הנאמנות הכפולה של הרופאים

<< במהלך עבודתם נדרשים רופאים רבים לקבל החלטות ולהפעיל שיקולים שאינם רפואיים טהורים, אלא לוקחים בחשבון מגבלות תקציביות של המוסד המעסיק אותם. התוצאה היא לעתים הרסנית.

במקרה שנדון בבית המשפט, אושפז אדם בבית חולים פרטי לצורך ניתוח מעקפים. לאחר הניתוח עלה חומו. המנתח נטל ממנו תרבית דם ובמקביל החל במתן טיפול אנטיביוטי. כמה ימים לאחר מכן, כשהחום של החולה ירד, החליט המנתח לשחרר אותו - אף שלא הגיעו תוצאות המעבדה.

שעות לאחר שחרורו, הידרדר מצב החולה והוא הובהל לבית חולים אחר, בקריסת מערכות. תוצאת תרבית הדם, שהצמיחה חיידק, הגיעה בינתיים. לאחר חמישה ימים נפטר החולה.

הרופא המנתח טען בבית המשפט כי אמנם לפי מכתב השחרור הוא שיחרר את המנוח לביתו, אך בפועל הפנה אותו בעל פה להמשך השגחה בבית החלמה סמוך. כשנשאל הרופא מדוע לא ניהל רישום של ההפניה במכתב השחרור, הוא הסביר שקיבל הנחיה כזו מהנהלת בית החולים.

הסיבה לכך פשוטה: אם בית החולים מפנה את המטופלים לבית ההחלמה, הוא זה שנושא בעלויות האשפוז, בעוד שאם החולה מחליט להגיע לבית ההחלמה - קופת החולים שלו נושאת בעלויות.

בפסק דינה, קבעה השופטת מיכל אגמון-גונן, כי הנוהל שלפיו משיקולים כלכליים אין רישום של המלצות הרופא בנוגע להמשך הטיפול במכתב השחרור, הוא חמור, בלתי ראוי ולא יספק הגנה מאחריות משפטית - לא לרופא ולא למוסד הרפואי. "כל חולה שמשתחרר מבית החולים צריך לדעת מה ההוראות לגבי המשך הטיפול בו", כתבה השופטת. "לא ייתכן שהשיקול של מי יישא בעלויות השהות בבית ההחלמה יקבע את תוכן מכתב השחרור".

עוד קבעה השופטת: "יש לוודא ששיקולים מינהליים הנובעים מרצון שלא לשאת בהוצאות, לא ישפיעו על שיקולים רפואיים. קופות החולים ובתי החולים צריכים לדעת כי יישאו באחריות במקום שבו שיקולים מינהליים יביאו להחלטות רפואיות שגויות".

לדברי רובינשטיין ודר, אף שברור כי עולם הרפואה פועל במסגרת אילוצים תקציביים, אסור ששיקולים תקציביים ישמשו בערבובייה עם שיפוטו המקצועי של הרופא:

"על הרופא ללכת עם האמת המקצועית שלו. אם בדיקת MRI, למשל, היא המתאימה לחולה - עליו להמליץ עליה.

"עניין אחר הוא אם הנהלת המוסד לא תאשר את ביצוע הבדיקה משיקולים של חלוקת משאבים בין כלל החולים", מוסיפים עורכי הדין. "מובן שההחלטה תהיה חשופה לביקורת משפטית, אם יתגלה שאי ביצוע הבדיקה הזיקה לחולה".

רובינשטיין ודר קובעים לסיכום כי החולה זכאי לדעת מה התרופה המומלצת לטיפול בו ומה הבדיקה המתאימה לאבחון מצבו, וכי אל לרופא המטפל "לזהם" המלצה זו בשיקולים כספיים. רופא שינהג כך עשוי למצוא עצמו חב בדין המשמעתי האישי, והמוסד שבו הוא מועסק - בדיני הנזיקין.