ההרפתקה הכושלת של רכיב ב"מעריב" - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ההרפתקה הכושלת של רכיב ב"מעריב"

פחות משנה לאחר שרכש את "מעריב", זקי רכיב מתחרט ומוכר אותו בהפסד גדול; מדוע עזב רכיב ולמה עשה זאת במהירות רבה כל כך?

21תגובות

באחד מערבי הקיץ החמים של יולי 2010 הגיעה לרחוב הר דפנה בסביון קבוצת מבקרים ששווה עשרות מיליארדי שקלים: נוחי דנקנר, בעל השליטה בקבוצת אי.די.בי; יצחק תשובה, בעל השליטה בקבוצת דלק; איתן ורטהיימר, מבעלי ישקר; ליאורה עופר, הנמנית עם המשפחה השולטת בבנק מזרחי-טפחות; רקפת רוסק-עמינח, המשנה למנכ"לית בנק לאומי וראש החטיבה העסקית; עו"ד רם כספי; והמולטי מיליונר זקי רכיב - כולם בילו ערב נעים בחווילתו של איש העסקים עופר נמרודי.

החבורה הנכבדת התכנסה לחגוג עסקה שנחתמה זמן קצר קודם לכן - כניסתו של שותף חדש, רכיב, ל"מעריב" שבשליטת נמרודי, בהשקעה של כ-15 מיליון דולר. הארוחה בסביון מסמלת את אחד הסיפורים העסקיים המוזרים ביותר בשנה האחרונה, שכן פחות מחצי שנה לאחר השלמת העסקה, שהיתה כרוכה בחודשים ארוכים של משא ומתן, רכיב התחרט.

הראיונות הרבים אודות המניעים הציוניים שעמדו מאחורי הרכישה והתוכניות האסטרטגיות לעיתון בעולם האינטרנט נשכחו כשלפני חודשיים הפתיע רכיב רבים כשמכר את מרבית אחזקותיו ב"מעריב" לחברת דיסקונט השקעות (דסק"ש) שבשליטת נוחי דנקנר, תמורת 3 מיליון דולר במזומן - כשהוא משאיר בידיו 5% מהעיתון. הוא סיכם בכך הפסד של 8 מיליון דולר ב"מעריב" בתקופה קצרה. המכירה הנחפזת הותירה אחריה שאלות רבות לא פתורות. מדוע עזב רכיב, ולמה עשה זאת במהירות רבה כל כך? ומעל הכל - למה הוא בכלל נכנס להרפתקה הזאת מראש?

ילדותו של רכיב במצרים; עלייתו ארצה ורצונו להשתלב בחברה הישראלית; הלחץ של משפחת נמרודי עליו - שהגיע לשיאו באותה ארוחת טייקונים בסביון; העובדה שבגיל 50, רכיב מצא את עצמו עם הרבה כסף מזומן בכיס - אבל בלי עבודה; ואפילו העצות שקיבל מסביבתו הקרובה, שכללה דמויות מאחד מגופי התקשורת החזקים במדינה, "ידיעות אחרונות" - כל המרכיבים האלה מתגבשים יחד לסיבות האפשריות לכניסתו של רכיב ל"מעריב". הסיפור הזה מדגים כיצד מהלכים עסקיים, גם של המחושבים שבאנשי העסקים, מושפעים משיקולים לא פיננסיים בעליל, ומתאר את סבך האינטרסים שבתוכם פועלים כלי התקשורת בישראל.

"עופר הוא איש שקול מאוד. אם הוא עשה משהו כמו הארוחה הזו - יש לזה משמעות", מעיד אדם שניהל בעבר משא ומתן. "הוא רצה לסגור את העסקה - וזו דרך לגיטימית ללחוץ על הסגירה", מספר אחר שנכח בארוחה. המניעים של נמרודי לכינוס הסעודה ברורים לחלוטין. ביולי 2010 נחתם ההסכם בין רכיב לנמרודי, אבל רכיב עדיין לא העביר את הכסף. בעל הבית של "מעריב" מאז 1992 היה לחוץ, ובצדק.

מאז 2000 הפסיד "מעריב" במצטבר קרוב ל-700 מיליון שקל. מכירות העיתון התכווצו בתקופה זו והגיעו ל-324 מיליון שקל ב-2010 - כמעט שליש מהיקף המכירות ב-2000, אז עמד מחזור המכירות של מעריב על 885 מיליון שקל. מ-1998 ועד היום סיים העיתון רק שנתיים ברווח. חברת הכשרת היישוב שבראשה עומד נמרודי כבר התקשתה לסחוב על גבה את ההפסדים המתמשכים של העיתון. אנשי עסקים רבים בדקו בשנים אלה את אפשרות ההשקעה בעיתון - ונמלטו כל עוד נפשם בם. בשנים שחלפו ניהל נמרודי מגעים למכירת העיתון עם שלדון אדלסון, חיים סבן, ארקדי גאידמק, נוחי דנקנר, אלי עזור, לן בלבטניק, רכיב ורבים אחרים, אך כולם הסתיימו בלא תוצאות.

בתחילת 2010 הצליח נמרודי להביא איש עסקים ישראלי-אמריקאי בעל כיסים עמוקים לחתום על הסכם שלפיו יזרים לעיתון עשרות מיליוני שקלים, אך זה לא הספיק כדי להציל את העיתון. בפברואר החלו המגעים עם רכיב, אך בחודשים שחלפו עד יולי הוא התמהמה ונמרודי פחד שיתחרט, ומה יותר מסעודה בנוכחות שועי המשק הישראלי - שמרימים כוסית לכבוד הרכישה החדשה ומעניקים לבעל הבית כבוד - יחייב את רכיב ברמה הרגשית להשלים את העסקה? האינטרס של נמרודי היה ברור.

גם האינטרס של משתתפי הארוחה היה מובן: אנשי העסקים שנכחו באירוע החברתי ביולי 2010 הגיעו לשם מתוך רצון לשמור על קשרים טובים עם הסביבה העסקית שבה הם חיים ולהציג רצון טוב מול הבעלים הנוכחיים של כלי תקשורת רב השפעה, ויותר מכך - מול הבעלים העתידיים של אותו כלי תקשורת.

אבל אחת המעורבויות התמוהות ביותר במהלכיו של האיש שעמד להיות בעל הבית של "מעריב" הגיעה דווקא מבית המתחרה הגדול של העיתון - "ידיעות אחרונות". ידידתו הקרובה של רכיב היא לא אחרת מאשר נסיכת התקשורת הישראלית ג'ודי שלום ניר מוזס, אשתו של המשנה לראש הממשלה סילבן שלום ואחותו של נוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות" והבעלים של 12% ממנו.

רכיב הכיר את שלום ניר מוזס דרך אשתו ויויאן, והיא זו שנהפכה ל"שרת הקליטה" של רכיב בישראל לאחר שחזר משהות ארוכה בארה"ב. החל בסיורים בשווקים או בתחנה המרכזית, וכלה במפגשים עם פוליטיקאים - שלום ניר מוזס הכירה לרכיב את כל גווני הישראליות.

ההיכרות בין השניים גלשה למישור העסקי. רכיב ושלום ניר מוזס הקימו את JZ אנטרפרייז - קרן שחיפשה השקעות בתחום התקשורת, הבריאות והלייף-סטייל. אבל עם ההשקעה ב"מעריב" הם עצרו את החיפוש אחר השקעות בתחום התקשורת. לשלום ניר מוזס יש סיבות רבות לבחוש בעולם התקשורת, במיוחד בשל השפעתה המועטה בעיתון המשפחתי. הקשר בינה לבין רכיב גלש גם לדור השני: בפברואר 2011 זכה בנה הפרסומאי, נמרוד ניר, שחולק את משרדיו עם אלה של רכיב ברמת גן, בתקציב הפרסום של "מעריב".

לדברי עובדים בעיתון, שלום ניר מוזס לא נראתה בבניין שברחוב קרליבך. אך גורמים רבים מעידים כי היא היתה מעורבת במהלכיו של רכיב לרכישת העיתון וגם בהמשך. דוגמה לכך היא מינויו של אבי משולם לעורך "מעריב": הקשר בין משולם לבין שלום ניר מוזס נוצר כשהוא שימש כעורך הראשי של וואלה! והיא כתבה מאמרי דעה לאתר. היא זאת שחיברה אותו לרכיב.

כמו כן, לפחות במקרה אחד התבקש מתמודד למשרה בכירה ב"מעריב" להעביר את תאריך הלידה שלו, שהוצלב עם תאריך הייסוד של העיתון והועבר לאסטרולוגית מרים בנימיני המקורבת לשלום ניר מוזס. מנגד טוענים מקורבים לרכיב בנחרצות ששלום ניר מוזס לא תמכה ברכישת "מעריב".

רכיב התבדח עם העובדים על הטענות הנוגעות להתייעצותו באסטרולוגים בנושאים הנוגעים לעיתון, בשל קרבתה של שלום ניר מוזס לתחום. לשאלות מקצועיות השיב באחת הפעמים, "נבדוק ברמת הכוכבים".

TheMarker

משלום ניר מוזס נמסר בתגובה: "העובדה הנכונה היחידה היא שג'ודי הכירה את אבי משולם בתקופה שכתבה מאמרים בוואלה! כל השאר הוא פרי דמיונם של אנשים שזקי רכיב מצא לנכון לשחרר מעבודתם בעיתון".

השקעה לא כלכלית

רכיב נולד במצרים ב-1958. הוא החל את לימודי התואר הראשון שלו בגיל 15 בלבד ולמד הנדסת מכונות באוניברסיטת בן גוריון. לאחר התואר הראשון הוא המשיך בקריירה האקדמית ובגיל 26 כבר סיים דוקטורט במתמטיקה. בגיל 31 היגר מישראל לארה"ב כדי לעבוד בעמק הסיליקון בארה"ב, וחמש שנים מאוחר יותר הקים עם אחיו את חברת טריון שהתמחתה בטכנולוגיות העברת נתונים. הוא הנפיק את החברה בארה"ב, ביצע עמה סדרת רכישות והגיע למצב שבו ב-2000 נסחרה החברה, ש-20% ממנה היו שייכים לו, בשווי של 6 מיליארד דולר. רכיב הספיק למכור אז מניות במאות מיליוני דולרים וליהפך למולטי-מיליונר. למזלו, הוא מכר את חלקו לפני שבועת ההיי-טק פקעה וטריון קרסה יחד אתה.

לא ברור, אם כך, מה גרם לדוקטור למתמטיקה ולאיש עסקים מוצלח לרכוש חברה ציבורית קורסת שמראה הפסדים בלבד מזה שנים ארוכות. כנראה שלרכישת "מעריב" אין הסבר כלכלי: אחרי שעשה את הונו, מצא עצמו רכיב בגיל העמידה מול השאלה "מה עושים עכשיו?". ב-2005, למרות הצלחתו בארה"ב, הוא החליט לקדם את חזרתו לישראל. מהלכיו נראים כרצון חזק של ישראלי ששב מהניכר להשתלב במיליה העסקי הישראלי ובתודעה הציבורית המקומית מהר ככל האפשר.

באותה שנה הוא רכש את הבית היקר בישראל. הוא שילם 22 מיליון דולר תמורת חווילה ברחוב גלי תכלת בהרצליה פיתוח - עם מפרט שהזכיר את בתיהם של כוכבים הוליוודים, וכלל בריכת מי ים וחוף זהוב המשתרע למרגלותיה, מקלט אטומי, חדר כושר, מרתף יינות, אולם קולנוע פרטי וכן מעלית למרפסת המשקיפה על הים.

הוא חנך את הבית במסיבה ענקית בהשתתפות מאות מבכירי המשק. זו לא היתה הפעם האחרונה שבה יזם אירועים לאלפיון העליון. ארוחה שיזם לרגל יום השנה העשירי למותו של יצחק רבין בסוף 2005 ויום הולדתה ה-50 של אשתו ב-2010 היו אירועים נוספים שאליהם הוזמנו בכירי המשק. כשרכיב ביקש לבדוק איזו רכישה תכניס אותו לזירה העסקית הישראלית, הוא בחן שני תחומים שהשקעה בהם מניבה באופן מיידי חשיפה תקשורתית ולגיטימציה ציבורית ועסקית - כלי תקשורת וקבוצת כדורגל.

TheMarker

לכן, כשרכיב בחן את תחום התקשורת שבו עשה את כספו, הוא החליט שהוא לא מעוניין להיות בצד של יצרן הציוד, כפי שהיה בטריון, אלא בצד של מפעיל הציוד או יצרן התוכן. ההזדמנות הראשונה שלו היתה חברת פרטנר. ב-2006 הוא חבר לקרן השקעות אמריקאית כדי לרכוש את ענקית הסלולר. אלא שהמוכרת, קרן האצ'יסון הסינית, העלתה את המחיר שדרשה לרמות שבהן השותף האמריקאי נסוג, והעסקה נפלה והתגלגלה בסופו של דבר לידי אילן בן דב. ב-2009 ביצע רכיב ניסיון נוסף - הוא התמודד מול יוסי מימן על רכישת 012 סמייל מידי שאול אלוביץ והפסיד במכרז.

רכיב ניסה להשתלב גם בעולם הספורט: ב-2006 הוא ניהל מגעים מתקדמים לרכישת קבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב. במקרה הזה כבר דובר בהשקעה תדמיתית ופילנתרופית למהדרין, ללא מראית עין של פוטנציאל עסקי, אבל העסקה התפוצצה. גם בארה"ב לא השלים רכיב מהלכים עסקיים מרשימים, והוא נותר פנוי לרכישות עם תחושת החמצה.

כך, כשרכיב יצר קשר עם עופר נמרודי בתחילת 2010 כדי לברך אותו על גיוס החוב המוצלח שביצע, השיחה התגלגלה במהירות ושלא במפתיע לעיתון הקורס שמחפש משקיע. רכיב לא שלף מיד פנקס צ'קים. הוא ביצע בדיקת נאותות בת חצי שנה שבה השקיע מאות אלפי דולרים. בסוף פברואר 2010 סיכם רכיב עם נמרודי כי ישקיע 15 מיליון דולרים תמורת 30% מהמניות, ובמשך שנה תהיה לו אופציה להגדיל את האחזקה. 12 מיליון דולר ניתנו תמורת המניות ו-3 מיליון הדולר הנוספים ניתנו כהלוואה. "מעריב" אף נשא בהוצאות ההשקעה של רכיב, ושילם את 400 אלף הדולר שעלתה בדיקת הנאותות.

רכיב היה מוכן לשלם את הסכום עבור עיתון מפסיד. חזונו היה להשתמש בעיתון כדי להשפיע - לקדם את שינוי שיטת הממשל ולהוות גשר בין חילונים לדתיים, ובין ערביי ישראל וערביי המזרח התיכון לישראלים. ואולם הוא עדיין לא היה בטוח לגבי העסקה: מול האינטואיציה העסקית שהמשיכה לומר לו להתרחק מ"מעריב" והביאה לדחיית חתימת העסקה פעם אחר פעם, ניצב דחף לא מוסבר להשלים אותה.

בתחילת אוקטובר העביר רכיב את הכסף ונהפך ליו"ר עיתון "מעריב" במשכורת של שקל בחודש. ברמה התדמיתית הצדיקה כנראה הרכישה את מטרתה. מאז תחילת 2010, עת נרקמה העסקה, כיכב רכיב בכותרות. את יומו הראשון בעיתון ליווה צוות טלוויזיה. מי שהיה שם בתקופתו מעיד כי עם כניסתו ללשכתו של נמרודי בבניין ברחוב קרליבך הוא הוצף בעשרות טלפונים מפוליטיקאים ומאנשי עסקים שביקשו להיפגש עמו. רכיב הצהיר כי הוא לא נענה לבקשות ומעוניין לייצר עיתון לא מוטה ולא להיות נתון להשפעה.

אבל ברמה העסקית, מה שנראה כדשדוש בביצה עסקית עכורה התברר ככניסה לעיתון העומד על סף תהום. רצונו של נמרודי לסגור את העסקה במהירות התברר כמוצדק. שיחותיו של רכיב בשבוע הראשון בעבודה עם סמנכ"ל הכספים של "מעריב" הבהירו את הנתונים שנחשפו לכלל הציבור חודש לאחר מכן, עם פרסום הדו"חות הכספיים של מעריב בתחילת נובמבר. הרבעון השלישי של 2010 היה אסון עסקי שבו הפסיד העיתון 33 מיליון שקל - פי שלושה מברבעון הראשון של השנה, שבו יצאה העסקה לדרך. הנחות היסוד של הרכישה, שדיברו על שריפת מזומנים בקצב של מיליון דולר בחודש, התבררו כחסרות בסיס. ההסברים בדמות התחרות מול החינמון "ישראל היום", שהתרחב והחל להפיץ מוסף שישי משלו, או מועדי החגים באותה שנה - לא תירצו את ההפסדים הכבדים.

כפי שמסביר גורם עסקי שהתעניין בעבר בקניית העיתון, "אנשים לא קונים כלי תקשורת כי הם חושבים שהוא יזרים להם כסף רב. מכפיל הרווח של כלי תקשורת הוא לאו דווקא כספי. הוא מעניק השפעה פוליטית, כוח ותחושת חשיבות עצמית. כולם מתקשרים אליך ומבקשים ממך דברים. אבל אפילו איש עשיר יעדיף לקנות עסק לא מדמם, או לפחות כזה שמפסיד בכבוד - מעט כסף. ייתכן שזקי חשב ששינוי קל יעצור את הדימום, אבל זה לוקח זמן רב, ו'מעריב' הוא ביצה שהכסף שוקע בה כל הזמן".

עם עסק כושל שדורש הזרמות כספים בהיקף לא ידוע כדי להמשיך לשרוד, לא היה ברור מה הכיוון האסטרטגי שאליו רוצה רכיב להפנות את העיתון כדי להביא אותו לשרוד. הוא מימן צוות של יועצים שנועדו לתת לעיתון אופק חדש בתפישה אינטרנטית. המסקנות של הצוות לא פורסמו. הוא תר אחר שותפים אסטרטגיים בזירה המקומית - ולא מצא כאלה.

גם ברמה הפנימית הכיוון לא היה ברור. עובדים בכירים בעיתון מספרים כי הוא לא ניסה להתערב והודיע שהוא לא נוקט עמדות או קו מסוים. הוא דיבר על כך שחברות ציבוריות צריכות להתנהל בלי גרעין שליטה, אבל הצהיר שאינו מוטרד ממה שייכתב. הוא העלה רעיון של "פרסונליזציה של מהדורת הפרינט", שלפיו יווצרו מהדורות אישיות של העיתון - כך שצרכנים המתעניינים בספורט יקבלו לביתם עיתון עם מדור ספורט מורחב, ואלה שנושאי איכות חיים מטרידים אותם יותר יקבלו גיליון מורחב בנושא. מהלך כזה היה כרוך, ללא ספק, בעלויות ייצור והפצה עצומות, שלא לדבר על הלוגיסטיקה הסבוכה.

"הוא שיחרר לאוויר רעיונות שנשמעו לא הגיוניים. הוא לא רצה לשמוע שאלות על תזרים, על עובדים, על יחסי לקוחות או על הדפוס. הוא דיבר על טכנולוגיות שלא קיימות", אומר גורם בכיר בתקשורת. אבל בעוד שרכיב היה עסוק במחשבות על שינוי פני התקשורת המקומית ואולי גם העולמית, והמלים חדשנות ואייפד עלו בלי סוף כאמצעים להחייאת העיתון, מצבו של החולה המשיך להידרדר, יחד עם זרוע האינטרנט שלו - אתר NRG.

רכיב גם התנהל באופן עלום מול הצוות המקצועי בעיתון, החל מהיום שבו נכנס לישיבת העורכים ופלט, "הם עוד לא יודעים כלום על מה שיקרה", וכלה ביום שבו הודיע לעובדים כי בעוד שלושה חודשים יכונסו כולם בחניון הבניין - ורק חלק מהם יעלו בחזרה למעלה.

אקדח שלוף מול נמרודי

"לא קרה לך שקנית פלזמה ב-7,000 שקל ודקה לאחר מכן הבנת שטעית? זה ההסבר להתנהלות של זקי", טוען בכיר ב"מעריב". ייתכן שהיו אלה התמיכה של אנשי העסקים השונים במשק והלחץ שהפעיל נמרודי, שגרמו לו לרכוש את העיתון.

מיד עם כניסתו החליט רכיב כי תוכניותיו ל"מעריב" אינן בתוקף. בתחילת מארס הודיע רכיב כי "הוא לא זורק עוד כסף טוב אחרי הכסף הרע שהושמד", כפי שהגדיר זאת אחד ממקורביו, והוא אינו רוכש מבנק הפועלים את חוב החברה, יותר מ-100 מיליון שקל, שהיה חלק עיקרי מתוכנית החילוץ של העיתון. ההלוואה התמוהה של בנק הפועלים ניתנה שנתיים קודם לכן באישורם של ציון קינן ודני דנקנר, בימים שבהם כבר היה ברור שהעיתון הוא בור ללא תחתית.

על ההלוואה הזו היה אמור רכיב לעשות את "המכה": הוא היה אמור לרכוש את החוב של העיתון לבנק הפועלים, 106 מיליון שקל, לשקם את העיתון, ולזכות בהחזר חוב מלא של העיתון המשוקם לאורך השנים. אבל התוכנית הזו נראתה חסרת בסיס בסוף 2010, והבנק החל ללחוץ על החברה בנוגע לחובותיה.

ברבעון הראשון של 2011 נתקל רכיב במחסור בנייר שהביא לשיבושים בהפצת העיתון. כמו כן הוא ניצב מול מחסור במזומנים וסכנה כי לא יוכל לשלם את משכורות העובדים. במארס הודיעה הנהלת "מעריב" כי היא במשא ומתן למכירת בית הדפוס שלה. בהמשך החליטו בעלי האג"ח של העיתון למנות נציגות שתבדוק אפשרות להסדר חוב. רכיב העמיד את שותפו בפני שתי אפשרויות: פשיטת רגל, או הזרמת כסף נוספת לעיתון.

לרכיב כבר לא נותרה סבלנות להתנהלות אדיבה מול נמרודי. ב-15 במארס הוא הודיע שהוא בוחן הזרמת הון בהיקף של 40 מיליון שקל כנגד 60% מהחברה. אבל ההזרמה היתה אמורה להיעשות ישירות לעיתון, ולא לחברה המנהלת של "מעריב" הנסחרת בבורסה. המשמעות של הזרמה כזו היתה הצלה של העיתון כגוף, אבל דילול אחזקותיו של נמרודי בו והותרת הכשרת היישוב עם הפסד בלתי אפשרי לתיקון בגין הלוואות הבעלים שהעניקה במשך השנים למעריב. האקדח הזה, שנשלף והתריע על פריצת מלחמה בין נמרודי לרכיב, הביא להמשך ההתרחשויות מהיר.

נמרודי פנה לנוחי דנקנר וזה הביע עניין בעיתון. רם כספי תיווך בעסקה, משרד עורכי הדין ברנע ושות' ייצג את מעריב, ומשרד גרוס חודק נאמן - שייצג את רכיב ברכישה המקורית - ייצג עתה את "מעריב". אחרי משא ומתן משולש, שכלל התלהטות יצרים בין נמרודי לרכיב - והנוכחים הגדירוהו כ"מופע יחיד של נוחי דנקנר" - הודיעה דסק"ש מקבוצת אי.די.בי כי בעקבות פנייה של בעלי מניות אליה היא תרכוש 50% מ"מעריב" תמורת הזרמה של 140 מיליון שקל.

רכיב צפוי להיוותר עם 5% ממעריב ו-3 מיליון דולר במזומן. בערכו הנוכחי של "מעריב" מגלמים נכסים אלה הפסד של כ-8 מיליון דולרים בשנה, חצי מההשקעה המקורית. המניות שלו ב"מעריב" עשויות להיות שוות יותר יום אחד. ב-18 באפריל סגרה דסק"ש את חוב "מעריב" לבנק הפועלים שמחל על 60% מהחוב, בעסקה שאת פרטיה סיכם הבנק עוד קודם לכן עם רכיב. בזכות הזרמות ההון "מעריב" הוא, נכון להיום, גוף עם הון עצמי של 250 מיליון שקל ועתיד כלשהו.

רכיב יצא בזול. בסופו של דבר הוא הציג מספיק שכל עסקי ישר כדי לחתוך את הפסדיו למרות האופן שבו יצטייר כתוצאה מההרפתקה המהירה. ייתכן אפילו שתקופתו הקצרצרה ב"מעריב" תרמה לעיתון. הקיצוצים שהוביל בעיתון (מעל 100 עובדים פוטרו בחודשים האחרונים) היו צריכים להיעשות על ידי מישהו - והוא הובילם. עם זאת, כנראה שאם היה מדובר בעסק אחר, ולא בגוף תקשורת, הוא היה מסכם את הסיפור עם הפסד גדול הרבה יותר. גם למי שרכש את העיתון ממנו יש אינטרסים רבים שאינם עסקיים. הסיפור של רכיב ב"מעריב" מציג את מגוון האינטרסים הלא בריאים סביב עולם התקשורת הישראלי.

מבחינה זאת נסיגתו של רכיב, שטען כי מטרתו היתה ציונית ונועדה להעמיד כלי תקשורת חסר הטיות, היא כנראה לא בשורה טובה. דנקנר הוא דמות אקטיבית במשק הישראלי, עם מגוון אינטרסים. יש לו אולי יכולת להעביר תקציבי פרסום גדולים לעיתון, מכיוון שלהבדיל מרכיב, דנקנר מחזיק בחברות הנמנות עם המפרסמים הגדולים במשק. אך מנגד, חלק גדול מדי מהחדשות היום-יומיות בישראל קשורות לעסקיו.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עדכונים שוטפים משוק ההון בישראל ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#