בן דב ממציא מחדש את שוק ההון

מספיק עם ההצעות לסדר קוסמי חדש; על בן דב לשלם במזומן - או להתמודד עם הפגיעה במוניטין

איתן אבריאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים43
איתן אבריאל

"אני רואה בבעלי האג"ח שותפים לחברה, איתם הלכתי לאורך כל הדרך, ולכן הצעתי מתווה חדש, המייצג את הערכים שאני דבק בהם בכל פעילותי האישית והעסקית: צדק, אחריות ונאמנות", כך כותב איש העסקים אילן בן דב, בעל השליטה בחברת טאו תשואות, בדברי ההסבר להצעת הסדר החוב מספר 2 שאותה חשף בפני המשקיעים.

והוא ממשיך: "המהלך הזה מיישם את מלוא האחריות שלקחתי על עצמי לטובת ציבור המשקיעים, מעל ומעבר למה שאמות המוסר והחוק היבש מחייבים אותי, אני מקווה שבעלי האג"ח יקבלו את המתווה המוצע. אני משוכנע שעם הזמן שוק ההון יראה במהלך הזה קוד אתי חדש להסדרי חוב עתידיים ולהתנהגות נאותה במגזר העסקי בכלל". ניסוח יפה, לא? ומי אם לא אילן בן דב הוא האדם הראוי להציע לשוק ההון "קוד אתי חדש"?

בחלק מדבריו בן דב צודק. טאו היא חברה בע"מ, כלומר ב"עירבון מוגבל", ומבחינת החוק הוא אינו חייב לשלם מעבר למה שהשקיע בחברה ולמה שהתחייב לקיים בהסכמים הנוספים. נכון להיום, שוויה של החברה - סך נכסיה בניכוי סך התחייבויותיה - עומד על אפס עגול, ולכן מבחינת בן דב הפתרון הפשוט ביותר הוא לגשת לבעלי איגרות החוב ולבית המשפט ולהגיד: "נכשלתי. לא הלך. לא יכול לשלם את החוב. קורה. עכשיו קחו את החברה ותעשו בה כראות עיניכם".

חוקית, בן דב היה מסיים בכך את כל הפרשה, יחד עם הפסד נוסף של כ-13 מיליון שקל בגין התחייבות לרכישת מניות סאני. מבחינת שוק ההון והמוסדיים שרכשו ממנו בעבר איגרות חוב, מדובר במחיקה מלאה - "תספורת" של 100%. מדוע? כי נכסי החברה, כולל ניירות ערך הנסחרים בבורסה, שווים היום כ-180 מיליון שקל, בעוד שההתחייבויות לנושים המובטחים, שהם הבנקים ובעלי האג"ח מסדרה א', מסתכמות בכ-176 מיליון שקל. לבעלי האג"ח מסדרות ב' ו-ג', להם חייב בן דב כ-384 מיליון שקל, לא יישאר דבר.

אבל מעבר לכך, לאיש לא תהיה זכות לדרוש דבר מחברות ומנכסים אחרים של בן דב. לא ממחלבות המזומנים כמו פרטנר ומפעילות יבוא הטלפונים הסלולריים של סמסונג, וגם לא מהכיס הפרטי, מהאחוזה בכפר שמריהו או מהיאכטה.

אבל לאילן בן דב לא נוח עם הפתרון הזה, חוקי ככל שיהיה, כי הוא לא רוצה להיות מזוהה עם "תספורת". זה פשוט לא טוב לעסקים: לאחר שעשית למוסדיים ולמשקיעים פרטיים תספורת של 100% והתכחשת לחוב של כמעט 400 מיליון שקל - קשה יהיה לשוב אליהם ולבקש הלוואות נוספות, הנפקות, מיזוגים, עסקות בעלי עניין, משכורות ושאר הדברים שטייקונים עושים עם הכסף של הציבור.

איש כמו בן דב, שכל החברות שלו נסחרות בבורסה ושצמח על כספי שוק ההון, יודע שהוא לא יוכל לתפקד מול משקיעים מוסדיים שסוגרים בפניו את הדלת. מול הדילמה הזו, אילן בן דב חייב היה ללכת ולהמציא את הגלגל: הוא צריך למצוא פתרון אשר מצד אחד ישאיר את שוק ההון והמוסדיים מרוצים, ומצד שני יעלה לו פחות מ-400 מיליון שקל, סך החוב לבעלי סדרות אג"ח ב' ו-ג' של טאו.

איך עושים את זה? ראשית, הפתרון צריך להיות מסובך. ככל שההסדר מורכב ומפולפל יותר, כך קשה יותר לציבור, ואפילו למקצועני המוסדיים, להבין מה קורה שם באמת, מהו עומק התספורת, מה קרה לציבור ואיך הסתיימה הפרשה עבור בעלי העניין והחברים של בן דב. ויש כאלה: אליעזר פישמן, למשל, נוהג בשנים האחרונות להחזיק בחברות שלו כמויות גדולות של אג"ח של טאו.

שנית, הולכים בצעדים מדודים. זהו הרי משא ומתן, מלחמת עצבים, וברור לכולם שההצעה הראשונה שבן דב שם על השולחן לא תהיה דומה להסדר הסופי. בשבוע שעבר הוא הציע לבעלי האג"ח של טאו להחליפן במניות של סאני, בכמות המשקפת תספורת של עשרות אחוזים. לאחר כמה ימים של לחץ ציבורי ותגובות קשות מצד גופים מוסדיים, מוסיף היום בן דב עצם נוספת. וכך הוא בעצם אומר: הוכיחו לי שקניתם את איגרות החוב במחיר בו אתם טוענים שהן נקנו - ואפצה אתכם על ההפרש, אם יש כזה, באמצעות הענקת מניות של טאו מכיסי האישי".

יש תספורת - והיא משמעותית

זהו מנגנון שמעולם לא נראה במקומותינו, ספק אם נראה אי פעם בעולם כולו, וספק עוד יותר אם יתקבל, גם אם בן דב קובע כי "שוק ההון יראה במהלך הזה קוד אתי חדש להסדרי חוב עתידיים".

וכרגיל, בן דב מטעה. כאשר אדם רוכש איגרת חוב הוא משקלל את הסיכון שלה, ולבסוף עושה עסקה בה הוא משלם מחיר ובתמורה הוא מצפה לקבל את ה"פארי", כלומר את הערך המתואם של האיגרת ביום הפדיון. זה הדיל, זה הפיצוי שהמשקיע צריך לקבל תמורת הסיכון, ולאיש אין חובה לקבל במקומו עסקה חדשה הכוללת שלושה חתולים, מהם שניים ג'ינג'ים ואחד צולע. אפילו אם מחיר השוק של החתולים מפצה מישהו על השקעתו המקורית.

בשוק ההון, לא מספיק להחזיר למישהו את הלוואה שנתן. הרי כל אחד יכול היה להשקיע את כספו באג"ח חסרת סיכון של ממשלת ישראל ולקבל תשואה של 3%-5% לשנה. מי שקנה את האג"ח של טאו ידע שהוא לוקח סיכון, ולכן הוא מבקש תשואה גבוהה יותר. זה הפיצוי של הסיכון - והחזר ההשקעה המקורי ללא תשואה אינו שווה לעמידה בתנאי ההסכם המקורי. יש כאן תספורת - והיא משמעותית.

גם בהצעה הקודמת וגם בחדשה, בן דב ממשיך להתנהל בשחצנות ובארוגנטיות, כאילו הוא בעל הבית על שוק ההון. גם בהצעות וגם בדברי ההסבר שהוא מצרף, הוא אומר בעצם למשקיעים: "אין בחברה כלום, ואם לא תשתפו איתי פעולה - לא תקבלו דבר. אבל מאחר שאני אדם נאור ורחב לב, הנה הסדר שיפצה אתכם - אבל רק למי שיוכיח שהוא הפסיד כסף, ויראה כמה. לא אהיה פראייר, ואף משקיע לא יעשה עלי סיבוב. להחזיר כסף? נו, שיהיה. אבל אל תבקשו ממני גם להרוויח".

אבל ההצעה עלתה רק כי היא מתאימה לו כלכלית. בן דב לא יכול להמציא מחדש את חוק החברות ואת המודל הכלכלי של שוק ההון. לכן יש לנו הצעה משלנו למסר שהגופים המוסדיים יכולים להעביר לבן דב, לקראת הצעת ההסדר השלישית שוודאי עוד תגיע: תפסיק לבלבל את כולם עם ההסדרים המוזרים שלך, או עם נוסחות לצדק קוסמי חדש מבית מדרשך. יש לנו הרבה עבודה, אנחנו צריכים ליצר לציבור תשואה על הכסף שלו בתקופה לא קלה, ואין לנו זמן לכל השטויות הללו. הגיע הזמן שתבחר בין שתי אפשרויות הבאות. הראשונה: אתה עושה "תספורת", חוסך לעצמך כסף, אבל מתמודד עם היחס ששוק ההון צריך לתת לאדם שנכשל בעסקיו ולא משלם את חובותיו. השנייה: אתה מכניס את היד עמוק לכיס ומשלם למחזיקי האג"ח את כל החוב, במזומן ובדיוק בזמן. וכשאנחנו אומרים מזומן, אגב, אנו לא מתכוונים למניות או ניירות ערך אחרים של החברות שלך, וגם ולא לקופוני הנחה לקניית מכשיר סלולר מבית סמסונג. אנחנו מדברים על שקלים חדשים שהונפקו בבנק ישראל, כולל החתימה האישית של הנגיד סטנלי פישר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker