חלאס עם החזירות והעמדת הפנים של הטייקונים - שוק ההון - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

חלאס עם החזירות והעמדת הפנים של הטייקונים

אלדד יניב: "החברים הכי טובים שלי אמרו לי ולא רציתי לשמוע - אני זונה של טייקונים"

62תגובות

זה נורא מפתה לגולל את רני רהב בבוץ, בתגובה למאמרו ("של נעליך", מוסף הארץ, 3.6.2011) המגיב למאמרי ('אנחנו ב"נוחי לנד"'). אבל מה הטעם? כאפות זה הכי קל להחטיף לרני רהב. אבל זה לא משיג הרבה. והוא גם לא ממש הכתובת. חוץ מזה שאני מאוד אוהב את רהב, אני גם יודע שהוא לא באמת מאמין במה שהוא כתב.

לא פעם ישבתי איתו אחרי שאחד הטייקונים יצא ממשרדו, בתום השימוש בשירותי שנינו. לא פעם השמענו אחד לשני באכזבה ומאחורי גבם: "למה הם כל כך נפוחים מעצמם. למה הם לא מסוגלים להתנהג כבני אדם רגילים". אבל שנים שילמו היטב לרהב ולי כדי לנשוך את מי שמעיז לבקר את יצחק תשובה, נוחי דנקנר או סמי עופר.

שילמו לנו וסיפקנו את הסחורה. כי זה מה שידענו לעשות לביתנו. החברים הכי טובים שלי אמרו לי ולא רציתי לשמוע, שאני זונה של טייקונים. מקבל שכר לשעה ומאפשר להם לטפס על גדרות מבלי להיפצע, כי תמיד ימצא איזה אלדד יניב או רני רהב שישכב בשבילם על התייל.

לצערי, רהב עוד חושב שצריך להשיל נעלים "בטרם מתקלסים באנשים הענקים האלה", תשובה ודנקנר ועופר. ובגילוי נאות הוא גם מוסיף שהוא חבר קרוב שלהם. חבל שרהב משיל נעליים בפני חבריו הטובים דנקנר, עופר ותשובה. אני דווקא חושב שעם חברים טובים מקיימים שיחות נפש ואומרים להם את האמת בפנים גם אם היא דוקרת: ישראלים לא מנהלים ציד מכשפות נגד עשירים. ישראלים לא שונאים עשירים. הם אפילו מעריצים עשירים כמו סטף ורטהיימר ודב לאוטמן. כי להצליח בחיים זה לא פגם. עשירים מפרנסים הרבה בתי אב ואם בישראל, ועל זה מגיע להם מחיאות כפיים סוערות. הם גם תורמים כספים לקהילה, וזה יופי. אבל כל הדברים הטובים האלה שהם עושים, לא באים במקום החובה האזרחית להתנהג כמו בני אדם סולידריים ואכפתיים כמו ורטהיימר ולאוטמן ולא כמו חזירים מנותקים כמו דנקנר, עופר ותשובה.

אנליסט אישי  בזק

מוגש בחסות המפרסם

אם לרהב אין אומץ לומר לחברו הקרוב תשובה את מה שהרגשנו רובנו, כשקראנו על חתונת הקרקס שאירגן לבנו ב-7,000,000 ₪ (ובמילים: שבעה! מיליון שקל), זה חבל. כי חבר קרוב היה אומר לתשובה בקול רם ובלבן של העיניים: מזל טוב מכל הלב, ומגיע לך להיות אב גאה. אבל לא צריך בשביל זה לנקר את העיניים ואת המעיים. אתה שופך שבעה מיליון שקל ביער בן שמן על חופה אחת, והעובדים שלך שעוזרים לך להשיג את העושר הזה נאנקים תחת המשכנתא לדירה שלהם ששווה פחות ממיליון שקל.

במה שביזבזת על חופה אחת, בלילה אחד, שבע משפחות של עובדיך היו משתחררות לחופשי מהכלא שנקרא משכנתא לבנק. רוב העובדים בקונצרן שלך הם מה שהיה פעם מעמד ביניים גאה והיום מעמד בינוני ששעבד את חייו לבנקים. ולמשכנתא. ולאוברדרפט האינסופי. כשהם משלמים מס הכנסה ומיסים עקיפים כשכירים בגובה של 60%, אתה משלם מס קטן בעשרות אחוזים על רווחי ההון שאתה עושה מהדיבידנדים.

אז מותר לך לבזבז שבעה מיליון שקל בלילה אחד? כן. האם זו הערבות ההדדית שדיבר עליה הרצל? לא. מדינה שבה עשירים משלמים מס מופחת בעשרות אחוזים משכירים, היא לא מדינה ציונית.

אם לרהב אין אומץ לומר לחברו הקרוב דנקנר את מה שהרגשנו רובנו כשקראנו שבנק האדונים, שפעם קראו לו בנק הפועלים, מחק לו חוב של 64,000,000 ₪ (ובמילים: שישים וארבע מיליון שקל), כשהוא רצה לקנות עיתון, זה חבל. כי חבר קרוב היה אומר לדנקנר בפנים: לעובדים שעוזרים לך להשיג את העושר הזה, לא מוחקים חוב של שקל בבנק כשהם נאנקים תחת המשכנתאות והאוברדרפט.

וכשמוחקים לך חוב, הבנק מממן את הטובה שעשה לך מכספי העובדים שלך, מהחסכונות והפיקדונות שלהם. אז זה חוקי שהבנק מחק לך חוב? כן. אבל זה לא סולידרי.

אם לרהב אין אומץ לומר לחברו הקרוב עופר את מה שהרגשנו רובנו כשקראנו שלמרות שעשה עושר גדול מים המלח ואגב כך ייבש אותו, הוא איננו מוכן להכניס יד נדיבה לכיס ולתקן את ים המלח של כולנו, זה חבל. כי חבר קרוב היה שם יד על הכתף של עופר ואומר לו, זה הזמן שלך, חביבי, להחזיר לים המלח של כולנו, שעשה אותך כל-כך עשיר.

TheMarker

אם לרהב אין אומץ לומר לחבריו הקרובים תשובה ודנקנר ועופר את האמת, זה חבל: מדינת ישראל היא מדינה קסומה ומיוחדת אבל גם קשה ומסובכת. גם בעוד שלושה דורות נגדל ילדים ונחלום לחתן אותם בגאווה גדולה, אבל תמיד לא נישן היטב בלילה מהחשש שתשמע דפיקה בדלת.

ומשום שהילדים והנכדים של כולנו ישרתו בצבא, לפעמים באותה יחידה, נדרשת מכ-ו-ל-ם ערבות הדדית עמוקה. במעשים ולא במילים. בדוגמא ולא בספין. בצניעות ולא בראוותנות. מה שיכול טייקון אמריקאי לעשות בלי חשבון, לא יכולים לעשות תשובה ודנקנר ועופר.

אז בוא, רני, ונשלב ידיים ונהיה באמת חברים קרובים של תשובה ודנקנר ועופר ונדבר איתם באמת כמו שמדברים עם חברים קרובים. בגובה העיניים: חבר'ה, מספיק ודי. חלאס עם החזירות והעמדת הפנים. זה לא ישראל שצריכה לומר לכם תודה על נדיבותכם, זה אתם שצריכים כל יום להודות לאל על האושר הגדול שהחברה הישראלית המופלאה אפשרה לכם לייצר.

אתם לא משלמים מס בגובה שאנשים רגילים משלמים. ולכם מוחקים חובות בבנקים ולנו לא. ולכם נותנים הלוואות עתק לקנות עסקים ולנו מעניקים הלוואות עם ריבית רצחנית כדי לקנות דירה.

זה יפה מאוד שרהב מיחצ"ן שחבריו הקרובים תשובה, דנקנר ועופר תורמים לקהילה. למשל, בשיקום הצפון אחרי המלחמה או בבניית מגרשי טניס לנוער העכואי, כדי ש"לא יסתובב ברחובות". אבל התרומות האלה, המוכרות במס, מהחברות הציבוריות של חבריו הקרובים, מגיעות בעצם מהכיס של כולנו.

באמצעות החסכונות והפיקדונות שלנו מעלים הבנקים את ערך המנייה שלהם בבורסה ועוזרים להם להתעשר. אחריות חברתית אמיתית וציונות היא לא לתרום כספים כגבירים אלא לשלם מסים ככל בני האדם.

כשהקליניקה לאחריות חברתית של תאגידים במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן קובעת ש"כימיקלים לישראל" של עופר, חברו הקרוב של רהב, חסכה 2,045 מיליארד שקל  מס הכנסה בשנים 2006-2009 כתוצאה מ"תכנון מס", אז תרומה של 47 מיליון שקל זה להחזיר לחברה פחות מ-2.3% ממה שמגיע לנו מהם.

עופר וקנין

לא רק שזה לא אומר שחבריו הקרובים של רהב נדיבים, זה בעיקר אומר שאנחנו הישראלים יצאנו פראיירים.

זה נוגע ללב שרהב מתלונן ש"ציד המכשפות" נגד חברו הקרוב דנקנר מפחיד שרים להיפגש עימו ביחידות ולייצר עוד "מקומות עבודה, ובוואקום הזה נכנסים המאעכרים לפעולה". רק שהתלונה של רהב היא ספין.

שרים נמנעים ובצדק לפגוש ביחידות את דנקנר, חברו הקרוב של רהב, כי הם קוראים בעיתונים שהמאעכר של דנקנר, קובי בן-גור, שהורשע בפלילים כי נתן שוחד למנהל לשעבר של רשות המסים, ג'קי מצא, שגר היום בכלא חרמון, הוקלט בהאזנת סתר אומר כך: "אני עשיתי את עסקת סלקום (עסקה של דנקנר - א.י.). בא אליי נוחי (דנקנר - א.י.), שהיה צריך להחליט אם לעשות את העסקה או לא...ואני אמרתי לנוחי - אני מביא לך את מה שאתה צריך...ועל המילה שלי נוחי סגר עסקה של מיליארד ורבע דולר...הוא סמך עליי...אם אני לא מביא את הסחורה...הייתי מכניס את נוחי לחשיפה של מאות מליוני דולר מס".

אז מה דעתך, רני, שאקבע קפה משותף ביום ראשון על הבוקר עם חבריך הקרובים תשובה, דנקנר ועופר, ונאמר להם, לשם שינוי את האמת בפנים?

 

תגובות למוסף "הארץ": תגובות למאמרו של אלדד יניב "עומדים בשער" (20.5) - של נעליך / רן רהב, סביון


נדהמתי לקרוא את מאמרו של עו"ד אלדד יניב, "עומדים בשער". במאמר, בקצרה, מנסה יניב להשוות את הפוליטיקאים הישראלים ל"פולישוקים" ש"עובדים כבר שנים אצל... הדנקנרים, התשובות ושות'".

נדהמתי לקרוא אותו, בעיקר על רקע ראיון שנזכרתי שהעניק אותו אלדד יניב לורד רמון-ריבלין, בעיתון "ליידי גלובס" (6.1.11). יניב צוטט באותה שיחה מאלפת כאומר: "הבנתי שהחיים שלי הם זיוף אחד גדול". הראיון הוקדש לקידום התנועה הפוליטית שיניב עומד בראשה, השמאל הלאומי. יניב טען שם כי תחיית השמאל תתאפשר רק אם השמאל יתנער מכל אותם "יפי נפש המלאים שנאה עצמית ותיעוב כלפי המדינה". עיקריו: חברת מופת שוויונית בישראל, חזרה לגבולות 67' בדרך של התנתקות חד-צדדית, התניית זכויות בחובות בנושאי משתמטים, חרדים וערבים.

עוד הוסיף עו"ד יניב ואמר בגילוי לב: "מצאתי איבר חדש בגוף - את הלב. את מכירה את התחושה הזאת שהיתה בפעם ראשונה שהתאהבת? כזה. זה קורה פעם אחת בחיים. הדבר המטורף הזה, זה מה שהרגשתי. ראיתי פתאום את עצמי בלי פוזה. הרגשתי מה זה לחזור להיות ילד. גיליתי שיש בזה כוח מאוד גדול. להיות אותנטי, פגיע, רגיש. הרגשתי חלק מהקבוצה בלי לבלוט, שזה הפוך לתכלית חיי".

"מה היתה תכלית חייך?" שאלה ריבלין. "בכל מקום שהייתי נכנס, קודם הייתי חייב להרעיש, שיידעו שאני כאן, שאני מנהל את זה, שאני מוביל את זה. הקרדיט היה הדבר הכי חשוב לי בחיים".

בכותרת המשנה לכתבה תואר יניב כ"רוצח שכיר" על ידי העורך. רוצח שכיר שהשתקם. דימוי מעניין, ללא ספק. מעניין אם יניב נעלב ממנו. בכל מקרה, הרוצח השכיר הבטיח שהוא אדם חדש לחלוטין כעת. אז הבטיח.

"כתבה מדהימה", אמרתי אז בלבי, אולי "הרוצח השכיר" באמת השתנה? אלא שאחרי קריאת המאמר של יניב הבנתי שנמר אינו הופך את חברבורותיו. במקרה של אלדד יניב, הוא פשוט צובע אותן בצבעים שמתאימים לאינטרסים האישיים והפוליטיים שלו נכון לאותו רגע.

אבל המאמר הזה הוא חלק ממגמה רחבה יותר, מתמשכת ומדאיגה מאוד בעיני: ציד מכשפות מטורף של כל אדם שחטאו הגדול הוא הצלחתו בעסקים. המרדף הזה אחרי בעלי ההון מתחיל אצל חברי כנסת, או סתם אנשים שחלומם הוא לשבת בכנסת, שמבינים שהם זקוקים לאמירות אומללות כמו זו של יניב כדי להזכיר לבוחריהם ולקהל הרחב את קיומם. איזו דרך טובה יותר להזכיר לאנשים את קיומך אם לא על ידי הקמת קול צעקה גדול בנושאים פופוליסטיים?

בשל התבטאויות כמו זו של יניב, שרים פוחדים להיפגש באופן אישי עם אנשי הון והדו-שיח החיוני כל כך לניהול מוצלח ותקין של המשק לא מתקיים; ומכיוון שבחיים אין ואקום, נכנסים לתוך החלל הזה "מאכערים" שמתדפקים על דלתות משרדי הממשלה ומנסים לנקוט שיטות פסולות כדי לקדם אינטרסים פסולים, או סתם עסקים "מתחת לשולחן".

הקשר בין נבחרי ציבור, מיניסטרים ופקידי ממשלה אחרים לבין אנשי תעשייה ומשק הוא מבורך, וחשוב לתהליך הדמוקרטי. אי אפשר להמשיך להפחיד ציבור שלם בטענה שכל פגישה שכזו מקורה בשחיתות או ב"פולישוקיות". יש להסביר לציבור שכל פגישה שכזו מביאה עוד מקומות עבודה, עוד בעיות שבאות על פתרונן, ללא מורא ופחד, ומתירה עוד קשר סבוך במערכת ישראלית המתקשה לעתים לתפקד בגלל מערכת הלחצים הבלתי-אפשריים שמופעלת על כל הגורמים במשק כמעט, על ידי כלי התקשורת ופוליטיקאים דוגמת יניב, אשר רואים את תועלתם האישית ולא את זו של הציבור והחברה בישראל.

ראשי המשק הם טרף קל בעת הזאת וביקורת בוטה עליהם הפכה להיות הספורט הלאומי. עיתונאים ופוליטיקאים מתחרים ביניהם מי ינפק את המילים התקיפות ביותר, מי ינעץ את שיניו עמוק יותר בבשרו של איש עסקים שפועל כחוק ולפי כללי המשחק.

נחזור ליניב. לתומי ציפיתי, לאחר הראיון המרגש שקראתי ב"גלובס", כי יניב יפתח משרד בקרית שמונה, נתיבות או בדרום תל אביב כדי לעזור לאנשים שזקוקים ל"רוצח שכיר" מול משרדי הממשלה ורשויות החוק. חשבתי, לתומי, שתשתמש בקשריך הענפים ובכישוריך הרבים כדי להועיל ל"אזרח הקטן" מול מנגנוני הממשלה המסורבלים. אז חשבתי. מתברר שקל יותר להמשיך לשבת בתל אביב ולהצליף אמירות בעיתון, מאשר להפשיל שרוולים ולצאת לסייע לחלשים ולנחשלים כמו שליח ציבור אמיתי.

לעומת אלדד יניב, בעלי ההון הישראלים עשו רבות למען המדינה. נוחי דנקנר, למשל, שבלעדיו צפון הארץ היה נראה כמו שדה חורבות אחרי המלחמה האחרונה; הנוער העכואי היה מסתובב בחוסר מעשה ברחובות ולא משחק במגרשי הטניס שכספו של דנקנר העמיד; משכן האמנויות במעלות, מחלקות בבתי חולים בצפון, גנים ומוסדות תרבות בדרום, ועוד ועוד. זו לא המדינה שנתנה, זה נוחי דנקנר שנתן מכספו מבלי כל כוונה לקבל תמורה. מי שחושב באמת על הילדים בשדרות, בנתיבות ובמעלות ומפשיל שרוולים ונותן מכיסו כדי להיטיב איתם הוא נוחי דנקנר, לא אלדד יניב. ומה הגמול של דנקנר? מבול של נאצות מאת אלדד יניב.

אחד הרגעים המרגשים והעצובים בחיי היה כשאחד מבכירי אנשי התקשורת בישראל התקשר אלי ואמר לי: "תמסור ד"ש ותודה לחברה שלך שרי אריסון". שאלתי: "מה קרה לך? בלעת רעל?" הייתי בטוח שהוא מדבר בלשון סגי נהור. אבל אז התבררה האמת. אמו חלתה בסרטן ואושפזה במגדל אריסון. "רק עכשיו אני מבין מה היא עשתה עבור המדינה", אמר לי העיתונאי הבכיר. שוב, מר יניב, גברת אריסון - לא המדינה. מכיסה ומכספה ומבלי שציפתה לקבל דבר בתמורה.

וכך סמי עופר הקים בתי חולים בצפון הארץ ובמרכזה; ויצחק תשובה שברוב אסונו כי גדול מצא גז בלב הים, לאחר שמימן את הקידוח מכספו שלו. והגז הזה יועיל לישראל בכל כך הרבה היבטים שחבל בכלל להתחיל למנות. ומה גמולו של תשובה? יריקה בפרצוף. כשנוחי דנקנר קנה את איי-די-בי היא היתה חברה חבולה ומוכה, על סף פשיטת רגל. הוא הצליח מאוד, בשל כישרונו כאיש עסקים. למה עליו לקבל יריקה בפרצוף? מה פשעו? שהצליח?

כן, בישראל הצלחה היא קללה לבעליה. והצלחה גדולה היא קללה גדולה. של נעליך מעל רגליך, אלדד יניב, בטרם אתה מתקלס באנשים הענקים האלה בצורה כזאת.

דוד בן גוריון, מנחם בגין, יצחק רבין, כבר באמת לא כאן ואני מצר על כך כמוך, אבל יש כל כך הרבה אנשים טובים בדרך שממשיכים את דרכם ועושים רק טוב למדינה ואתה בוחר לנגח אותם, אז למה שימשיכו לתרום ולעשות? למזלנו, הם לא נבהלים מפופוליסטים כמוך. אלא ממשיכים לעשות כל יום וכל שעה לטובתם ולפרנסתם של מאות אלפי בתי אב. הם שינו וימשיכו לשנות את המדינה הטובה שלנו ויהפכו אותה טובה בהרבה. אז אנא, אלדד יקיר, נסה לקיים, בתור התחלה, את ההבטחה הראשונה שלך כפוליטיקאי: ותפעל, כפי שהבטחת, להיות אלדד אחר.

גילוי נאות: אני מודה שאני חבר קרוב של חלק מהאנשים שמוזכרים במאמר. אני מודה גם שאני עובד עם חלק מהאנשים שמוזכרים במאמר. אני גאה על כך ואין לי שום סיבה להתנצל.

רן רהב, סביון

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עדכונים שוטפים משוק ההון בישראל ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#