התספורת של פישמן: חדוה בר והבנקאים מקפיצים את הסיכון המערכתי בישראל

פרשת הקריסה העסקית של אליעזר פישמן, ועוד יותר מכך הסדר החוב שהוא צפוי לסכם השבוע עם הבנקים הנושים שלו, הם המקרה שבו צריך הציבור להכיר מונח כלכלי מתחום הביטוח והפיננסים: Moral Hazard. ובעברית: "סיכון מוסרי".

במילון הפיננסי מוגדר המונח בערך כך: "הסיכון שבו צד או צדדים לעסקה לא נכנסו אליה בתום לב, כך שיש להם תמריץ שלא לעמוד בתנאי העסקה". דוגמא פשוטה היא מתחום הביטוח: אם אדם ביטח את מכוניתו בסכום הרבה יותר גבוה משוויה בשוק, הרי שנוצר לו תמריץ שה"אירוע הביטוחי" יתרחש. הוא עשוי להשאיר את הרכב ללא השגחה כדי שזה ייגנב, וכך יוכל להונות את חברת הביטוח.

• איך פושט רגל רוכש וילות ומחזיק מטוס? פישמן מגלה את סודותיו
• ח"כ ורבין-נחמיאס: "הסדר החוב של פישמן - שערוריה ציבורית"
• "למה הפועלים רדף את זיסר ולא את פישמן? כי היה לו עיתון וחצי בישראל?"
• כך יתחמק פישמן מהכרזתו כפושט הרגל הגדול אי פעם בישראל
• שערוריית פישמן: חדוה בר יודעת בדיוק איך "מכינים את הנקניקים"

ל-Moral Hazard יש תפקיד מרכזי גם בבנקאות. הנה דוגמא: כאשר לאיש עסקים יש תמריץ לקחת אשראי במיליארדי שקלים, לרבות תוך חתימה על ערבויות אישיות, אבל מנגד אין לו תמריץ לנהל אותם באחריות וביושר כי הוא יודע שאם ייכשל ויקלע לחדלות פירעון - הבנק יסתפק ב"הסדר חוב" כזה או אחר, אשר בסיומו יוכל איש העסקים גם לשמור חלק מהכסף וגם לפתוח דף עסקי חדש ונקי לחלוטין.

זהו בדיוק המקרה של אליעזר פישמן. בלילה שבין רביעי לחמישי, בשעה 02:00 ליתר דיוק, סיכמו פישמן, משפחתו, הבנקים שלהם הוא חייב את הכסף והמנהל המיוחד מטעם בית המשפט, עו"ד יוסי בנקל, על פרטים של הסדר חוב שכזה. העיקרון: הבנקים ימחקו לפישמן חוב של כ-1.7 מיליארד שקל, ובתמורה תעביר משפחתו של פישמן כ-140 מיליון שקל (תספורת של 92%). בעוד חמש שנים, אולי, הם יעבירו לבנקים חזרה עוד 260 מיליון שקל.

ומרגע זה הכל קורה מהר: ההסדר מוגש היום, ביום שלישי הנושים יצביעו עליו, משם ייגשו לקבל את אישור בית המשפט, והופ – אליעזר פישמן, לאחר שיצר חוב של יותר מארבעה מיליארד שקל ומחק כמעט 2 מיליארד שקל, יפתח דף חדש, טרי, לבן. פישמן ובני משפחתו ימשיכו לגור בווילות שלהם בסביון. בני משפחתו אפילו יישארו כבעלי מניות, כדירקטורים וכמנהלים בשכר. ההסדר אמנם קובע שהבית של פישמן ואשתו יימכר, יחד עם עוד דירה, אבל רק כשליש מהתמורה יועבר לבנקים, כך שלא יקשה עליו לרכוש וילה אחרת בסביון, אולי קטנה יותר.

הנה תחזית: מרגע זה, המערכת כולה תצא לקמפיין של יחסי ציבור שמטרתו להכשיר את ההסדר. מנציגי משפחת פישמן אנחנו נשמע כי לו רצו, הם היו יכולים למסור את המניות המשועבדות ולסגור עניין בלי להוסיף אגורה - אך הם התאמצו - ולמרות שאינם חייבים, הם מביאים לעסקה "מאות מיליונים" מהרעיה ומהילדים.

בבנקים יסבירו, כמו תמיד, שעדיף לקבל משהו - אפילו משהו קטן - על לא כלום. הם לא יבליטו את העובדה שרוב הכסף יגיע, אולי, רק עוד חמש שנים, וכשמדובר בפישמן, אדם שהתמחותו היא להבטיח שיביא כסף בעתיד - ואז להפר את ההבטחה. הבנקים גם יסבירו שהם פעלו לפי כל הנהלים, קיבלו את כל האישורים, לא עשו איפה ואיפה בין פישמן לבין חייבים אחרים, ואף יביאו כהוכחה לכך את שתיקתו של בנק ישראל בפרשה.

המנהל מטעם בית המשפט, מצדו, יספר שפישמן נותן בהסדר את כל ה-100% שיש לו ושעליהם חתם ערבויות ושההסדר הוא מול המשפחה ועל נכסים שאינם משעובדים. הוא גם יוסיף שההסדר החדש טוב יותר מההסדר הראשון שהוצע על ידי פישמן, בו התחייב להביא אולי 40-30 מיליון שקל.

בנוסף, עורכי הדין של האלפיון יסבירו לכל עיתונאי שיתקשר אליהם כי חוקי פשיטת הרגל והפסיקה בישראל אינם מיועדים 'לחסל' אנשים, אלא להפך: לאפשר להם לשים מאחור את הכישלון העסקי ולצאת לדרך עסקית חדשה ומועילה לחברה.

אלא שכל ההסברים הללו נוגעים רק לחוק היבש. לעומת זאת, כאשר מביטים על התמונה הגדולה ומנסים להעריך את המשמעות והמסר של הסדר כזה על המגזר העסקי בכלל ועל הדרך שבה הבנקים והטייקונים עושים שימוש בכספו של הציבור – מתקבלת תמונה אחרת, מדאיגה ומבהילה.

הנה כמה מהשאלות שעולות מההסדר החדש:

1. מדוע הבנקים, שהם הנושים של פישמן, התעקשו לדחות את הבקשה של המנהל המיוחד ושל מס הכנסה, להכריז על פישמן כפושט רגל? זו הרי השאלה הגדולה ביותר: מול חוב של יותר מ-4 מיליארד שקל ומחיקה של כ-1.7 מיליארד שקל, הסכום הפעוט שהבנקים אולי יקבלו מתוקף ההסדר בטל בששים. הכסף לא שלהם והוא לא מעניין אותם.

אנחנו יודעים את זה כי הבנקים כבר היו מוכנים לחתום על הסדר חוב קודם בו פישמן הסכים להביא בקושי פירורים. התשובה, לכן, נמצאת במקום אחר: הבנקים, מסיבות שלהם, מעדיפים לסגור את הסיפור מבלי שתתקיים בדיקה לעומק ומבלי שהמנהלים והדירקטורים, שהיו שותפים להחלטות ב-20 השנים האחרונות בעניינו של פישמן, יספקו לציבור דין וחשבון על מעשיהם. הכסף שאותו הבנקים ימחקו לפישמן (ולמישה, כבר מחקו) שייך לציבור בעלי המניות של הבנקים, ולא למנהלים שלהם. זה כסף של אנשים אחרים.

2. מדוע כונס הנכסים הרשמי, שבין תפקידיו ליצור מערכת הגיונית של תמריצים בין הסקטור העסקי והציבור לבין הבנקים, אינו מעלה לדיון את השאלה האם מקרה מיוחד זה, של חדלות פירעון הגדולה בהיסטוריה של המדינה - צריך להיות מטופל בדרך שונה מזו בה מטפל חייב מהשורה? הרי אין דין אדם שנטל משכנתא ומתקשה להחזיר אותה, כדין חייב אשר על פי התצהיר של המנהל המיוחד לבית המשפט היה עסוק ב-16 השנים האחרונות בהכנה לפשיטת הרגל ובהעברת נכסים מהחברות העסקיות לידי בני משפחתו.

3. מדוע נשיא בית המשפט המחוזי בת"א, איתן אורנשטיין, פועל גם הוא על פי כללי המשחק היבשים, מקבל את עמדת הבנקים הנושים ודוחה את הבקשה להכריז על פישמן כפושט רגל, ובכך מונע את התהליך הציבורי של בירור האמת? האם גם לו אין אחריות ציבורית להגיע לחקר האמת בפרשת חדלות הפירעון הגדולה מעולם?

4. מדוע הפיקוח על הבנקים שבבנק ישראל, שמתוקף תפקידו חייב לוודא שאין במערכת הבנקאים מצבים קיצוניים של Moral Hazard, ושמנהלי הבנקים והטייקונים לא עושים בכספי הציבור המופקדים בבנקים כאילו היו שלהם - שותק? למרות קריאות מהציבור ומחברי כנסת לקיים חקירה על חובות פישמן, ולפרסם את ממצאי החקירה ברבים, חדוה בר והפיקוח על הבנקים לא עשו זאת. למה? אולי כי כמו הבנקאים, גם אנשי בנק ישראל נצמדים לנהלים טכניים וגם הם לא רוצים להיראות בעיני הציבור כאילו כשלו בתפקידם. אולי כי הם חושבים על ג'ובים בעתיד בעולם הבנקאות, ואולי כי גם הם למדו להביט על העולם ועל כספו של הציבור - דרך אותה משקפת, שבה משתמשים הבנקאים.

השתיקה של בר היא יותר משתיקה פסיבית. באחרונה התבקשה בר על ידי השופט הכלכלי מגן אלטוביה להביע עמדה בעניין ההלוואות שהבנקים נתנו לפישמן - והיא בחרה בהתחמקות.

5. מהי התוצאה של ההסדר? במבחן המציאות, בנק ישראל כשל פעמיים. ראשית, כי הביקורת לא מנעה הפסד של כ-2 מיליארד שקל כספי ציבור. מי שנשא בהפסדים הם חוסכים שמחזיקים במניות הבנקים. שנית, וחמור יותר, כי הסדר כזה מגדיל את הסיכון של המערכת. למה? כי מי שלקח את ההלוואות הגדולות ביותר, מי שרשם את ההפסד הגדול ביותר, מי שנתן ערבויות אישיות לכל דבר – מסיים את הפרשה ללא הכרזה של פושט רגל, ללא חקירה של הרשויות, ללא משבר מול הבנקים, עם דף חדש, וכשבידי משפחתו נכסים במאות מיליוני שקלים - שאותם צברו במהלך השנים כשפישמן כבר היה חדל פירעון והכין את הנפילה.

זו ממש ההגדרה של סיכון מוסרי, Moral Hazard. במלים אחרות, מעשיות יותר: אם הסדר החוב של פישמן יקבל את חותמת בית המשפט, ההתנהגות הנכונה והמתבקשת עבור כל איש עסקים מכאן והלאה צריכה להיות אחת: לעשות בדיוק כמוהו.

צריך להבין: אין מקום לבוא בטענות לאליעזר פישמן. הוא עשה את מה שחשב לנכון עבור עצמו ועבור משפחתו, והוא צדק: פישמן האיש נהנה מחיים וכבוד של מיליארדר במשך שלושה עשורים, וילדיו מסודרים. לעומת זאת, הציבור צריך לדרוש דין וחשבון מהפיקוח על הבנקים, מבית המשפט, מכונס הנכסים וכמובן מהדירקטורים ומהמנהלים בבנקים. כי כולם הם נאמנים של הציבור ושל כספו - וכי כולם נכשלו.