בית המשפט נגד הבוררות

התערבות מיותרת

אמנון סטרשנוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אמנון סטרשנוב

>> גישתם העקבית של בתי המשפט בישראל דוגלת במדיניות של אי-התערבות בהליכי הבוררות או בפסק הבורר, פרט למקרים קיצוניים ויוצאי דופן במיוחד. מדיניות זו מבוססת על הרצון להגביר את האמון בהליכי הבוררות ולהעניק לצדדים את מרב חופש הפעולה בהליכים בר שיפוטיים אלה, כדי להגיע לפתרון מהיר ויעיל של הסכסוך ביניהם.

ב-2002 העביר טרוים לגאידמק מפעל לתשלובת כימית בקזחסטאן, ובתמורה העביר לו גאידמק 3 מיליון דולר ולא יסף. ב-2006 הועבר הסכסוך להכרעתו של בורר יחיד, השופט בדימוס דן ארבל, שקיבל את תביעתו של טרוים באופן חלקי - ופסק כי על גאידמק לשלם לטרוים עבור התשלובת 46 מיליון דולר. הבורר קבע כי לא הוכח שבין הצדדים נערך הסכם בכתב, ואולם קבע שהיה ביניהם הסכם בעל פה, שבהסתמך עליו חויב גאידמק בתשלום הנ"ל.

בהתאם להסכמה מוקדמת בין הצדדים, היה אפשר לערער על פסק הבורר בפני ערכאת ערעור שהורכבה משלושה בוררים, גם הם שופטים בדימוס: אליהו וינוגרד, דן ביין וורדי זיילר. הצדדים הגישו ערעור, וערכאת הערעור קבעה כי לא הוכח במקרה זה קיומו של הסכם כלשהו להעברת התשלובת - לא בכתב וגם לא בעל פה. עם זאת, ערכאת הערעור קבעה כי גאידמק חייב לשלם לטרוים על "זכייתו בבעלות על המפעל" 8 מיליון דולר, סכום שפסקו "על דרך האומדנא".

או אז, התגלגל העניין לפתחו של בית המשפט, לנוכח בקשתו של טרוים לאשר את פסק הבוררים מזה ובקשתו של גאידמק לבטלו מכל וכל מזה. בית המשפט המחוזי בתל אביב החליט לקבל באופן חלקי את בקשת גאידמק, שכן לא התאפשר לו להביא ראיות ולטעון טענות לעניין שווין של המניות, נשוא התשלובת, ועל כן קמה לו עילת ביטול לפי סעיף (24(4 לחוק הבוררות. השופט זפט הורה לבטל את החלק של פסק הבוררות המחייב את גאידמק לשלם 8 מליון דולר, ולהחזיר את התיק לערכאת הערעור "כדי שזו תיתן הוראות באשר להמשך הדיון בבוררות בשאלת שווין של המניות". על החלטת השופט זפט הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

זוהי, בעיני, תוצאה בלתי נסבלת. בחלוף כמעט ארבע שנים מתחילת הליכי הבוררות ובירורם היסודי בפני לא פחות מארבעה בוררים - כולם שופטים מחוזיים בדימוס, בקיאים ומנוסים - מחליט בית המשפט, מטעמים טכניים למדי יש להודות, להחזיר את הצדדים לתחילת הדרך, שאת סיומה לא יראו, קרוב לוודאי, גם בעוד ארבע שנים נוספות. חוששני שבית המשפט בחן את פסיקת הבוררים בערכאת הערעור בעיניים משפטניות צרות ומוגבלות, כאילו הוא יושב בערעור על פסיקתם - ולא היא.

מתחם ההתערבות של בתי המשפט בהליכי הבוררות ובפסיקות הבוררים צר ומצומצם לאין שיעור מכפי שהוא לגבי פסקי דין של בתי המשפט. מאחר שהלכה למעשה היה מוסכם על כל ארבעת הבוררים, ואף על השופט זפט עצמו, כי גאידמק לא שילם את מלוא התמורה בעד התשלובת הכימית שהועברה לרשותו - מדוע לא אושרה פסיקתה של ערכאת הערעור "על דרך האומדנא"? ועוד: גם בהנחה שנפל פגם כלשהו בפסיקת הבוררים, היה אפשר לאשר את הפסק בהסתמך על סעיף 26(א) לחוק הבוררות, הקובע שניתן לאשר פסק בוררות גם אם נפל בו פגם, ובלבד "שלא נגרם עיוות דין". פסיקתו של בית המשפט המחוזי בנקודה זו אינה משכנעת, בכל הכבוד.

צדדים פונים להליכי בוררות כדי למצוא פתרון יעיל ומהיר, ובתמורה מוותרים לא אחת על פרוצדורה מעיקה ועל פסיקה שיפוטית לעילא ולעילא. זוהי בדרך כלל כוונתם של שני הצדדים, למצער בתחילת הבוררות. הם אינם פונים להליכי בוררות במטרה לנהל אותם שנים ארוכות תוך השקעת כספים ומשאבים לרוב, כדי שבסופו של דבר ייאלצו לחזור לבתי המשפט, בבחינת "התחלנו את שירנו מהתחלה". למרבה הצער, החלטת בית המשפט המחוזי אינה מגבירה את האמון בהליכי הבוררות, ובמקביל מגדילה את העומס על בתי המשפט.

הכותב הוא שופט בדימוס ונשיא המוסד הישראלי לבוררות עסקית

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

עדי שרעבני

"בוודאי שהייתה בועה": עדי שהרבני חזר להיי-טק אחרי הפסקה של שנתיים - זה מה שהוא גילה

רעות וקנין. "יש מוצרים שגם אם אני מוכנה לשלם ורוצה להביא אותם, אין מצב"

מדוע הפיצות בפסח לא יכולות להיות עגולות? האישה שיודעת למה כל כך יקר פה