קפיטליזם 2016 |

זבל בכנרת? בשוק ההון הרבה יותר מלוכלך

אחרי העיסוק בפקקים בכבישים ובלכלוך בכנרת, כדאי לחזור לסיפור המרכזי: איך התאגידים הגדולים בכל העולם מתחמנים את הציבור ■ דווקא במרכזי הקפיטליזם של ניו יורק ולונדון הקריאות למען מודל קפיטליזם חדש 
גוברות והולכות

איתן אבריאל
איתן אבריאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
חברי תנועת "לכבוש את וול סטריט" מוחים נגד החלוקה הלא צודקת של ההון
חברי תנועת "לכבוש את וול סטריט" מוחים נגד החלוקה הלא צודקת של ההוןצילום: אי פי
איתן אבריאל
איתן אבריאל

חג הפסח השני בישראל היה רגוע בהתפתחויות כלכליות: העם יצא לסוף שבוע ארוך, הארנקים נפתחו והעיסוק הלאומי התמקד בפקקים בכבישים ובשקיות הזבל בחופי הכנרת. מעבר לים, לעומת זאת, נמשך המאבק הציבורי על דמותה של הכלכלה המערבית, ובאירועי השבוע שעבר אפשר היה לזהות את התחזקותה של המגמה.

בעולם הקפיטליסטי של 2016, מתברר, מתקיים מאבק מחריף והולך בין תאגידים ציבוריים גדולים שמנסים לעוות את המציאות לטובת מנהליהם - לבין ציבור רחב שדורש מציאות אחרת. עם סיום החג עולה השאלה: האם המאבק יתגבר גם בישראל?

מרד בעלי המניות

דוגמה בולטת אחת למאבק הזה אפשר היה לזהות באסיפת בעלי המניות של בנק אמריקאי גדול מאוד, סיטיגרופ, שהתקיימה בשבוע שעבר במיאמי. הכותרת של ה"פיננשל טיימס", שדיווח על האסיפה, מספרת את כל הסיפור: "בעלי המניות בסיטיגרופ במרד נגד שכר המנהלים".

באסיפה עצמה התנגדו לא פחות מ–36% מבעלי המניות של הבנק לשכר המנכ"ל, ובעלי מניות אחרים הציעו לפרק את הבנק, לדרוש תוכנית של החזרת בונוסים במקרה של אי־עמידה ביעדים והציגו הצעות שנראות כמו כניסה ראשונה של שיקולים מעולם המוסר אל תקנון של חברה למטרות רווח.

כך, למשל, כרבע מבעלי המניות של סיטיגרופ דרשו מהבנק לקבל החלטה על הגברת השקיפות בכל הקשור "לשימוש בכספי הבנק לצורך השפעה על חוקים ותקנות". הצעה נוספת שעלתה לסדר היום של האסיפה, שזכתה לתמיכתם של שליש מבעלי המניות, דרשה למנוע ממנהלים בכירים לממש את האופציות שלהם במקרה של מעבר לעבודה בתפקיד ציבורי - סוג של ביקורת נגד שיטת "הדלת המסתובבת", שבה מנהלים מדלגים מתפקידים בכירים בבנקים אל תפקידים אצל הרגולטור שמפקח עליהם, ובחזרה. אלה הצעות יוצאות דופן מפני שהן הועלו לא על ידי אקטיביסטים חברתיים, אלא על ידי בעלי מניות - משקיעים שלכאורה כל עניינם הוא להשתתף ברווחים של הבנק.

למנהלי הבנק, כצפוי, היו תשובות לכל הדרישות הללו. הם קבעו כי שכר המנכ"ל מייקל קורבט, שצפוי להסתכם השנה ב–16.5 מיליון דולר, מוצדק לנוכח הביצועים, כי לבנק יש מנגנוני בקרה על פעילות הלוביזם וכי האפשרות לדלג למגזר הציבורי מאפשרת לבנק "לשמר כוח אדם איכותי".

בשורה התחתונה, אמנם נדחו ההצעות ושכר הבכירים אושר, אך מה שחשוב ומעיד על מגמה ועל מאבק שמתנהל הוא מספר בעלי המניות שהתנגדו לשכר והעלו הצעות מהפכניות - שהיה הגבוה מעולם. עד כה התנגדויות כאלה היו נדירות, ואילו עתה הן הביאו עוד לפני אסיפת בעלי המניות לשינויים משמעותיים, ובהם קביעת תקרה לבונוסים במקרה שבו תשואות המשקיעים יהיו טובות מאלה של המתחרים, אך עדיין שליליות.

כך היה בסיטיגרופ, ואילו בבנקים אחרים המרד של בעלי המניות הביא לקיצוץ בשכר המנהלים. בגולדמן סאקס שכר המנכ"ל צומק ב–4%, ובמורגן סטנלי — ב–7%. זהו הישג, אף שבשני המקרים השכר לאחר הקיצוץ הוא יותר מ–20 מיליון דולר בשנה. כבר אין ספק: שכר המנהלים בבנקים, כמו גם האתיקה והתרבות של עשיית עסקים בהם, נמצאים גבוה על סדר היום של הציבור האמריקאי ובעלי המניות של החברות — ולא רק בישראל.

דו"חות פיקטיביים

דוגמה בולטת לא פחות עולה מהקריאות לבחון שוב את חוקי ההצגה של הדו"חות הכספיים של החברות הגדולות, והתמקדות בטענה כי הם פיקטיביים ושקריים. אין זה חדש שדו"חות כספיים של חברות ציבוריות כוללים לעתים קרובות עיוותים רבים ביחס למציאות, ואין זה סוד כי מנהלי החברות ורואי החשבון שלהן עושים הכל כדי להציג לציבור תמונה ורודה ככל שניתן, כזו שתבלבל את המשקיעים ותתמוך בשערי המניות בבורסה. הפיאסקו המוחלט של הנפקת חברת הנדל"ן הקנדית אורבנקורפ בתל אביב, שנחשף בשבוע שעבר, לרבות הכשל המערכתי שבו כל הגופים ושומרי הסף התרשלו בתפקידם, הוא רק דוגמה אחת מתוך מאות ואולי אלפי מקרים של דו"חות מעוותים בשווקי ההון.

לעומת זאת, מה שחדש הוא הנכונות של אנשי מקצוע - שרבים מהם מתפרנסים במישרין או בעקיפין מהשיטה הנוכחית - להרים את הדגלים האלה, כמו גם הנכונות של התקשורת הממוסדת, שהתעלמה מאיכות הדו"חות במשך שנים, להציף את האמת ולהציג אותה באופן חד־משמעי לציבור הקוראים. כך, למשל, עשה בשבוע שעבר ה"ניו יורק טיימס".

בכתבה של הפרשנית המוערכת גרטשן מורגנסון, מפרט העיתון כיצד רוב החברות הגדולות בארה"ב מציגות דו"חות ורודים יותר מהדו"חות הערוכים על פי התקן המקובל - תקן GAAP (Generally Accepted Accounting Principles). מורגנסון מדווחת על שורה של סעיפים וטריקים שמאפשרים לחברות להימנע מלהציג עלויות, ובדרך זו להציג רווחיות גבוהה יותר.

כשלעצמן, התופעות האלה אינן חדשות ונכתב עליהן אינספור פעמים. ואולם מה שמפתיע ומשאיר לא מעט משקיעים פעורי פה הוא ההיקף שלהן: לפי אחד הניתוחים, הפעם של עיתון מקצועי בשם "The Analyst's Accounting "Observer, לא פחות מ–90% מהחברות במדד S&P 500 הציגו ב–2015 דו"חות שאינם ערוכים על פי התקנות הרשמיות - עלייה של 72% ביחס ל–2009. צריך להבהיר כי כל החברות הללו מפרסמות במקביל גם דו"חות GAAP רשמיים, אך הן מתמרנות את הקוראים והמשקיעים לדו"חות אחרים, כאלה שנערכים על פי ראות עיניהן.

התוצאה אינה מפתיעה: מתוך 380 חברות שהיו במדד האמריקאי בשנים המדוברות, כך על פי המחקר, הרווח הממוצע היה גבוה בדו"חות המובלטים ב–6% ביחס לשנה הקודמת, בעוד שבדו"חות שנערכו כדין הרווח התכווץ ב–11%. כך, במעשה קסם חשבונאי, הרווחיות המוצגת של החברות האמריקאיות עלתה, בעוד שבדו"חות הרשמיים והקרובים יותר למציאות - שגם הם משאירים הרבה מקום לפרשנות אופטימית - הרווח ירד.

איך בדיוק חברה יכולה להפוך הפסד לרווח? מורגנסון עונה: באמצעות השמטת הנתונים על הוצאות כמו ארגון מחדש, עלויות רכישה של חברות אחרות, תשלום שכר באמצעות מניות ואופציות, מחיקה של נכסים ואירועים שנטען שהם חד־פעמיים. המחקר של העיתון המקצועי מראה כי תרגילים כאלה נמצאו בדו"חות של לא פחות מ–10% מהחברות במדד S&P 500, וה"ניו יורק טיימס" ממהר ושואל היכן נמצאים רשות ניירות ערך וגופי התקינה המפקחים על רואי חשבון - ומדוע הם מעלימים עין כשהחברות מציגות את העיוותים האלה.

מורגנסון מתמחה בכתיבה לקהל של משקיעים בבורסה, ולכן היא ממקדת את אזהרותיה כלפיהם: "מספרי אמת עשויים להיות פחות מחממי לב, אבל יש סיכוי קטן יותר שהם יגרמו להפתעות מכוערות שיכולות להגיע מהדגשה של גורמים חיוביים". אלא שהבעיה גדולה הרבה יותר, והיא מעידה על תרבות שלמה של טיוח המציאות והצגתה בכל דרך שתגרום לציבור להיפרד מכספו ולקנות עוד מניות מנופחות ללא הצדקה.

סוחרי מכוניות משומשות

מול התחושות הללו בקרב רבים ועל רקע סיום עונת פרסום הדו"חות ל–2015, אין זה מקרה שגם "אקונומיסט" הבריטי מצא דווקא השבוע מקום לכתוב פרשנות על דו"חות החברות בוול סטריט. "אקונומיסט" אמנם עדין בביקורת שלו, אבל גם הוא מביא סיפור על התחכמויות, תחמונים והצגה מעוותת של המציאות. תחת הכותרות "שקרים קטנים ומתוקים" ו"איך לקרוא בין השורות של הדו"חות הכספיים", השבועון מדווח גם הוא כי הדו"חות של החברות האמריקאיות הגדולות הם "קרנבל של בלבול, עכירות ובלופים שהיו גורמים אפילו למועמד לנשיאות להסמיק".

בעיני צוות המגזין, בעקבות המשבר של 2008 החברות דווקא התנהגו למופת, אך לאחר גל עליות שנמשך כמה שנים נהפכו המשקיעים לעצלנים, והמנהלים חזרו להתחכם. "אקונומיסט" מביא דוגמאות ומבהיר כי בכירים רבים התחילו לנהוג יותר כמו אנשי מכירות ופחות כמו מנהלים בעלי חובת דיווח לדירקטוריון ולבעלי מניות. מנכ"לית חברת המחשבים יבמ, ג'יני רומטי, כותבת בדו"ח שלה על "התקדמות" ועל צמיחה "דו־ספרתית" במסלולים ה"אסטרטגיים", אבל בפועל מדווחת על קריסה של 66% ברווח לפני מס.

בחברת אפל, שדו"חותיה איכזבו מאוד את השוק וגרמו לירידות חדות במנייתה, המנכ"ל טים קוק כותב כי חברתו "תיפקדה מצוין". אצל ג'נרל אלקטריק, המנהלים בחרו להציג לא פחות מחצי תריסר דרכים למדידת רווחים, ואילו אצל מיקרוסופט הרווחים עלו ב–6%, התכווצו ב–3% או קרסו ב–25% - הכל בהתאם להצגת הנתונים שקורא הדו"ח המבולבל יחליט לאמץ.

"הרבה מהמידע הנוסף הוא תעמולה מבלבלת", כותב "אקונומיסט". הוא ממליץ למשקיעים להתמקד בדו"ח תזרים המזומנים, שבו קשה יותר לרמות, ומזהיר כי לא כדאי לגעת אפילו עם מקל בחברה בשלה שלא מצליחה להציג רווחים גם בדו"ח התקני. "אקונומיסט" מסכם, בסלחנות ובהומור, כי "התפקיד של מנהלים הוא להציג תמונה צודקת ומדויקת של החברה, ולא למרק את המציאות כאילו הם אנשי מכירות במגרש למכוניות משומשות".

הציבור רוצה שינוי - בכל העולם

אבל מה המשמעות של גל הביקורת הזה דווקא בעיתוי הנוכחי? הציבור, מתברר, רוצה שינוי במערכת היחסים ובמשוואת האמון שבינו לבין התאגידים העסקיים, שהציבור הוא כמובן גם הבעלים שלהם באמצעות חסכונות הפנסיה שלו. מתברר כי דווקא בלונדון ובניו יורק, מוקדי הכלכלה והפיננסים הקפיטליסטיים, הציבור רוצה שהחברות יהיו שקופות יותר, ישרות יותר ומוסריות יותר, ושהן ישלמו למנהלים חבילות שכר שפויות יותר שתואמות את הביצועים שלהם. מתברר שהציבור מבקש שהן לא ינצלו את כוחן לרעה, למשל באמצעות התחמקות ממסים או תשלום שוחד לפוליטיקאים כדי שאלה ישנו את חוקי המשחק לטובתם.

חנות אפל צילום: Matthias Schrader/אי־פי

כל אלה הן תופעות שצריכות להבהיר לציבור בישראל עובדה חדה וברורה: הקריאות לשנות את הקפיטליזם למודל מעודכן יותר אינן תופעה מיוחדת לישראל, אלא מגמה גלובלית. בניגוד לנרטיב שטייקונים וספקי השירותים והתדמית שלהם מנסים ליצור אצלנו, "פופוליזם", "שנאת עשירים", "אנטי־עסקים" ו"קפיטליזם של מקורבים" — כל אלה מושגים ותופעות שעלו דווקא במוקדי הקפיטליזם המערבי. לא בישראל.

הרעיונות להגבלת שכר הבנקאים ושכר הבכירים החלו במאהל פארק זוקוטי בניו יורק ובתנועת "לכבוש את וול סטריט". השינוי בתפישת הציבור כלפי הממסד הפיננסי והתאגידים הגדולים התחיל במשבר של 2008, וגבר והלך בעקבות אינספור ספרים, סרטים, סדרות הטלוויזיה, תוכניות דוקומנטריות וכתבות בעיתונות על התרבות העסקית שיצרה אותו.

בימים אלה מוצגת בטלוויזיה הרב ערוצית בישראל סדרה בשם "מיליארדים", שעוסקת במנהל קרן גידור ומאבקו ברגולטורים שמנסים לחשוף את מעלליו. זו אמנם דרמה דמיונית, אך היא מתרחשת בעולם זהה לעולם הפיננסי האמיתי, והיא מציגה באופן די מדויק את ריקוד הכוח בין אנשי כספים, תאגידים והרשויות שמנסות לתפוס אותם. כאשר בעל קרן הגידור, המיליארדר, מחליט לקנות טירה מנקרת עיניים בעשרות מיליוני דולרים - מזהירים אותו יועציו שהוא יאבד את אהדת הציבור.

התמונה המצטיירת מהתחקירים והכתבות בעיתונות ובטלוויזיה היא של מערכת ללא מוסר וערכים, שבה המטרה היחידה היא לרמות ולעוות את כללי המשחק בכל דרך אפשרית כדי לגנוב את כספי החוסכים, עדיף בלי להיתפס. ואת כל זה הציבור רוצה כעת לשנות. בסקר שנערך באוניברסיטת הרווארד בקרב בני 18–29 בארה"ב, נמצא כי לא פחות מ–51% מהם אינם תומכים בקפיטליזם - תוצאה שעוררה תדהמה בקרב עורכי הסקר, לפי דיווח ב"וושינגטון פוסט".

מהסקר לא עולה כי רוב הצעירים תומכים בסוציאליזם - רק 33% מהם דיברו על כך - וגם לא שיש להם מודל כלכלי־חברתי אחר שאותו הם מעוניים לאמץ. ואולם הסקר מבהיר שהצעירים אומרים כי משהו מקולקל בשיטה הקפיטליסטית ובסטטוס קוו הנוכחיים, וכי הם ממוקדים בתקלות ובחסרונות של "השוק החופשי".

לא רק הצעירים מתוסכלים: מסקר נוסף, הפעם כזה שנערך בקרב בני כל הגילים, עולה כי גם אמריקאים מבוגרים יותר פיתחו בשנים האחרונות "סקפטיות" כלפי קפיטליזם, ורק בקרב בני 50 ומעלה התמיכה בקפיטליזם היתה ברורה ומובהקת. הסקר, שתואם סקרים דומים שבוצעו באחרונה, מבהיר כי רבים בארה"ב מזהים כיום את המלה "קפיטליזם" עם "קפיטליזם של מקורבים" (Crony Capitalism), אך לדעת עורכי הסקר, הצעירים "אינם דוחים את העיקרון, אלא את הדרך שבו הקפיטליזם פועל כיום".

הפגנות בלונדון

המדריך ליחסי ציבור ולספינים

ובישראל? אותו הדבר, עם הצלחות וכישלונות משלנו. בישראל נעשו מהלכים חדשניים בהתאם לאותה מגמה עולמית, כמו חוק הריכוזיות, פסילת מתווה הגז בבג"ץ והחוק המגביל את שכר הבכירים בחברות פיננסית. לעומת זאת, אין אצלנו דיון על הדרכים שלפיהן תאגידים צריכים לפעול מול המחוקקים בכנסת, אין דרישה מבנקאים להחזיר בונוסים במקרה של נטילת סיכונים מוגזמים, ואין קריאה לפרק בנקים גדולים. גם לא מתקיים דיון ציבורי עקרוני על מהות הקפיטליזם בגרסתו הנוכחית, ואם ראוי לעדכן אותה. ואולם גם אצלנו, בדיוק כמו באמריקה, זהו מאבק יומיומי על כל גבעה ועל כל תעלה.

אפשר לזהות את המאבק בסיפור של שכר הבנקאים. עד לא מזמן התנגדו מנהלי הבנקים וחברות הביטוח באופן נחרץ וגורף לכל הגבלה על השכר שלהם. הם הביאו - לעתים באמצעות מקורביהם באקדמיה ובקהילת עורכי הדין ורואי החשבון - כל טיעון אפשרי כדי להוריד את הרעיון מסדר היום.

ואולם כעת, על רקע הקריאות הציבוריות בכל העולם ובישראל, הם התאימו את הנרטיב שלהם: כיום אותם אנשים בדיוק מצהירים בכל הזדמנות כי יש צורך ומקום להגביל את שכר הבכירים - אבל לא בדרך שהכנסת בחרה לעשות זאת; ומוסיפים כי אסור לתקוף את הבנקאים ואת אנשי העסקים ולהפוך אותם לאויבי העם. זו נסיגה לאחור והתבצרות מחדש, היישר מהמדריך ליחסי ציבור וספינים, כיאה למאבק ארוך טווח.

אפשר להבין את האינטרס האישי הצר שלהם, אבל אסור לתת לטענות האלה לעצור את המגמה העולמית ואת החיפוש אחרי גרסה יעילה וצודקת יותר של קפיטליזם. כזה שפועל למען תחרות וכללי משחק הוגנים, ומעניש או מפרק את מי שמחפש לשמר בכוח את גרסת הקפיטליזם שפירותיו שמורים רק למקורבים ולחברי המועדון.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

ירוחם אקסלרטור מיינדסט 2019

"סבב הגיוס הראשוני התבסס על חלום, עכשיו הוא התחבר למציאות"

גילעד אלטשולר. "זקן אחד, אלטשולר, הזהיר - ואף אחד לא שמע"

הוא צדק? הסיכון גדל, ונבואת הזעם של אלטשולר עלולה להתגשם