הגירעון בארה"ב לא מבין בפוליטיקה - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הגירעון בארה"ב לא מבין בפוליטיקה

6תגובות

>> לפני כמה שבועות פורסמה תוכניתו של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, להקטנת הגירעון התקציבי האמריקאי בכ-4 טריליון דולר על פני 12 שנה. בכך מקווה הממשל להוריד את רמת הגירעון מכ-10% מהתוצר השנה לרמה סבירה יותר של 2.5% מהתוצר. התוכנית כוללת ביטול פטורים ממסים שניתנו בתקופת הנשיא בוש, הטלת מסים נוספים וקיצוץ בתקציבים.

הוויכוח בין הדמוקרטים ובראשם אובמה, השולטים בבית הלבן, לבין הרפובליקאים השולטים בקונגרס, הגוף המחוקק שמאשר את הצעות התקציב, עמוק ורחב, ומשקף פער אידיאולוגי שכמעט שאינו ניתן לגישור.

הדמוקרטים מאמינים באמונה שלמה שתפקידה של הממשלה לדאוג לרווחת אזרחיה, ולא רק ברמת הביטחון הלאומי והאישי. תפקיד הממשלה כולל בעיניהם ביצוע פרויקטי תשתית או פרויקטים בעלי חשיבות לאומית (כמו תוכנית החלל למשל) ואספקת שירותים חיוניים לאזרחים בתחומי הבריאות, החינוך, המחקר, הסביבה ומגזרים רבים נוספים.

TheMarker

באמונתם זו דומים הדמוקרטים לרוב מדינות העולם המפותח, בהן מדינות מערב אירופה, קנדה, אוסטרליה, יפאן וגם ישראל. במדינות אלה השלטון רואה זאת כמחויבות שלו לדאוג לאזרחיו בתחומים אלה, והאזרחים מצדם רואים זאת כחובתו של השלטון. זה לא קשור לחלוקה המסורתית והשטחית לא פעם בין קפיטליזם לסוציאליזם, או לשאלה אם אתה תומך יותר או פחות בשוק חופשי. זה קשור לאמונה פנימית, עד איפה מגיע חלקה של המדינה באחריות לאזרח, ומאיזו נקודה האזרח הוא אדון בלעדי לגורלו.

אנליסט אישי  בזק

מוגש בחסות המפרסם

הרפובליקאים, לעומת זאת, ובעיקר תנועת "מסיבת התה" שצוברת באחרונה כוח פוליטי, רואים את תפקידה של הממשלה באופן מצומצם בהרבה. הקיצוניים שבהם מאמינים שעל הממשלה להתערב רק בענייני ביטחון ובפרויקטים לאומיים שהשוק החופשי אינו יכול לבצע או לממן. כל היתר - כמו חינוך, בריאות ורווחה - הם עניינים שאל לממשל לגעת בהם.

פער האמונות הזה מוביל למחלוקת שאינה בת גישור לגבי הטיפול בגירעון. הדמוקרטים ישאפו תמיד לצמצמו באמצעות הטלת מסים והותרת סעיפי ההוצאה ברמה דומה לזו הקיימת כיום. בשורה התחתונה, הם ירצו לקחת יותר מהאזרחים, במיוחד מאלה שיש להם (להלן "העשירים").

הרפובליקאים, לעומתם, לעולם ישאפו להקטין את הגירעון באמצעות קיצוץ הוצאות והפחתת השירותים לאזרח. באופן טבעי, זוהי פגיעה קשה יותר באלה שאין להם (להלן: "העניים").

הבעיה: שני הצדדים צודקים בו-זמנית

כך או כך, כולם בארה"ב מסכימים שרמת הגירעון של הממשל נהפכת לאיום כלכלי גובר ושאי אפשר להרחיבו לעד. הוויכוח הוא בעיקר על דרכי הטיפול בגירעון, ולא על עצם הצורך בצמצומו.

אלה אומרים: להטיל מסים חדשים, להעלות שיעורי מס במקומות אחרים ולבטל פטורים שניתנו בתקופות קודמות - זו הדרך להקטנת הגירעון. ובצדו השני של המתרס אומרים: לקצץ בתקציבי ההעברה בגין תשלומי בריאות וחינוך, לקצץ בתמיכה למדינות אחרות ולקצץ בתקציבי הביטחון - זוהי הדרך לקיצוץ הגירעון והחזרתו לרמה סבירה.

ואולם בחינה מהירה של הנתונים מראה דבר פשוט: שני הצדדים צודקים וטועים בעת ובעונה אחת. לכאורה זוהי סתירה - איך ייתכן ששני הצדדים טועים וצודקים בטענותיהם?

התשובה היא מספרית ולא אידיאולוגית. למאזני התקציב ולגירעון האדיר לא אכפת אם אתה בעד ממשלה גדולה, שתגבה מסים רבים ותספק שירותים רבים, או שאתה בצד הנגדי של המפה הפוליטית ותומך בממשלה קטנה, בעלת תפקיד מצומצם וגביית מסים נמוכה.

בחינת המספרים מראה דבר פשוט: כדי להקטין את הגירעון ולהפוך את המגמה של הגידול הניכר בחוב תיאלץ ארה"ב לעשות את שני הדברים במקביל - גם העלאת המס על אזרחיה וגם צמצום השירותים הניתנים להם - ובעוצמה רבה. אלה אינם צעדים קטנים ושוליים.

באופן גס, כך נראה תקציב ארה"ב בשנים האחרונות: הכנסות של כ-2.2 טריליון דולר לשנה והוצאות כמעט כפולות מכך - כ-3.7 טריליון דולר לשנה. זהו גירעון שנתי של כ-1.5 טריליון דולר, השקולים לכ-10% מהתוצר השנתי.

יותר ממחצית ההוצאות הן מנדטוריות, שאותן אי אפשר להקטין, אלא אם כן פוגעים בהן בחקיקה או לחלופין לא עומדים בהתחייבויות. מדובר בהוצאות ריבית על החוב ההיסטורי. אי תשלום ריבית הוא למעשה פשיטת רגל של ארה"ב, דבר שאיש אינו מעלה על הדעת.

יתר ההוצאות המנדטוריות הן תשלומי ביטוח לאומי ושתי תוכניות ממשלתיות לביטוח רפואי, מדיקייר ומדיקייד. השתיים הוקמו בימי הנשיא לינדון ג'ונסון בשנות ה-60, והן מממנות ביטוח רפואי (בסיסי למדי, יש לציין) לאזרחים מבוגרים ולאזרחים חסרי אמצעים. כל יתר ההוצאות (40%), לרבות תקציב הביטחון האדיר, החינוך, המחקר והסיוע הבינלאומי, ניתנות לקיצוץ ללא שינוי בחקיקה.

צעדים כואבים אך הכרחיים

קיצוץ משמעותי בקצבאות הביטוח הלאומי ובתשלומי ביטוח הבריאות השונים יהיה הפרה בוטה של התחייבות ארוכת טווח של הממשל לאזרחים, שעוגנה בחוק. לביטולה יהיו השלכות הרסניות על חייהם של מיליוני אמריקאים. הניזוקים העיקריים יהיו אזרחים מבוגרים, שחלקם הגדול שילם לאורך כל חייו מסים ותשלומי ביטוח לאומי במטרה ליהנות מהם לעת זקנה.

בואו נשחק קצת במספרים. גירעון שנתי של 4% מהתוצר משמעותו 600 מיליארד דולר (לעומת 1.5 טריליון דולר כיום). על איזון תקציבי אין הרי מה לדבר, וגם 4% גירעון נראים כיעד שאפתני. כדי לעשות זאת דרך צד ההוצאות בלבד נדרש קיצוץ של 900 מיליארד דולר, כלומר רבע מההוצאות. זהו צעד בלתי אפשרי - מבחינה חברתית, ביטחונית ופוליטית. במיוחד כשמביאים בחשבון שיש לכך גם השפעה שלילית נלווית על היקף הפעילות הכלכלית, שפוגעת בצד ההכנסות, כך שממילא לא ניתן יהיה להשיג את מלוא החיסכון.

עם זאת, ההכנסות ממסים ומתשלומי ביטוח לאומי הן כ-2 טריליון דולר. כדי לצמצם את הגירעון ב-900 מיליארד דולר בשנה באמצעות הגדלת נטל המס, יש להעלות את גביית המסים בכ-50%, לא פחות. בדומה לקיצוץ של רבע מההוצאות, גם זו משימה בלתי אפשרית.

לכן, צודקים האומרים שצריך להעלות מסים וצודקים גם אלה הגורסים שצריך להקטין הוצאות גם במחיר של פגיעה בבשר החי, ופגיעה בתשלומים שהממשלה התחייבה להם בחוק שנים רבות. רק שילוב של שני הצעדים, ושניהם בעוצמה כואבת, יכול להחזיר את הגירעון לכיוון הרצוי.

עם כל חודש שעובר מתלהט והולך הוויכוח הפוליטי והאידיאולוגי בין הדמוקרטים לרפובליקאים. בינתיים נדחית הוצאת הצעדים לפועל והמצב מחמיר. ככל שעובר הזמן הצעדים הבאים שיידרשו יהיו כואבים יותר. אם נרצה בכך ואם לאו, בין אם יהיו בשלטון רפובליקאים ובין אם דמוקרטים, בשנים הבאות ארה"ב גם תגבה מאזרחיה יותר מסים וגם תספק להם פחות שירותים, פחות תשלומי רווחה ובריאות ופחות תקציבי ביטחון. ובשני הכיוונים מדובר בנטל משמעותי, לא קוסמטי.

דבר אחד יש לדעת: בוויכוח האינסופי בין אידיאולוגיה אחת לאידיאולוגיה אחרת, המספרים הם אלה שיש להם נטייה לומר את המלה האחרונה.

-

הכותב הוא מנכ"ל פסגות קומפס השקעות ומנהל מחקר חו"ל בפסגות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#