקירוב כעסו עליו? אנחנו לא יודעים. אבל מהשיחה עמו, כפי שפורסמה ב"גלובס", אנחנו יכולים לזהות כמה עקרונות ניהול יוצאי דופן, שבהם הוא כנראה מאמין - ושיכולים לשפוך אור על הדרך שבה הוא תופש את הניהול של חברה ציבורית.

1. רשויות הפיקוח? "שטויות"

אקירוב נשאל שאלה חשובה על תמרור העצור שרשות ניירות ערך הציבה בפניו בשבוע שעבר, כשהודיעה לו כי רכישת כלל ביטוח תיצור פירמידה ציבורית בת שלוש שכבות - מבנה אסור לפי החוק. תשובתו היתה חד-משמעית: "מי שתקף את זה הוא לא הרגולטור שצריך לאשר לתת לי היתר שליטה. אז תוקפים, זה שטויות. אני לא יכול להתעמת עם שטויות".

• לא רק ביטוח: אם אקירוב ישתלט על כלל — הוא יוכל לשלוט גם בבנקים
• לא רק אקירוב: המרוויחים והמפסידים מהסערות בכלל ביטוח
• ההפסד של סורוס, עסקי הנשק - ועוד 12 דברים שלא ידעתם על אלפרד אקירוב
• מפגינים נגד אקירוב: "לא ייתכן שיפקיר כך את כספי הפנסיה של כולנו"

מבחינת אקירוב, רשות ניירות ערך - ובמיוחד יו"ר הרשות שהכריעה אישית בעניין, ענת גואטה - מדברות שטויות. אפשר להביע דעה כזו או אחרת ביחס לבחירת הניסוחים של אקירוב, אבל דבר אחד הוא ללא ספק מציג: בוז, עד כדי ביטול, כלפי רשויות הפיקוח של מדינת ישראל ורשות ני"ע, שהיא הרגולטור שאחראי עליו ועל החברה שלו. בהמשך, אקירוב חוזר ומבהיר כי הוא יענה לכל דרישה של הרשויות בנוגע לניהול העתידי של כלל ביטוח, לרבות הסכמה שלא לכהן כיו"ר - אבל תחילתה של השיחה מעמידה בספק את כנות ההצהרה שלו.

הרי אם דברי רשות ניירות ערך הם שטויות, מי מבטיח לציבור שדרישה של הפיקוח על שוק הון והביטוח שלא תיראה לאקירוב, לא תהפוך פתאום לשטויות – ולהוראה שאין לקבל או לציית לה? זה, אגב, לא חדש: היעדר קבלת שיקול הדעת של רגולטורים ויציאה למלחמה עמם הן נוהג קבוע אצל אקירוב. בעבר, למשל, הוא לא קיבל את החלטת הממונה על ההגבלים העסקיים דיוויד גילה, שלא לאפשר לו לרכוש חניון במתחם ממילא, וקרא לפיטוריו של גילה. לפי ניסיון העבר, קשה שלא לשאול: האם אקירוב כבר החל לפעול למען פיטוריה של יו"ר הרשות גואטה, בשל ה"שטויות" שהיא אומרת?

2. הציבור? לא מעניין

בתשובה לשאלה על התנגדות רשות ניירות ערך לעסקת אקירוב-כלל במתכונתה הנוכחית, אמר אקירוב כי "זה לא מונע. זו דעה...יש כמה סוגי פתרונות. הציבור לא הולך לתת לי את האישור, אלא הרגולטור. אני אמצא את הפתרון". גם זה גילוי מעניין: אקירוב מבהיר שהציבור פשוט לא מעניין אותו – אף שהציבור שותף איתו באלרוב; מחזיק ברוב הגדול של המניות בכלל ביטוח (70%, גם לאחר העסקה, אם תהיה); ומחזיק בכל הכסף שכלל מנהלת.

העובדה שהרגולטור מייצג את הציבור ונדרש לפעול ולדאוג אך ורק לרווחת החוסכים, וכן שהוא בעצמו מינוי של הציבור (באמצעות חברי הכנסת והשרים), נעלמה משום מה משיקול הדעת של אקירוב. למה? שוב, אנחנו לא יודעים, אבל ייתכן כי 40 שנה של תרומות שיטתיות לפוליטיקאים, הן ברמה הארצית והן ברמה המוניציפלית, וכן של מינויי רגולטורים לשעבר כדירקטורים אצלו בחברה, יצרו אצלו תחושה שהרגולטורים עובדים עבור עצמם – ולא עבור מי ששלח אותם ומשלם להם את המשכורת.

3. ללא שליטה? החברה גרועה

לדברי אקירוב, שליטה היא תנאי מוקדם והכרחי כדי שעסק יהיה מוצלח: "ניהול בלי בעלות לא עובד. אם אין את זה, לא יכולות להיות תשואות גבוהות". הבעיה היא שזה לא נכון: האם אפל ומיקרוסופט בארה"ב, או נייס ובנק הפועלים בישראל - כולן חברות ללא בעלות – הן חברות שבהן "הניהול לא עובד"? ההצהרה הזאת היא, במילה שבה אקירוב אוהב להשתמש, פשוט "שטויות". רוב החברות הגדולות בארה"ב ובבריטניה, וכמעט כל החברות הפיננסיות, הן ללא בעלות וללא גרעין שליטה.

ספק אם אקירוב מאמין בזה בעצמו. מי היא החברה שבה אקירוב השקיע הכי הרבה כסף בשנים האחרונות, ואף ראה בהשקעתו ברכה? בנק לאומי, בנק ישראלי שמתנהל ללא בעלים פחות או יותר מאז ומתמיד. אם היינו רוצים להיות קטנוניים, היינו גם שולחים את אקירוב להשוות את הביצועים של כמה חברות מלונות באירופה, שאין להם בעלים, לביצועים של חברת המלונות שמנוהלת על ידי בנו, ג'ורג'י. אבל אנחנו לא כאלה.

4. מי נהנה מהתשואות של חברות הביטוח?

כשאקירוב מספר לעיתונאי "גלובס" כיצד עובד שוק הביטוח, הוא מספר שחברת ביטוח "מביאה תשואה של 10%", נותן כדוגמאות את הפניקס והראל, ומוסיף כי "מתשואות גבוהות לא רק בעל השליטה נהנה - אלא גם הציבור והחוסכים". אבל גם זה לא נכון. החוסכים, שכספם מנוהל על ידי מנהלי ההשקעות של חברות הביטוח, מקבלים את התשואה של ההשקעות בניכוי עמלות, ולא את תשואת המניות של החברה - שממנה נהנים רק בעלי המניות. זה יכול להיות הפוך: אם יבוא בעל שליטה שיחתוך בעלויות, יעלה מחירים (עמלות), ויקשה על בעלי פוליסות לקבל תשלומים בזמן אירועים ביטוחיים, התוצאה יכולה להיות עלייה ברווחים ובתשואות של מניות החברה – וצמצום בשירות ללקוחות לצד ירידה בתשואות שצוות ההשקעות המצומצם יניב עבור העמיתים.

5. אקירוב משתלט או קונה?

במהלך השיחה ביקש אקירוב לדייק את בחירת המילים של המראיין: "למה להשתלט? לקנות. להשתלט זה דבר שלילי. להשקיע זה דבר חיובי. מי שמשקיע חצי מיליארד דולר, זה חיובי".

שוב, זה לא נכון. אקירוב מגיע לשליטה בכלל ביטוח באמצעות רכישת 30% מהחברה על ידי חברת אלרוב, שבה הוא שולט רק ב-78%, ושחלק גדול מפעילותה ממונף באשראי בנקאי ואיגרות חוב. זה בדיוק ההבדל בין "קנייה" לבין "שליטה". למעשה, אקירוב מתכנן לשלוט ב-250 מיליארד שקל על ידי השקעה של מאות מיליוני שקלים בודדים מכספו האישי, ביחס של כ-0.25%, או פחות מ-3 אלפיות. זאת שליטה ממונפת בחברה של הציבור באמצעות הכסף של הציבור – ואין לכך שום קשר ל"קנייה".

6. אילו מנהלים צריכים לחשוש ממנו?

"אם המנהלים חושבים שהם טובים, אין להם מה לחשוש... אם הם לא מנהלים טוב או ביושר, הם צריכים לחשוש"', אומר אקירוב. נשמע הגיוני, אבל השאלה היא מי קובע, ועל בסיס אילו שיקולים. חוק החברות קובע כי מנהל חייב את נאמנותו רק לחברה, ולא לבעלי המניות - ובמיוחד לא לבעלי השליטה, כאשר הם מחזיקים רק ב-30% והציבור בכל היתר.

ואולם במציאות לא זה היה שיקול הדעת של אקירוב. כאשר מנכ"ל כלל, יורם נוה, ומנהל ההשקעות בחברה, יוסי דורי, חשבו שבנו של אלפרד, ג'ורג'י, צריך להביא כסף מהבית כדי לקבל 15% משלושה מלונות יוקרה, ושאולי כדאי שהוא יוסיף על ידי איש מקצוע וגם יוותר על המטוס הפרטי - אלפרד אקירוב חשב שהם מנהלים גרועים. את המנכ"ל הוא ביקש לפטר לאלתר, אף שלא היתה לו שום סמכות או מעמד משפטי לכך.

בעניינו של דורי, הכין אקירוב תיק מסמכים חסוי, ומסר אותו באופן תמוה לדירקטורית בחברת כלל ביטוח, השופטת בדימוס ורדה אלשיך – שלא פתחה אותו. צא ולמד: אנחנו לא יודעים מהו מנהל "טוב" אצל משפחת אקירוב, אבל אנחנו בהחלט יודעים מי הוא מנהל גרוע: כזה שדואג לציבור המשקיעים, ללא פחד או מורא מטייקונים זועמים שמפעילים עליהם לחצים ומנסים לפגוע בהם.