מה גרם למשבר - ומה זה אומר עלינו - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה גרם למשבר - ומה זה אומר עלינו

"התפקיד שהוטל עלינו הוא לקבוע מה קרה, כיצד ומדוע. אם לא נלמד מההיסטוריה, לא נדע להחלים ממנה" - במלים אלה נפתח דו"ח ועדת החקירה של ממשלת ארה"ב בנוגע למשבר הגדול ■ כך ריסקה תאוות הבצע של וול סטריט את הכלכלה העולמית

34תגובות

"התפקיד שהוטל עלינו הוא לקבוע מה קרה, כיצד ומדוע. אם לא נלמד מההיסטוריה, לא נדע להחלים ממנה" - במלים אלה נפתח דו"ח ועדת החקירה של ממשלת ארה"ב בנוגע למשבר הגדול.

הדו"ח שפורסם לפני שלושה שבועות כולל 662 עמודים של טקסט, גרפים, טבלאות והסברים טכניים. עם זאת, זהו מסמך כמעט מרגש: "כולנו הושפענו עמוקות ממה שלמדנו בעת עבודת הוועדה", כותבים המחברים. "נדהמנו והזדעזענו מהדברים ששמענו, ראינו וקראנו. זה היה מסע של התגלות".

לכאורה, לא כדאי לצפות להרבה מדו"ח המתפרסם יותר משנתיים לאחר שיא המשבר. בעבר כבר פורסמו מאות מאמרים ועשרות ספרים ששפכו אור על התופעות שהביאו לקריסה הפיננסית הגדולה מאז 1929. אבל למסקנות של ועדת חקירה ממשלתית יש משקל אחר, עמוק יותר. על הדו"ח עבדו יותר מ-100 איש שקראו מיליוני עמודים של מסמכים, ריאיינו 700 עדים וקיימו 19 ימים של שימועים ציבוריים. הדו"ח הוא קביעה רשמית וסופית של העובדות והפניית אצבע אל האשמים במפולת.

מסקנות הוועדה לא התקבלו פה אחד. זו היתה ועדה פוליטית, עם רוב של נציגים מהמפלגה הדמוקרטית. חלק מהרפובליקאים הגיעו למסקנות שונות, וצירפו אותן לדו"ח. כמה מהם חשבו, למשל, שהעובדה שמשבר דומה בשוקי הנדל"ן והאשראי פרץ גם באירופה, שבה הרגולציה קשוחה יותר, מוכיחה שלא כל האשם בשיטה האמריקאית. אבל הדו"ח הזה הוא בעיקר תמרור אזהרה: כך זה קרה לנו, וכך זה יכול לקרות לכם. הנה חמש המסקנות המרכזיות של ועדת החקירה ומה שאנחנו בישראל יכולים ללמוד מהן.

1. ניתן היה למנוע את המפולת

דבר הוועדה: כבר בכותרת הראשונה של דברי הסיכום לא משאירים חברי ועדת החקירה מקום לספק: המפולת של 2008 לא היתה אירוע בלתי נמנע או "ברבור שחור". היא היתה מעשה ידיהם של האנשים שעמדו בראש הבנקים ומערכות הפיקוח. היא היתה תוצאה של מה שהם עשו - ולא פחות חשוב מכך, של מה שהם לא עשו. המחברים מצטטים את שייקספיר: "האשם הוא לא בכוכבים, אלא בנו". חוקרי הוועדה מצאו שכל הסימנים המוקדמים היו ניתנים לזיהוי - ושהאחראים התעלמו מהם או המעיטו בחשיבותם.

במהותו, המשבר נגרם ממתן משכנתאות באיכות ירודה, מבועת מחירי נדל"ן ומכל התעשייה הפיננסית העצומה שהתבססה עליהם - וכל המספרים היו ידועים. רבים יכלו למנוע את המשבר: הרשויות יכלו לקבוע תנאים קשוחים יותר למתן משכנתאות, הבנקים מכרו משכנתאות בלי לבדוק אותם, וגופים פיננסיים יצרו מערכות שאיפשרו להם להגיע למינוף של פי 40 על ההון העצמי - אף שיכלו להימנע מלקחת סיכון כה גדול. "מה בדיוק הם ציפו שיקרה בכביש מהיר, שבו אין מגבלת מהירות ואין גם מסלולים ברורים?", שואלים החוקרים.

המשמעות לישראל: למעט אסונות טבע, משברים כלכליים נגרמים על ידי בני אדם, וניתן למנוע אותם. בפעם הבאה שמישהו יאמר לכם שמשבר מגיע בהפתעה, שאי אפשר היה לחזותו מראש או שהכל תוצאה של גורמים חיצוניים, בדקו אם הדובר אינו בדיוק האדם שאמור היה לזהות את הסכנה ולמנוע אותה.

2. הרגולטורים אשמים

דבר הוועדה: "השומרים נטשו את עמדתם". בוועדה מסבירים כי השומרים נתנו אמון יתר בתיאוריה שקידם בעיקר יו"ר בנק הפדרלי הקודם אלן גרינספן, שלפיה כוחות השוק יודעים לתקן עיוותים והם שימנעו מגופים פיננסיים לסכן ולהשמיד את עצמם. הם טעו: אין כיום איש בעולם שמאמין בכך.

זה לא קרה סתם כך: המערכת הפיננסית לחצה להקטין את המגבלות עליה, והרגולטורים נכנעו. חברי ועדת החקירה קובעים שלרגולטורים היו כל הכלים למנוע את המשבר, אך הם לא פעלו. הוועדה קובעת שלרגולטורים לא היו הרצון והנחישות להתעמת עם הגופים שעליהם היו אמורים לפקח.

לא פחות חמור, הבנקים והממסד הפיננסי הפעילו את הכוח הפוליטי שלהם כדי לשנות את החוקים לטובתם: "בין 1999 ל-2008 הוציאו הבנקים 2.7 מיליארד דולר עבור פעילות של לוביסטים במסדרונות השלטון... מה שהטריד אותנו היא המידה שבה נמנעו מהאומה האמריקאית הכוח והעצמאות הנדרשים לשמירה על היציבות הפיננסית".

המשמעות לישראל: כמדינה שבה מדי יום נכנסים לבית המחוקקים לא פחות לוביסטים מחברי כנסת, שבה בעלי אינטרס שוכרים צבאות של שתדלנים ושבה מחוקקים ופקידים בכירים ממהרים לקבל משרה אצל בעלי ההון מיד בסיום הכהונה הציבורית, מובן שישראל חשופה אפילו יותר מארה"ב לקיפאון של רגולטורים ולהטיית החוקים וכללי המשחק.

לחצים כאלה נצפו באחרונה במלוא עוצמתם סביב עבודת הוועדה למיסוי תמלוגי הגז והנפט, אך דומים להם מופעלים מדי יום על כל המערכות השלטוניות והרגולטוריות. כך לוחצים על חברי ועדת הריכוזיות, על שר התקשורת, על משרד האנרגיה, על הממונה על ההגבלים העסקיים ועל כל שר, חבר כנסת או פקיד בכיר שבכוחו להיטיב או להרע את מצבם של בעלי ההון. בארה"ב לחצים אלה הפילו את המערכת. אצלנו, בינתיים, הם רק גוזלים מהאזרחים את ההזדמנות ליהנות מפוטנציאל הצמיחה של המשק.

3. ההנהלות והדירקטורים של הבנקים נכשלו

דבר הוועדה: הבנקאים פעלו בצורה פרועה, נטלו הרבה יותר מדי סיכונים ולא דאגו לצבור הון וכריות ביטחון. הם התחרו ביניהם מי ייצר יותר נגזרי אשראי מסוכנים ומי יהיה ממונף יותר. "כמו איקארוס, הם לא פחדו לטוס קרוב יותר ויותר לשמש", כותבים חברי הוועדה.

הנהלות הבנקים אימצו מודלים מתמטיים שהיו אמורים לספק אומדן ותחזית לסיכונים, אך בפועל הם נהפכו ללא יותר מאמצעי להצדקת הסיכונים שההנהלות החליטו ורצו לקחת.

בסביבה של רגולציה סלחנית וכסף זול קידשו הבנקאים את העסקה הזריזה ואת הרווח בטווח הקצר - מבלי לקחת בחשבון את ההשלכות לטווח הארוך. "זה עבד כך בכל המערכת, החל מחדרי הישיבות של הדירקטוריון ועד לאיש שמכר משכנתאות ברחוב".

המשמעות לישראל: המנהלים הישראלים אינם טובים מהאמריקאים - לא במקצועיות, לא באחריות האישית ולא בעוצמת תאוות הבצע. עד כה פורסמו מספיק מחקרים על השוק המקומי כדי לדעת בוודאות שאין קשר בין השכר שמקבל המנהל הבכיר לביצועים שלו. יש הבדלים: אם בארה"ב נקבע התגמול לפי רווחים בטווח הקצר, בישראל הוא נקבע לפי מידת נאמנותו של הבכיר לבעל השליטה, ולפי המידה שבה הוא מוכן לשים את האינטרסים של איל ההון לפני האינטרס של יתר בעלי המניות, של בעלי החוב ושל הצרכנים שרוכשים את מוצריו. אם תאוות הבצע הפילה את וול סטריט, היא בוודאי יכולה להפיל את שדרות רוטשילד בתל אביב, או להוריד את רמת החיים של התושבים במצפה רמון.

4. השלטונות לא היו מוכנים

דבר הוועדה: גופי הממשל בראשות הבנק המרכזי והאוצר לא היו מוכנים למה שקרה ב-2007-2008. ראשית, הם כלל לא ידעו מה קורה, בעיקר בגלל חוסר השקיפות של המערכת הפיננסית. שנית, לא היה להם מושג מה לעשות כשהמשבר פרץ: לא היתה תוכנית מגירה, לא היתה תוכנית אסטרטגית. גם כשהם זיהו סיכונים, למשל את בועת מחירי הנדל"ן, הם לא העריכו נכון את מידת הנזק למערכת הפיננסית במקרה של ירידת מחירי הדיור.

הם ידעו על כמה גופים בצרות, כמו קרנות הגידור של בנק ההשקעות בר סטרנס, אך הם היו משוכנעים שאלה "מקרים מיוחדים". חודש לפני קריסת בנק ההשקעות ליהמן ברדרס, הרשויות עדיין היו עסוקות באיסוף ובעיבוד של המידע על יותר מ-900 אלף חוזי נגזרי אשראי שהבנק הנפיק. גם כשגופי הממשל נאלצו להתערב, הם פעלו בדרך של דחיפת אצבע בחורי הסכר הקורס, ולא בצורה עקבית. הם הצילו את בר סטרנס ואת AIG אבל לא את ליהמן, וכך גרמו לאיבוד מוחלט של אמון ועשתונות במערכת כולה.

המשמעות לישראל: אצלנו לא היה משבר על פי הדגם האמריקאי, אבל חוסר הכנה, חוסר תוכנית ואיבוד עשתונות של המערכת השלטונית אינם זרים לנו. זוהי התגובה הרגילה לכל הפתעה - תוצאה של חוסר מקצועיות והיעדר תכנון לטווח ארוך. החטא המרכזי של השלטונות בארה"ב היה חוסר הבנה של המצב בשוק נגזרי המשכנתאות, וזוהי בוודאי מחלה שקיימת גם אצלנו. השלטונות בישראל הרי מופתעים כמעט בכל יום ממשבר חדש בתחומי הביטחון, כיבוי האש, התחבורה - ומה לא.

המסקנה היא שבאוצר ובבנק ישראל צריכים להיות מוכנים לכל התפתחות שיכולה לסכן את היציבות הכלכלית, גם אם החשש נראה קטן, ולהכין תוכניות פעולה למקרה שהסיכונים יתממשו - אפילו אם גורמים פופוליסטיים יאשימו אותם בשמרנות, בחוסר גמישות או בנוסחה צדקנית אחרת כמו "חוסר התחשבות בחלשים".

5. המערכת נכשלה בשקיפות ובאתיקה

דבר הוועדה: "שגשוג בר-קיימא של המגזר הפיננסי ושל הכלכלה מותנה באחריות, שקיפות והוגנות. אנו מצפים מאנשי עסקים לשאוף לרווחים, אך גם לספק מוצרים ושירותים איכותיים ולהתנהג כיאות. לדאבוננו, מצאנו שחיקה באחריות ובאתיקה של אנשי התעשייה הפיננסית".

השחיקה באה לידי ביטוי, למשל, בפעולות שבבירור היו בלתי הגיוניות, כמו מכירת משכנתאות למי שבוודאות לא היו יכולים לעמוד בהחזרים. זה הגיע גם לפלילים: מספר התלונות על עבירות פיננסיות סביב שוק המשכנתאות עלה בין 1996 ל-2005 פי 20, ולפי מחקר אחד הסתכמו ההפסדים מהונאות פיננסיות פליליות באמצעות משכנתאות ב-2005-2007 ב-112 מיליארד דולר.

חברי הוועדה אינם תמימים. הם לא מתספקים בקביעה פשטנית שלפיה תאוות בצע והיבריס הם חולשות אנושיות טבעיות. לשיטתם, הבעיה היא בכישלון של ההנהגה להבין ולזהות את החולשות האנושיות הללו - ולעשות את מה שנדרש כדי לרסן אותן. לכן הם אינם נרתעים ומסמנים במפורש את האחראים: המנהיגות הציבורית, האחראים על הרגולציה ומנכ"לי הבנקים. וכך הם כותבים: "האנשים שבצמרת ביקשו את התפקידים האלה לעצמם - והתפקידים מגיעים עם מידה רבה של מחויבות ואחריות. האווירה והמסר שמשדרים מי שעומדים בראש חשובה ומשפיעה - והם איכזבו. אף אחד לא אמר 'לא'".

אך גם הציבור שאינו קשור למעללי וול סטריט אינו יוצא נקי מהוועדה: "כאומה, אנחנו צריכים לקבל אחריות על מה שאיפשרנו שיקרה. באופן קולקטיבי אימצנו מערכת של ערכים, מדיניות ופעולות שהביאו אותנו למשבר".

המשמעות לישראל: חלק ניכר מ-662 עמודי הדו"ח של הוועדה לחקירת המשבר הפיננסי עוסק בפרטים ובמכניקה שהביאה למפולת. אלה פחות רלוונטיים לנו, ולו מפני שאין כאן מסחר במשכנתאות ובנגזרים עליהן. אצלנו, הבעיה היא בריכוזיות של שוק ההון, שבו קבוצה קטנה של אנשים שולטת גם בחברות שמנפיקות מניות ואג"ח, וגם בניהול של כספי הציבור המושקעים באותן חברות.

אבל כל מה שנאמר בדו"ח על תמריצים, כניעה של מערכות השלטון לטייקונים ולפיננסיירים, תאוות בצע, דוגמה האישית ואחריות - נכון גם לנו. נכון גם הקטע שלפיו בסופו של דבר אנחנו - הציבור - איפשרנו למערכות להגיע למצבן העגום בחינוך, בתחרות המשקית, ביעילות הסקטור הציבורי, בתשתיות, בשוק העבודה, בתחבורה, בבריאות ובמקומות רבים אחרים.

-

נגזרי אשראי

ניירות ערך שמאגדים זרמי מזומנים ממכשירי חוב שונים כמו הלוואות משכנתא ואג"ח. ניירות אלה מהונדסים והופכים לאג"ח חדשות, שנמכרות בשוק החופשי לגופים פיננסיים

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עדכונים שוטפים משוק ההון בישראל ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#