הגיע הזמן שחדוה בר תשתחרר מהמלכוד שבו היא נתונה - ותודה שהבנקים פישלו

למרות הניסיונות של המפקחת על הבנקים חדוה בר להצדיק את התנהלות הפיקוח, אי־אפשר להתעלם מכך שאף אחד מבכירי הבנקים לא שילם מחיר על מתן אשראי בעייתי ללווים הגדולים

מיכאל רוכוורגר
חדוה בר
חדוה ברצילום: תומר אפלבאום

המפקחת על הבנקים, חדוה בר, הופיעה היום (א') בפני ועדת החקירה הפרלמנטרית לבחינת הסדרי אשראי ללווים גדולים, ונאלצה במשך כארבע שעות להתמודד עם שאלות והאשמות לא קלות שהטיחו בפניה הח"כים דב חנין (הרשימה המשותפת), חיים ילין (יש עתיד), בצלאל סמוטריץ' (הבית היהודי), רועי פולקמן (כולנו) ואיילת נחמיאס־ורבין (המחנה הציוני).

בר מצאה עצמה במלכוד. מצד אחד, היא מונתה למפקחת רק באוגוסט 2015, אך נאלצה להגן על החלטות קודמיה בבנק ישראל בכל הקשור למחדלים הגדולים בטיפול באשראי ללווים בעייתיים כמו אליעזר פישמן ונוחי דנקנר. היא גם נאלצה להגן על החלטות שנויות במחלוקת כמו אישור מינויו של ציון קינן למנכ"ל בנק הפועלים ב–2009, אף שהועלו נגדו חשדות לטיפול לא הולם באשראי אישי — שניתן על חשבון החטיבה העסקית של הפועלים ליו"ר הבנק דאז ומקורבו של קינן, דני דנקנר, שריצה בעקבות כך עונש מאסר.

מצד שני, בר גם לא יכלה להפיל את כל האשמה על הבנקים, שכן היא עצמה הגיעה לתפקיד המפקחת לאחר שבע שנים בתפקידים בכירים בבנק לאומי — בר כיהנה כסגנית ראש חטיבת שוקי הון בבנק ב–2008–2010, וכראש חטיבה לניהול סיכונים ב–2010–2015. בתקופה שבה בר היתה מנהלת סיכונים ראשית התקיימה חלופת מכתבים בין לאומי לפישמן, וגם עסקו בבנק בטיפול בדנקנר ובתוכניות לבצע הסדר עם גנדן (שדרכה דנקנר שלט באי.די.בי אחזקות), שאמנם היה מאפשר ללאומי לגבות כ–300 מיליון שקל, אך היה כולל מחיקה של כ–150 מיליון שקל מהחוב.

בר ניסתה לשדר שרק טובת הציבור לנגד עיניה, ושהפיקוח על הבנקים אינו שבוי בידי המפוקחים. היא אמרה שלא תהרוס את המוניטין שלה בקבלת החלטה לטובת הבנקים. היא ניסתה להסביר שהפיקוח ביצע עשרות ביקורות והזיז עשרות אנשים מתפקידם בעקבות ליקויים שמצא, והוסיפה כי בנק ישראל היה מהראשונים שפעל לפירוק הפירמידות ולהפחתת הריכוזיות במערכת הבנקאות.

בר אף טענה כי בזכות פעולות הפיקוח, היקף הפיקדונות של תושבי חוץ בישראל קטן משמעותית. היא התכסתה בכסות של סודיות בנקאית, כשציינה שבנק ישראל מתנהל כמו המוסד, ואם אפשר היה לגלות את המהלכים שביצע, הציבור היה מפרגן לו על כך שהמפקידים בישראל, להבדיל ממקומות אחרים בעולם, לא הפסידו כאן כסף.

ואולם בפועל, למרות הניסיונות של בר להצדיק את התנהלות הפיקוח, אי־אפשר להתעלם מכך שאף אחד מבכירי הבנקים לא שילם מחיר על מתן אשראי בעייתי ללווים הגדולים. מן הראוי היה שבר לא תסתפק באמירות כי הבנקים הושפעו בחלק מהמקרים מאפקט הילה, אלא תודה כי במשך תקופה ארוכה הבנקים ניהלו עבור חלק מהלווים בנקאות אישית מועדפת, ובפיקוח לא ממש מנעו זאת ברגע האמת.

ברשימה זו, של בנקאות VIP, נכללו פישמן — שאף שב–2006 הסתבך עם הימור כושל עם הלירה הטורקית והפסיד מאות מיליוני דולרים, הבנקים המשיכו לגלגל אותו עוד עשר שנים עד שהוכרז כפושט רגל עם חובות של כ–4 מיליארד שקל; נוחי דנקנר — שבזכות שליטתו באי.די.בי על שלל חברותיה, הטיל אימים על הבנקים ונהנה מיחס מועדף; שאול אלוביץ' — שקנה את בזק עם חובות פרטיים של מיליארדי שקלים; וכן אילן בן דב ולווים נוספים. יתרה מכך, גם כיום, הפיקוח על הבנקים אינו מונע את המצב שבו הפועלים מחזיק בכ–34% מקבוצת התקשורת הגדולה בישראל — ידיעות אחרונות.

למעשה, הסיבה העיקרית לכך שלא היתה סכנה למאזני הבנקים, אף שהם ביצעו מחיקות של מיליארדי שקלים בגין ההפסדים ללווים הגדולים, לא נבעה מההתערבות של בנק ישראל. היא נבעה בעיקר מכך שהבנקים נהנו מתקופה ארוכה של גאות מתמשכת בשוק הנדל"ן, מאבטלה נמוכה ומגאות בשווקים, שאיפשרה להם להימנע מהפרשות גבוהות ואף לגבות חלק מהמחיקות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום