הספקולציות של הטייקונים - שוק ההון - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הספקולציות של הטייקונים

"ראשי המשק" מתנגדים לכל שינוי בחוק

11תגובות

מהו ההבדל בין ספקולציה להשקעה? הבדיחה, שקיימת בגרסה כזו או אחרת בכל שוק בעולם, אומרת: "עסקה שהצליחה ויצרה רווח נאה ומהיר היא ספקולציה, ואילו עסקה שנכשלה וגרמה להפסד היא השקעה. אם ההפסד גדול, זו השקעה לטווח ארוך".

מי שיחפש בספרות הכלכלית תשובות לשאלה שבפתיח, ימצא שהן נעות על שני צירים, סיכון וזמן. ההגדרה על בסיס הסיכון קובעת: ספקולציה היא עסקה בעלת סיכון גבוה, כמו רכישת יחידות השתתפות בקידוחי נפט, ואילו השקעה היא עסקה סולידית עם סיכוי גבוה לקבלת תשואה מתונה. ההגדרה על בסיס הזמן טוענת, קצת כמו בבדיחה, שספקולציה היא עסקה המתבססת על סיבוב מהיר של קנייה ומכירה. לעומתה, השקעה היא עסקה ארוכת טווח.

בלומברג

צירי הזמן והסיכון יכולים לסייע בקיטלוג עסקה כהשקעה או כספקולציה, אבל בחיים האמיתיים העניינים מסתבכים, ומהר. הנה דוגמה: אדם רכש את מניית טבע, חברה שצמחה בעקביות במשך שנים ארוכת ונכס צאן ברזל של כל תיק מניות ציוני. לפתע צנחה המניה ב-10%, והמשקיע החליט לחתוך את הפסדיו ולמכור. האם העסקה הפכה אותו לספקולנט? ובתחום אחר: רכישת נדל"ן, למשל דירה, נתפשת כהשקעה בגלל התנודתיות הנמוכה במחירים וזמן האחזקה הארוך. אבל רכישת אותה הדירה באשראי של 90% משנה את פרופיל הסיכון של העסקה ומקרבת אותה לספקולציה. תשובה מוחלטת לשאלה שבכותרת - אין.

אלא שבימים אלה ממש עומדת השאלה הזאת למבחן בבית המחוקקים האמריקאי. החוק, שנקרא Dodd-Frank על שם המחוקקים שיזמו אותו, אינו מתייחס למשקיעים פרטיים ואפילו לא למנהלי השקעות, אלא לבנקים בלבד. הוא קובע, בגרסה שעדיין לא נוסחה באופן סופי, שעל בנקים ייאסר לעסוק במסחר עבור עצמם, כלומר בספקולציה. והחוק הזה מסעיר את הרוחות במסדרונות ההנהלות של הבנקים בוול סטריט.

הרקע לחוק החדש הוא המשבר הפיננסי האחרון, שהוכיח כי הבנקים ובתי ההשקעות הגדולים עסקו בספקולציות מאסיביות ומסוכנות, שהביאו לקריסתם. בר סטרנס, מריל לינץ' וליהמן ברדרס נכחדו או מוזגו, וכמעט כל הבנקים האחרים נאלצו לקחת סיוע בהיקף מצטבר של טריליוני דולרים מכספם של משלמי המסים. עתה, כדי למנוע את הישנות המשבר, הבנקים נדרשים לחדול ממסחר עבור עצמם, פעולה המכונה Proprietary Trades, ולהתמקד רק בתיווך עבור לקוחות.

הבנקים, כמה מפתיע, מתנגדים. הם מפעילים את כל עוצמת ההשפעה שלהם על המחוקקים בניסיון למנוע את רוע הגזירה, או לפחות לגרום לאימוץ נוסח שיאשר להם לעסוק בספקולציות, למשל באמצעות חברות בנות. פשוט כי Proprietary Trades הוא אחד ממקורות הרווח הגדולים שלהם, אולי אפילו העיקרי. לטענתם, קשה לבנק לקבוע מתי עסקה מתבצעת עבור לקוח, כלומר מתן שירות, ומתי היא עבור עצמם, כלומר ספקולציה. ומאחר שאי אפשר להפריד בין הפעילויות, הם אומרים, גם אי אפשר להגביל אותן.

אבל כשפול וולקר, לשעבר יו"ר הבנק הפדרלי ויועץ כלכלי לנשיא אובמה, שיזם את החוק, שומע את טענות הבנקים, הוא פשוט מגחך. "תאמין לי שהבנקאים יודעים מתי הם עושים עסקה עבור עצמם", אמר לסוכנות רויטרס, "ואם מישהו לא יודע להבדיל בין העסקות, אסור לו להיות בנקאי". וולקר גם מפרט את כלל האצבע לאבחון העסקה: "אם יש להם פוזיציה פתוחה ומשמעותית לאורך זמן, הרי שהם סוחרים עבור עצמם". ניסוחו הנוכחי של החוק, לדעתו, הוא "חזק למדי".

ואולם וולקר בכל זאת מודאג. הוא חושש שמא הלחצים מצד וול סטריט יוציאו את העוקץ מהחוק ויאפשרו לבנקים לחגוג, ממש כפי שעשו בעבר. "מי שלא יוכל לעמוד בחוק הזה, לא ראוי שיקבל את ההגנות ויתרונות המימון שמעניק הבנק הפדרלי לבנקים", הוא קובע.

אם זה מה שאכן יקרה ל"חוק וולקר", זו ודאי לא תהיה הפעם הראשונה שבה הלובי הפיננסי מונע הידוק של הפיקוח עליו. כיום ברור כי הדרך שבה העשירים והממסד הפיננסי האמריקאי הביאו, בתוך פחות מ-30 שנה, למציאות שבה 0.1% מאוכלוסיית ארה"ב מרוויח 20% מכלל עוגת ההכנסות עברה דרך המנגנון הפוליטי. באמצעות חוקים שהיטיבו עמם, ובעיקר באמצעות טרפוד חוקים שנועדו לפקח עליהם ולחלק באופן הוגן יותר את עוגת ההכנסות, יצרה שדולת וול סטריט את הגולם שהעשיר אותה, זה שלבסוף גרם למשבר הפיננסי החמור ביותר זה 70 שנה.

הרי מה התברר בוועדות הממשלתיות שחקרו את המשבר? מערכות הרגולציה קרסו ואיפשרו למנהלי הבנקים לקחת סיכונים אדירים באמצעות כספם של בעלי המניות, של בעלי אג"ח ושל בעלי פיקדונות. כשהסיכון נשא פרי, הרווחים חולקו למנהלים ולעובדים דרך בונוסים של מיליארדי דולרים מדי שנה. כשהסיכון התממש, משלמי המסים נשאו בחשבון.

אף שאצלנו לא היה משבר בעוצמה דומה, המצב בישראל אינו שונה. גם אצלנו הבנקאים הבכירים, הטייקונים בחברות האחזקות, הפיננסיירים שתמונותיהם מתנוססת מדי יום בעמודי הרכילות בעיתונים הכלכליים - כולם עובדים על אותו עיקרון. השיטה: לוקחים אשראי עצום מהציבור ומבצעים עמו ספקולציה בשווקים, בנדל"ן או בסיבובי קנייה ומכירה של חברות עסקיות. אם העסקה זוכה להצלחה, הרווחים הולכים אליהם, לבני משפחתם ולמקורביהם. אם זה לא הולך? אז מבקשים סיוע מהמדינה, ממשלמי המסים ומהחוסכים, באמצעות הקלות, פטורים, תספורות ודחיית תשלומי חובות.

ובדיוק כמו בארה"ב, היחידים שיכולים לתקוע מקלות בגלגליה של השיטה הזאת הם החוק, הרגולציה ותקנות שמונעות, או לפחות מקשות, על המנגנון הזה, שתוצאתו הסופית היא העברת עושר ממיליוני חוסכים אל כמה עשרות משפחות.

לכן הטייקונים, אילי ההון ו"ראשי המשק" מתנגדים כל כך לכל שינוי בחוק. הם לא רוצים להיות משקיעים מן המניין - זה קשה, זה לוקח עשרות שנים עד שצוברים הון, צריך לשלם מסים, ולבסוף הסכומים אינם כה גדולים. המודל העסקי שלהם הוא להשתמש בכספי הציבור ולבצע בו ספקולציות מהירות. בשל כך הם מתנגדים לוועדת ששינסקי, לוועדת התחרותיות, לוועדת שכר הבכירים, למס עיזבון, לשינויים בחוקי ההגבלים העסקיים - ועושים כל שביכולתם כדי לטרפד, לעצור, לבטל ולמסמס כל רפורמה שמשנה את כללי המשחק.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עדכונים שוטפים משוק ההון בישראל ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#