"הפוליטיקאים גרמו למשבר הפיננסי - הם שכחו את המשברים הקודמים" - שוק ההון - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"הפוליטיקאים גרמו למשבר הפיננסי - הם שכחו את המשברים הקודמים"

פרופ' ויראל אצ'ריה, מגדולי חוקרי הבנקים בעולם, טוען כי לקחי המשבר מחייבים הקמת כללי פיקוח בינלאומיים על שוקי ההון, וממליץ להעביר את הפיקוח הפיננסי בארץ לידי בנק ישראל: "בנקים מרכזיים מושפעים פחות מפוליטיקה"

תגובות

"הפוליטיקה הכלכלית היא זו שגרמה למשבר הפיננסי, כי הפוליטקאים שכחו את לקחי המשבר של שנות ה-30. מאז שנות ה-60 החל תהליך של שחיקת כללי הפיקוח, בעקבות לחצי הלוביסטים של הבנקים - מה שהביא בסופו של דבר למשבר הנוכחי". במלים אלה מסכם ויראל אצ'ריה (Viral Acharya), פרופ' למימון מאוניברסיטת ניו יורק ומי שנחשב אחד מגדולי חוקרי הבנקים בעולם, את הסיבות למשבר. אצ'ריה, שהספיק לפרסם כבר שלושה ספרים על לקחי משבר 2008, שהה בישראל כאורח המרכז הבינתחומי בהרצליה.

הוא מתאר בספריו תהליך מתמשך, משנות ה-60 ועד היום, של שחיקת הישגי הפיקוח שנקבעו בעקבות המשברים הפיננסיים שהיו בתחילת המאה ה-20. לדבריו, בתחילת המאה הקודמת נפילת בנק היתה גורמת לפאניקה של מפקידים, ולהתנפלות שלהם על בנקים אחרים כדי למשוך את פקדונותיהם מהם - דבר שהיה גורם קריסות בשרשרת של מערכת בנקאות. כדי למנוע את התופעה, הקרויה "Run on the bank", ייסדו בארה"ב את ביטוח הפקדונות הפדרלי (FDIC).

אלון גלבוע

ביטוח הפקדונות אמנם הרגיע את המפקידים ומנע בהלת משיכות מיותרת מבנקים יציבים, אבל הוא הוליד סכנה חדשה - הבנקים, ביודעם שהממשלה הפדרלית מבטחת אותם, נטו לקחת על עצמם סיכונים מיותרים. התופעה הזו, הקרויה moral hazard (סיכון מוסרי), חייבה יצירת כללי פיקוח יציבותיים על הבנקים, שליוו את ביטוח הפקדונות. כללי היציבות העיקריים שנוצרו היו האיסור על בנקים מסחריים בארה"ב לעסוק בהשקעות בשוק ההון (חוק גלאס סטיגל), מתן היתר למפקח על הבנקים בארה"ב להשתלט על בנק המגלה סימנים של חוסר יציבות עוד בטרם הבנק קרס, וכן חובות גילוי ושקיפות של פעילות הבנקים במסגרת הדו"חות החשבונאיים של הבנק - שקבעה רשות ניירות ערך בארה"ב (SEC).

מערכת הרגולציה הכוללת הזו עבדה היטב במשך עשרות שנים. ואולם בחלוף הזמן, תחת לחץ הלובי שהפעילו הבנקים, החלו הפוליטיקאים לכרסם בכללים שנקבעו, ולהביא להתרופפותם. "הפוליטיקאים שכחו את לקחי המשבר, והחלה תקופה של דה-רגולציה של המערכת הפיננסית", אומר אצ'ריה.

אחד הסממנים של הדה-רגולציה הזו היה הפריחה של מה שאצ'ריה מכנה "בנקי הצללים" - בנקי ההשקעות, קרנות כספיות וחברות הביטוח. בנקי הצללים פעלו מחוץ למערכת הפיקוח שהגבילה את הבנקים המסחריים, וניצלו זאת כדי לפתח לעצמם פעולות פיננסיות בשוק ההון, שהתחרו בפועל בבנקים המסחריים.

"הפוליטיקאים והמפקחים כשלו להבין שבנקי הצללים מתפקדים כבנקים לכל דבר - הם תיווכו בין משקיעים לחוסכים, מחוץ למערכת הכללים המפוקחת על הבנקים המסחריים". עקב כך לא היה ביטוח פקדונות לבנקי הצללים, כלומר לא היה כלי שימנע בהלה ציבורית לגביהם. וגם לא היתה אפשרות להשתלט על בנק כזה לפני שהוא קורס - זו הסיבה שהבנק המרכזי בארה"ב התקשה לחלץ את בנק ההשקעות בר סטרנס מצרותיו בתחילת 2008.

פריחת בנקי הצללים הביאה לפריחת שווקים חדשים - שוקי הנגזרים למשל - שהתנהלו כולם מחוץ לבורסות המוסדרות, ללא כללי דיווח ושקיפות וללא פיקוח כלשהו. בדעבד התברר כי השווקים הללו התנפחו לממדים של עשרות טריליוני דולרים, בלי שמערכת הרגולציה היתה ערה לכך.

לדברי אצ'ריה, "לבנקאים היה תמריץ להגדיל ככל האפשר את רווחיהם, והדרך לעשות זאת היתה להחליש את כללי הפיקוח עליהם. אמצעי אחד להשיג זאת היה לפעול בשוק הפיננסי דרך מוסדות פיננסיים שכלל לא פוקחו, כמו בנקי הצללים. אמצעי אחר היה לנצל את הפריחה של בנקי הצללים כדי להמחיש את האבסורד של ההגבלות על הבנקים המסחריים, וכך להביא להתרופפות ההגבלות. זה מה שקרה. הבנקים הפעילו לובי ויצרו פוליטיקה כלכלית לטובתם".

התהליך היה ארוך ואטי. סיטי בנק, טוען אצ'ריה, ניסה מאז שנות ה-60 להביא לביטול חוק גלאס סטיגל, שאסר על הבנקים המסחריים להתחרות בבנקי ההשקעות (לעסוק בשוק ההון). ב-1999 הבנק השיג את מבוקשו, כשהחוק בוטל. באותה הזדמנות ניתנה גם לחברות הביטוח זכות להיכנס לתחום הפיננסי של שוק ההון - מבלי שאיש מפקח על כך. תשע שנים מאוחר יותר תיהפך חברת הביטוח AIG, כתוצאה מכך, לסיכון מערכתי ליציבות שווקים הפיננסיים בעולם כולו.

TheMarker

מסלקה לא מספיקה

אצ'ריה משווה את המשבר הפיננסי של 2008 למשבר פיננסי קודם, שהתרחש ב-1907. כמו בתקופתנו, גם המשבר של 1907 החל בבנקי הצללים - במקרה ההוא בשל קריסת trust company, שהיו חברות השקעה שהתמחו בהשקעה בנדל"ן ובסחורות. באותה עת לא היה קיים בנק מרכזי וגם לא היה ביטוח פקדונות. במקום זאת, פעלה מסלקה מרכזית וולנטרית של כל הבנקים המסחריים, שגיבו אחד את השני.

המסלקה המרכזית העניקה לבנקים המסחריים יותר יציבות מאשר לחברות ההשקעה הקטנות, אבל החרפת המשבר החלה לסכן גם את היכולת של המסלקה להציל את הבנקים. הסכנה ריחפה עד שמשרד האוצר האמריקני התערב והזרים נזילות לשוק.

משרד האוצר, אגב, לא עשה זאת ישירות, אלא באמצעות אחד הבנקאים המפורסמים בכל הזמנים - ג'יי.פי מורגן, מי שהקים את הבנק הנושא עד היום את שמו (באותה עת מורגן כבר מכר את שליטתו בבנק). "מורגן תיפקד כמו בן ברננקי כיום - הוא קיבל כסף מהאוצר, והחליט בעצמו איזה בנק יקבל אותו", צוחק אצ'ריה.

פרט לפיקנטריה בנוגע למורגן האיש, קו הדמיון בין שני המשברים הוא ההתפשטות של המשבר מבנקי הצללים אל הבנקים המסחריים. משמע, מהשוליים הלא מפוקחים של המערכת הפיננסית אל לב לבה המפוקח של המערכת. בשני המקרים התברר שחוסר הפיקוח על חלק מהמוסדות הפיננסיים מסכן את יציבות השוק כולו, וכן התברר כי לא ניתן לקיים פיקוח הדוק על מוסד אחד (בנק מסחרי) וחוסר פיקוח על מוסד אחד (בנק צללים). בסוף המוסד המפוקח ימצא את הדרך להשוות את מצבו למוסד הלא מפוקח.

התהליך ההיסטורי שמתאר אצ'ריה - משבר, הפקת לקחים בעקבות המשבר, שנים של יציבות, התרופפות הפיקוח בשל היציבות הארוכה ומשבר נוסף - מצטייר כבלתי נמנע, וכחלק ממחזוריות העסקים של הכלכלה הקפיטליסטית. אצ'ריה דוחה זאת. לדבריו, בתנודתיות הבלתי נמנעת של מחזור העסקים יש לסקטור הפיננסי תרומה עצומה.

אצ'ריה מצביע על ההתנפחות העצומה של היקף הלוואות המשכנתה, כולל הלוואות גרועות במיוחד (הלוואות שניתנו ללווים חלשים, חסרי יכולת אמיתית לעמוד בהחזר ההלוואה), והעובדה שבנקים בכל העולם - לרבות מאירופה וממזרח אסיה - היו מעורבים במימון המשכנתאות האלה. לדבריו, נוצרה תופעה כלל-עולמית של הימור חד צדדי של הבנקים על שוק הנדל"ן. "הבנקים השתכנעו כי לא צפוי משבר בנדל"ן, שאין סיכון בהעמדת הלוואות לרכישת בתים, וכי בנק שרוצה לעמוד בתחרות הרווחיות מול בנקים אחרים לא יכול להישאר מחוץ לענף".

הנטייה של הבנקים להשקיע כולם יחד באותו ענף ובאותו כיוון נבעה גם מתחרות פרועה ביניהם, ולהערכת אצ'ריה גם מסיבה של moral hazard. לדבריו, השקעה משותפת של כל הבנקים באותו ענף יוצרת את התחושה שאם תהיה קריסה בענף כל הבנקים יפלו יחד - דבר שיאלץ את משלם המסים לפעול לחילוצם. ההנחה הזו, אגב, אכן התממשה במשבר הנוכחי.

את הטעויות העיקריות שהובילו למשבר, לכן, מחלק אצ'ריה לשלוש: הראשונה - ריכוזיות השקעה מוגזמת של הסקטור הפיננסי בענף יחיד. במקרה הנוכחי זה הימור חד צדדי על כך שלא יהיה משבר מחירים בנדל"ן בארה"ב ובמדינות נוספות. המסקנה הראשונה של אצ'ריה היא שהמפקחים חייבים לעקוב אחר דפוסי ההשקעה בענף הפיננסי, ולוודא שלא נוצרת בו ריכוזיות השקעה.

השנייה - נטילת ההימור החד צדדי באמצעות אשראי, שהיקפיו הולכים וגדלים. המסקנה הנוספת של אצ'ריה היא שחייבים להגביל את היקפי האשראי המותרים במגזר הפיננסי. אצ'ריה מדבר על הגבלה רגולטורית של האשראי בשני היבטיו - גם הגבלה על הבנקים לגבי היקף האשראי שהם לוקחים על עצמם בהשקעות, וגם הגבלות אשראי על הלקוחות. כלומר דרישות הון עצמי גבוהות יותר מלווי משכנתאות. זה בדיוק הצעד שנקט בנק ישראל לאחרונה, כשהציב לבנקים תמריץ לגבות הון עצמי של כ-40% מנוטלי המשכנתאות.

השלישית - פיקוח רק על חלקים מהמערכת הפיננסית, תוך הותרת מוסדות מסוימים (בנקי צללים) ושווקים שלמים (נגזרים) מחוץ לתחומי הפיקוח. "כיום כל המוסדות הפיננסיים נוטלים חלק בזרימת ההון בעולם. כולם משמשים מתווכים בין זרמי החיסכון וזרמי ההשקעה. לא משנה אם למתווך קוראים בנק מסחרי או חברת ביטוח, הם צריכים להיות מפוקחים במידה שווה".

המסקנה הנוספת של אצ'ריה נוגעת לפוליטיקה הכלכלית, או לאופי הפוליטי שנוטה לשכוח לקחים חשובים, ולהיכנע ללחצים לוביסטיים - בעיקר בחלוף זמן רב מהמשבר. "חוקים טובים נכתבים בדרך כלל לאחר משבר, משום שאז יש קונצזוס שמאפשר לאשר אותם למרות התנגדות לוביסטית", הוא אומר, ואינו מסתיר את ביקורתו מתהליך הפוליטי של הפקת הלקחים מהמשבר הנוכחי.

"לקבוע כללים בינ"ל"

לדברי אצ'ריה, תהליך הפקת הלקחים הוא חשוב, ונחקקו כמה חוקים חדשים משמעותיים. עם זאת, הוא ממשיך לזהות נקודות תורפה בפיקוח על בנקי הצללים ועל השווקים החיצוניים. לדוגמה, הקרנות הכספיות (money market funds) בארה"ב נשארו מחוץ לפיקוח. הן לא הוגדרו מוסד פיננסי המחייב פיקוח יציבותי; וגם לא הוגדרו קרן נאמנות, המפוקחת במסגרת הפיקוח על קרנות הנאמנות. ההגדרה שלהן נשארה חריגה, ומאפשרת להן להתנהל ללא פיקוח, אף שהן מגלגלות 3-5 טריליון דולר.

דוגמה נוספת היא שוק האג"ח מסוג repo (repurchase agreement), שמגלגל כ-3 טריליון דולר ונותר מחוץ לפיקוח. לדברי אצ'ריה, זו נקודת תורפה המאפיינת את הפיקוח על המסחר שמעבר לדלפק (OTC), שרק חלקו הוסדר.

ההסדרה החלקית, של שוק הנגזרים למשל, נעשתה באמצעות חובה לסלוק עסקות מעבר לדלפק דרך מסלקות חדשות, שאמורות להגדיל את הגילוי והשקיפות של השווקים הללו. התוצאה, מזהיר עם זאת אצ'ריה, היא כי המסלקות עצמן נהפכו לנקודת תורפה מסוכנת. "המסלקות הן חלק משוק גלובלי, ויש כמה מסלקות, במדינות שונות, שיתחרו זו בזו. אני בהחלט יכול לראות תרחיש שבמסגרת התחרות ביניהן, המסלקות יגזלו לקוחות זו מזו באמצעות הבטחות להפחתות דרישות ההון למי שיעבוד דרכן", הוא אומר. לפיכך אצ'ריה מצפה לקביעת כללים בינלאומיים לפיקוח על הסיכון בשוקי ההון - בדומה למנגנון של תוכניות בזל, הקובעות את רכיבי הסיכון הנדרשים מבנקים בכל העולם.

"מדינות רבות שקועות עדיין עמוק במשבר", אומר אצ'ריה. "לכן ההזדמנות להמשיך להפיק את הלקחים הנכונים קיימת. מפקחים בכל העולם ערים לבעיות, והשאלה היא רק הנכונות של הפוליטיקאים להעביר את החוקי הנדרשים".

מהסיבה הזאת אצ'ריה, שאינו מכיר את הוויכוח על מבנה הפיקוח הפיננסי בישראל - אם הפיקוח צריך להשאר מופרד בין בנק ישראל (בנקים) ומשרד האוצר (ביטוח), או שיש צורך למזג את הפיקוח יחד בבנק ישראל - תומך עקרונית בעמדת בנק ישראל. "עדיף שהפיקוח ימוקם בבנק המרכזי, כי הניסיון מוכיח שבנקים מרכזיים הם בדרך כלל עצמאיים יותר ומושפעים פחות מלחצים פוליטיים. לכן, לבנקים מרכזיים יש יותר יכולת לקבל את ההחלטות הנכונות ולדבוק בהן", הוא אומר.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עדכונים שוטפים משוק ההון בישראל ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#