כיצד הצליחה משפחת דנקנר למכור למדינה קרקעות - שמלכתחילה היו שלה? - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כיצד הצליחה משפחת דנקנר למכור למדינה קרקעות - שמלכתחילה היו שלה?

עשרות מסמכים שנאספו במשרדי התנועה לאיכות השלטון מלמדים כי החברים במינהל מקרקעי ישראל עשו הכל כדי לעזור למשפחת דנקנר להרוויח כמה שקלים ולהשתלט על הבנק הגדול במדינה ■ נורות האזהרה מהבהבות כבר 16 שנה

תגובות

ההחלטתם לקנות בית. נסעתם לשכונה קטנה ונחמדה בעיר מרוחקת. המוכרים אמרו לכם שהם רוצים 400 אלף דולר. ביקשתם מחבר שלכם, שהוא גם עורך דין מצוין, שיכין לכם חוזה. הוא אמר שאולי כדאי שתבדקו קודם כמה עולים הבתים ברחוב הזה. התעלמתם. הוא הזהיר אתכם שאולי תמצאו בית זול יותר ואולי סתם תצאו פראיירים. אמרתם: לא אכפת לנו. הוא שאל: מה כולל הנכס שאותו אתם רוצים לקנות? אמרתם לו: מה זה משנה? אמרתם למוכר שלא רק שתקנו את הבית במחיר שהוא מבקש, אלא שגם תממנו את שירותי ההובלה ותשמרו לו חדר לכל זמן שבו ירצה לחזור לבית. חזרתם לעורך הדין כדי לבדוק איך מתקדם החוזה. הוא אמר לכם: אל תשאלו, גיליתי שהבית הזה שייך לכם גם ככה ואתם לא צריכים לקנות אותו. אמרתם לו: עזוב, אנחנו בכל זאת רוצים לשלם עליו. זה פחות או יותר סיפור העסקה שרקם מינהל מקרקעי ישראל עם חברות המלח של משפחת דנקנר. המינהל התעלם מהמלצות מומחים ומחוות דעת, לא דן בעסקה הענקית לעומק, לא התבסס על הערכות שווי, והסכים לתת לדנקנרים דברים שהוא לא היה חייב לתת. כך הוא חתם על מזכר ההבנות שלפיו היתה אמורה המשפחה לפנות קרקעות באילת ובעתלית, שם פעלה בתחום המלח, ולקבל זכויות בנייה בקרקעות - חלקן שייכות בכלל למדינה - אחרי שייעודן יוסב למגורים. תרחיש משונה זה - שבו המינהל, שהוא בעלים של קרקע, מבצע עסקה כל כך לא משתלמת עבורו - הוא שמעורר את התהייה מה רוחש מתחת לפני הקרקע.

במתן הזכויות העניק המינהל למשפחת דנקנר הטבה בדמות רווחים עתידיים של מאות מיליוני שקלים כתוצאה משינויו של ייעוד הקרקעות למגורים. אנשי המינהל התעלמו במשך שנים מכל נורות האזהרה שהיבהבו בעוצמה - וחתמו על מזכר ההבנות. למה? המשטרה חושדת כיום כי המניעים היו פליליים, ועצרה לפני כחודש את יו"ר בנק הפועלים לשעבר דני דנקנר ואת מנהל מינהל מקרקעי ישראל לשעבר יעקב אפרתי, לאור חשדות אלה. המשטרה חושדת כי דנקנר נתן לכאורה שוחד לאפרתי כדי שיסיייע לפרויקטים שונים של החברה שהיו באותה עת בדיונים במינהל.

בעקבות דו"ח חריף של מבקר המדינה בעניין מזכר ההבנות, התערבות היועץ המשפטי לממשלה ועתירה שהגישה התנועה לאיכות השלטון לבג"ץ, לא הבשיל המזכר עם משפחת דנקנר לכדי עסקה עד עצם היום הזה. הקרקעות עדיין מוחזקות על ידי חברות המלח - אך משפחת דנקנר כבר מכרה את החברות האלה לשרי אריסון.

הרקע לסיפור הוא הקשר שבין משפחת דנקנר לקרקעות: המשפחה ישבה - באמצעות חברות המלח שבהן שלטה - על קרקעות בשטח של 3,100 דונם באילת, בעתלית ובעין עברונה. אלה ניתנו לחברה בחכירה או בהרשאה לשימוש, ושירתו את החברה על פי ייעוד החוזים, בעיקר לייצור מלח. ב-1996, כחלק ממזכר ההבנות של משפחת דנקנר עם המינהל, נקבע כי משפחת דנקנר תפנה את הקרקעות האלה ובתמורה תקבל 40% מזכויות הבנייה בקרקעות, שייעודן ישונה לצורך מגורים. זכויות הבנייה האלה היו שוות למשפחת דנקנר הרבה מאוד כסף. למעשה, בשל הרווחים העתידיים הטמונים במזכר ההבנות הצליחה המשפחה לקבל אשראי של יותר ממיליארד שקל מבנק לאומי לרכישת השליטה בבנק הפועלים.

דנקנר, יחד עם בן דודו נוחי דנקנר, כיום הבעלים של קבוצת אי.די.בי, הובילו את השתלטות המשפחה על בנק הפועלים, יחד עם תד אריסון, אביה של שרי אריסון, שלימים ירשה ממנו את השליטה בבנק.

ב-9 ביוני 2010 ימלאו 14 שנה ליום החתימה על מזכר העקרונות בין חברות המלח של משפחת דנקנר לבין מינהל מקרקעי ישראל. בפרק הזמן הארוך הזה שבה הפרשה והתעוררה מדי כמה שנים, ובכל פעם נמתחה עליה ביקורת נוקבת.

את הביקורת החריפה ביותר על ההסכם מתח עד היום מבקר המדינה. באוגוסט 2000, אחרי חמישה חודשי עבודה, פורסם דו"ח ביקורת של מבקר המדינה באותה התקופה, אליעזר גולדברג. הדו"ח הצביע על כמה בעיות שמהן העדיפו להתעלם גורמים רבים בעלי אינטרסים, ביניהם - כך חושדת כעת המשטרה - גם אהוד אולמרט, שהיה אז שר התמ"ת ולכן כיהן כיו"ר מועצת מינהל מקרקעי ישראל.

עסקת ענק - ללא בדיקות מקדימות

היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, ביקש בעבר ממינהל מקרקעי ישראל למצוא לו עסקות בסדר גודל דומה לזאת שנעשתה עם הדנקנרים. הוא לא הצליח במשימה: בעשור שקדם לחתימה על מזכר העקרונות, העסקות הגדולות ביותר שביצע המינהל היו בהיקפים של בין 55 ל-189 דונם בלבד. אבל עסקת הענק הזו, שקבעה שיא באותו עשור לפחות, לא הרשימה כנראה יותר מדי את אנשי המינהל.

יום אחרי החתימה על מזכר העקרונות, הובא ההסדר לאישור הנהלת המינהל. לנוסח שהובא לאישור ההנהלה לא צורפו ניתוחים כלכליים ומשפטיים, לא צורפו הערכות שווי לקרקעות בהסדר, או כל נתונים אחרים הדרושים לצורך קבלת החלטה מושכלת. על חלופות בכלל לא היה מה לדבר.

ההנהלה המורחבת אישרה את העסקה, אבל כפי שכתב מבקר המדינה, פרוטוקול הישיבה לא שיקף את מהלך הדיון ואי אפשר היה לדעת מה היו עמדות המשתתפים בו ואילו נימוקים הושמעו. עוד לפני כן נשאלה שאלה חשובה: מדוע העסקה הובאה רק לאישור ההנהלה המורחבת, ולא לאישורה של מועצת מינהל מקרקעי ישראל? לפי חוק מינהל מקרקעי ישראל, תפקיד המועצה הוא לפקח על פעולות המינהל, ובמינהל נהוג להביא לאישור המועצה הצעות לעסקות החורגות במהותן מהחלטות קודמות או לעסקות בהיקף חריג. עסקת קרקעות המלח עונה על ההגדרות האלה.

חלק מהקרקעות לא היו שייכות למשפחת דנקנר

חברות המלח של משפחת דנקנר החזיקו בחוזי הרשאה בקרקעות מלח בהיקף של 225 דונם באילת ובהיקף של 900 דונם באזור עין עברונה שליד אילת. הקרקעות האלה נכללו במזכר העקרונות המקורי שנחתם ב-1996, שכלל 3,100 דונם, אך בעקבות התנגדות חריפה אף יותר מהרגיל של מבקר המדינה - הוצאו מההסכם עם משפחת דנקנר. ההסכם נותר על קרקעות בשטח של כ-2,100 דונם.

למה היה המבקר כל כך נחרץ בעניין? חוזה הרשאה הוא חוזה שבו מקבלת חברה (או אדם פרטי) מהמדינה (או מגוף אחר) רשות להשתמש בנכס, בקרקע למשל, אך זאת כשלחברה אין כל זכויות על הקרקע. זהו חוזה לשימוש בקרקע, בדרך כלל לתקופות קצרות של כשבע שנים ופחות. זאת בניגוד לחוזה חכירה, שבו מדובר בתקופה של יותר מ-15 שנה.

למעשה, הקרקעות בחוזי ההרשאה כלל לא היו שייכות לחברות המלח של הדנקנרים, והמדינה יכולה היתה לקבל אותן בחזרה מיד עם סיום החוזים ואפילו לפני כן. בשל ייעוד הקרקעות ותוקף החוזים, מתברר שהמדינה אפילו לא היתה צריכה לחכות יותר מדי זמן כדי לקבל בחזרה את הקרקעות. בעין עברונה, חוזה ההרשאה נחתם ב-1991 במטרה להקים בריכת אידוי מים לייצור מלח. תוקף ההרשאה היה אמור לפוג ב-3 בדצמבר 1996. אמנם לחברות המלח ניתנה אופציה להאריך בשבע שנים נוספות את החוזה, אבל רק בתנאי שיהיה זה למטרה זהה ובהתאם להרשאה המקורית, כלומר במטרה להקים בריכות אידוי מים. אלא שעל פי מזכר העקרונות, ייעוד הקרקעות אמור היה להשתנות למגורים, כך שהקרקעות היו אמורות גם כך לחזור למינהל מקרקעי ישראל.

באילת, שם היו למשפחת דנקנר 225 דונם בחוזי הרשאה, המדינה היתה צריכה אמנם לחכות קצת יותר, אבל אולי היה לה כדאי. חוזה ההרשאה בעיר נחתם עם משפחת דנקנר בספטמבר 1993. מטרת ההרשאה היתה הקמתן של בריכות מים ותוקפה היה עד מארס 1999 - פחות משלוש שנים אחרי החתימה על המזכר הראשוני. כאן כבר לא נקבעה כל אופציה להארכת החוזה שהסתיים לפני יותר מעשור. בדו"חות הכספיים של 2005 כתבה מלח תעשיות כי תקופת ההרשאה בשטח הסתיימה ב-1999 וציינה כי היא משתמשת בשטח ללא הסכם חתום.

למעשה, המדינה אפילו לא היתה צריכה לחכות לתום חוזי ההרשאה, לא באילת ולא בעין עברונה, שכן באותם חוזי הרשאה נכתב כך: "במידה שייעודו של השטח ישתנה, יבוא ההסכם לקצו והשטח יחזור למינהל מבלי שהיזם יהיה זכאי לתמורה או פיצוי כספי. זכאי המינהל לבטל את החוזה והרשאתו לפני תום תקופת ההרשאה אם המגרש דרוש למינהל ולצרכיו, והוא הודיע על כך שלושה חודשים מראש".

המדינה מוותרת על דרישת תשלום מס

כשמשביחים נכס, נדרשים לשלם בגינו מס השבחה. חברות המלח עמדו להשביח את הנכס שלהן. הן עמדו לוותר על קרקעות בשטח של 3,100 דונם ולקבל בחזרה 40% מזכויות הבנייה למגורים, בקרקעות שהייעוד שלהן ישתנה למגורים. בעקבות שינוי הייעוד, הקרקעות האלה היו שוות לפי אחת מההערכות 200 מיליון דולר. אבל כנראה שהמתנה הגדולה הזאת לא נראתה לאנשי מינהל מקרקעי ישראל מספיקה, והם החליטו לשאת גם בעלויות ההשבחה.

חוות הדעת השלילית נגנזת

אין להניח שאיש לא חשב על הצורך במתן חוות דעת לפני עסקת ענק - מישהו במינהל דווקא הגיע לתובנה המרשימה הזו. אלא שאת חוות הדעת היחידה שהוזמנה הוחלט לגנוז.

לאחר שהחל המשא ומתן בין המינהל לבין חברות המלח, החליט מנהל המינהל אז, עוזי וכסלר, על התקשרות עם משרד חיצוני של עורכי דין כדי לבדוק מה הזכויות של חברות המלח באילת ובעתלית.

עו"ד נעמי וייל, מומחית בדיני מקרקעין, כתבה דו"חות ראשונים המעלים עניינים ראויים להמשך בדיקה, והתייחסה בין השאר לסוגיית ההבדל בין חוזי הרשאה לחוזי חכירה. היא מתחה ביקורת על כך שהחומרים הגיעו אליה באופן לא מסודר ושחלקם היו בלתי קריאים.

וייל סיפקה חוות דעת לגבי הקרקעות באילת והחלה לבדוק את הנעשה בעתלית, אלא שאחרי שנה הורה לה מנהל המינהל להפסיק את הבדיקה, ולדו"חות שלה לא היתה כל השפעה בסופו של דבר.

23 מיליון דולר, 80-90 מיליון דולר, 200 מיליון דולר - כל מספר זוכה בהערכות השווי לקרקעות של חברות המלח של משפחת דנקנר, שנכללו במזכר העקרונות עם המינהל. אמנם מן המפורסמות היא כי הערכות שווי הן הערכות נזילות, שנעשות תוך שימוש בהנחות שונות הנוחות למעריך, כך שתתקבל התוצאה הנוחה למזמין ההערכה - אך במקרה של קרקעות המלח באילת ובעתלית, הפערים בין הערכות השווי השונות גדולים מאוד: 80-90 מיליון דולר, כפי שהעריך מבקר המדינה; 200 מיליון דולר, כפי שהעריך בנק לאומי; או 23 מיליון דולר, כפי שהעריך שמאי שהוזמן על ידי מינהל מקרקעי ישראל.

כך נהפכו בריכות אידוי לקרקע עירונית

בהחלטה של מועצת מקרקעי ישראל מ-1965 נקבעו כללים לגבי זכויות במקרקעין במקרים של שינוי הייעוד. הכללים האלה שונים כשמדובר בקרקע חקלאית ובקרקע עירונית. במקרה של קרקע חקלאית נקבע כך: "עם שינוי ייעוד הקרקע יבוא הסכם החכירה לידי גמר והקרקע תוחזר למינהל מקרקעי ישראל". במקרה של קרקע עירונית נקבע כך: "הרשות בידי המחזיק בקרקע לנצלה לפי ייעודה החדש".

במלים אחרות, אם אתה יושב על קרקע של מינהל מקרקעי ישראל, ומעוניין לשנות את ייעודה, עדיף לך שזאת תהיה קרקע עירונית, שכן במקרה כזה יהיו לך יותר זכויות בקרקע. אלא שההחלטה הדרמטית הזאת לא גובתה בכללים לגבי ההגדרה של הקרקעות במקרה של חוסר בהירות וגם לא בכללים להגדרת קרקעות שאי אפשר להגדירן כקרקע למגורים או לחקלאות.

לו היו הקרקעות של משפחת דנקנר משמשות לגידול תפוחי אדמה, הכל היה ברור. אלא שבמקרה של אידוי בריכות מלח, הדברים אינם חד משמעיים. אמנם ברור שאף אדם בר דעת לא יקרא לקרקעות שמטרתן לשמש לאידוי מלח - קרקעות למגורים. אבל בהחלט ייתכן שקרקעות שנועדו לשמש לבריכות אידוי מלח הן גם לא בדיוק קרקעות חקלאיות. הוויכוח בשאלה הזאת התעורר ב-2003, כשמועצת מינהל מקרקעי ישראל בראשותו של אהוד אולמרט התכנסה לאשר את המזכר. גם בסוגיה זאת, במינהל לא התרשמו מכך שהדעות בעניין זה חלוקות. למה להתעמק בעניין אם אפשר להסכים מיד עם הדנקרים?

מבקר המדינה כתב בדו"ח שלו ב-2000 כי המינהל לא בחן לעומק את השאלה אם הקרקעות בעתלית הן קרקעות עירוניות או חקלאיות, וגם לא התייחס לכך שלפי החוזה המקורי בין ממשלת המנדט לפיק"א (חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל, שהעבירה את רוב נכסיה למדינה עם הקמתה, ורוכזו תחת מינהל מקרקעי ישראל) - המטרה העיקרית שלשמה הוקצו הקרקעות בעתלית היא חקלאות או פיתוח חקלאי. ולא רק זאת, אלא שלפי תוכנית אב לעתלית שיזם המינהל עצמו, השטח בעתלית מיועד לבריכות לשימוש חקלאי, ובחלק מהשטח הוקמו בריכות דגים שהן בגדר שימוש חקלאי. עוד כתב המבקר כי כבר ב-1994 בחנה לשכת הייעוץ המשפטי של המינהל את שאלת ייעוד הקרקעות והגיעה למסקנה שונה מהמסקנה שאליה הגיע המינהל - שלפיה מדובר בקרקע עירונית. בחוות הדעת הזו, שכתב עו"ד עובדיה רחמים (ראו מסגרת), נכתב כי מטרת החכירה של הקרקעות היא הקמת בריכות אידוי.

אם כך, במקום לנסות להתמקח על הקרקעות שבהן מחזיק המינהל עבור הציבור, הוא העדיף להזדהות עם האינטרס של משפחת דנקנר ולהסכים להגדרת הקרקעות הנוחה לה.

היעדר תשריטים על הקרקע

מישהו יודע באילו קרקעות מדובר? לא ממש. על שולחן המשא ומתן בין משפחת דנקנר למינהל לא הונחו מעולם תשריטים (המפה של תוכנית בניין עיר) או תיאורים אחרים של הקרקעות שיאפשרו הגדרה מדויקת של הקרקעות בעסקה. עד היום אין תשריטים כאלה.

נותנים קרקעות בלי הפסקה

דמיינו לכם כי לא רק שמשפחת דנקנר היתה מקבלת 40% מזכויות המגורים על הקרקעות בעתלית ובאילת, זכויות ששוות בין עשרות למאות מיליוני דולרים, אלא היתה מקבלת גם קרקעות חלופיות לעסקים המקוריים שלה, כלומר לענייני המלח.

ועכשיו דמיינו לכם שכעבור כמה שנים היה מינהל מקרקעי ישראל חותם עמה על מזכר הבנות שלפיו היא תפנה את הקרקעות ובתמורה תקבל חלק מזכויות הבנייה עליהן, לאחר שייעודן ישונה למגורים, וכן תקבל קרקעות חלופיות. ועכשיו דמיינו לכם שתוך כמה עשורים היתה יכולה משפחת דנקנר ליהפך לבעלת השליטה במדינה קטנה ששמה ישראל.

מדובר בתרחיש קיצוני ודמיוני, ובכל זאת הוא נולד ממזכר העקרונות המקורי שנחתם עם הדנקנרים. לפי מזכר זה, נקבע כי המינהל יעמיד לרשות חברות המלח קרקעות חלופיות להקמת מפעלי מלח ולא בהרשאה אלא בחכירה. בכך איפשר המינהל לחברות ליהנות הן מזכויות בגין שינוי ייעוד, והן מקרקעות חלופיות.

מבקר המדינה כתב כי המינהל לא דאג למנוע את האפשרות שאם בעתיד ישונה ייעוד הקרקעות החלופיות שקיבלו הדנקנרים, ישובו חברות המלח וייהנו מהן כעתודות נדל"ן. כל זאת אף על פי שלפי החלטת מועצת מינהל מקרקעי ישראל, אי אפשר ליהנות גם משינוי ייעוד וגם מקרקע חלופית.

למה בכלל צריך לבנות שם?

אנשי מינהל מקרקעי ישראל הסבירו את הבהילות ואת ההליכה לקראת משפחת דנקנר בעניין מזכר ההבנות בכך שהיו מאוד "לחוצים" על עתודות הבנייה הטמונות בקרקעות לצורך יישוב העולים החדשים. מילא שהדבר כבר קרה אחרי גל העלייה הגדול של תחילת שנות ה-90 אבל הנה, 16 שנים חלפו, והעולים שהגיעו ארצה הסתדרו יפה מאוד, מתברר, גם ללא העתודות האלה. מבקר המדינה מזכיר בדו"ח שלו כי בזמן גיבוש תוכנית אב לעתלית ב-1996, שהתייחסה לצורך בעתודות הבנייה, המליצה חברה ששכר המינהל כי רק בשלב האחרון יש לממש את השטחים של מינהל מקרקעי ישראל שבחכירת חברות המלח, וכי "יש לציין בפירוש כי התוכנית יכולה להתמודד ולחיות גם אם לא מגיעים למשא ומתן על פינוי בעתלית".

במלים אחרות, גם במינהל ידעו כנראה כי לעתלית יש מספיק עתודות בנייה גם ללא הקרקעות של חברות המלח של משפחת דנקנר.

ממינהל מקרקעי ישראל נמסר בתגובה: "מדובר בהסכם עקרונות שאושר ב-1996. העניין נדון במועצת מקרקעי ישראל, וכידוע לא נחתם על ידי שר האוצר. אם מינהל מקרקעי ישראל יידרש להגיש מחדש את ההסכם, הוא יעשה זאת".


היועץ התריע

חוות דעת שפירסם אליקים רובינשטיין ב-2003 ושלח ליו"ר מינהל מקרקעי ישראל דאז, אהוד אולמרט, ולמנהל המינהל דאז, יעקב אפרתי

"להבדיל ממניות מכסף ומטכנולוגיה, הקרקע היא משאב חד כיווני ומתכלה. הנחייתי היא כי הטיוטה המוצעת תיבחן על ידי המועצה וכל אחד מחבריה בזהירות ובכובד ראש"

"קשה לראות כיצד הקרקעות בעתלית מסווגות כקרקע עירונית. האחריות לקרקעות המדינה מחייבת גישה המביאה בחשבון פרשנות משפטית"

"הסדר העקרונות חורג באופן מהותי ממדיניות מועצת מינהל מקרקעי ישראל ונותן הטבות מפליגות לחברות המלח ללא מקור סמכות ותוך חריגה ממינהל תקין"

"העסקה המוצעת עם חברות המלח צריכה שתיבחן במנותק מהסדר העקרונות שנחתם ב-1996, שספק גדול ביותר אם היה עומד במבחן הביקורת השיפוטית"

"אציין את עמדתי שיש בכל מקרה להוציא מההסכם את שטחי ההרשאה. אין כל הצדקה להעניק לחברות המלח זכויות בשינוי הייעוד של המקרקעין שבהרשאה - בוודאי בהרשאה שהסתיימה"


"החקירה היתה צריכה להיפתח כבר לפני עשור"

בתנועה לאיכות השלטון לא מבינים מדוע לא נפתחה חקירה בעניין עסקת המלח בין מינהל מקרקעי ישראל למשפחת דנקנר כבר לפני עשור. "בזכות טיפולה של התנועה לאיכות השלטון נעצר המיזם הנדל"ני של קרקעות המלח ולא נקבעו עובדות בשטח, בשונה ממצבו העגום של מתחם הולילנד", אמרה ל-Markerweek עו"ד נילי אבן חן, מנהלת המחלקה לכלכלה ולמחקר בתנועה לאיכות השלטון. לדבריה, נכסי הציבור בעניין קרקעות המלח עולים בכמותם בעשרות מונים על אלה הקשורים לעסקת הולילנד ולכל עסקה נדל"נית אחרת שעשה המינהל, וכיום, בזכות עתירת התנועה לבג"ץ, יש סיכוי כי יוחזרו לידי הציבור.

לדבריה, דו"ח מבקר המדינה היה צריך להדליק נורות אדומות אצל גורמי אכיפת החוק והרגולציה מיד עם פרסומו. חוסר הסבירות הקיצוני שבאישור עסקת המלח, כפי שתיארו הדו"ח הנוקב של המבקר ולאחריו חוות הדעת החריפה של היועץ המשפטי לממשלה, היה צריך לגרום לפתיחת חקירה בעניין ולנקיטת צעדים נגד המעורבים כבר לפני עשור.

בתנועה לאיכות השלטון מעלים תהיות גם באשר להתנהלותו של המפקח על הבנקים באותה תקופה, זאב אבלס, בנוגע לאישור השליטה שנתן למשפחת דנקנר בבנק הפועלים: "קשה להבין כיצד אישר המפקח על הבנקים את העסקה לקניית הבנק, כשהביטחונות שהוצגו לעסקה הם חוזה שעדיין לא אושר במוסדות המוסמכים ואשר השווי שהוצג לגביו במינהל קטן בעשרות מונים מזה ששימש כבטוחה לבנק. הלכה למעשה, איפשר המפקח על הבנקים למשפחת דנקנר לרכוש את הבנק עם כיסים ריקים. לצערנו, המפקח על הבנקים נרדם בשמירה, ובכך למעשה איפשר לקדם את האינטרסים של בעלי ההון, במקום לדאוג לאינטרסים של הציבור בעניין".

אבלס, כיום יו"ר בנק איגוד, אמר באחרונה ל-TheMarker כי הוא אינו זוכר את הפרטים.

עוד ציינה אבן חן כי "תופעה שכיחה בתנועה היא שלאחר פרסום בתקשורת על פעולה של התנועה אנו מקבלים פניות וחומרים המתייחסים לאירוע. לאחר שפורסם כי הגשנו בג"ץ לגבי קרקעות המלח, הגיע לתנועה צרור עטוף בנייר חום ובו כמות עצומה של מסמכים מסודרים ממען לא ידוע. נושא המסמכים היה קרקעות המלח. שמרנו את החומרים לקראת המשך ההליך בבג"ץ. לצערנו, חלפו שנים ורק עכשיו החליטה נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש כי הדיון יתקיים לאחר הגשת תגובת המדינה ביוני".


שנתיים לפני החתימה על המזכר, הגיעה אזהרה בעניין

מי האיש ששלח ב-2003 צרור עב כרס של מסמכים הקשורים לעסקה של מינהל מקרקעי ישראל וחברות המלח של משפחת דנקנר לתנועה לאיכות השלטון? ספק אם תתקבל אי פעם תשובה לשאלה המסקרנת הזו. זמן לא רב לאחר שהתנועה לאיכות השלטון הגישה עתירה לבג"ץ בעניין העסקה שעלתה באחרונה לכותרות, הגיעו חלק מהמסמכים האלה לידי TheMarker.

אחד המסמכים המוקדמים בצרור הוא מסמך מדצמבר 1994 - כמעט שנתיים לפני שנחתם מזכר העקרונות בין מינהל מקרקעי ישראל לבין חברות המלח - החושף את ההתנגדות שעוררה כבר אז העסקה אפילו בתוך המינהל עצמו.

"מבחינת ההיבט הציבורי, ספק אם יהיה זה נכון וצודק להעניק במקרה זה לחוכר זכות להשתמש בקרקע לייעוד אחר, וזאת בהתחשב בגודל הקרקע, במטרת החכירה ובכך שהקרקע נמסרה ללא מכרז", כתב אז עו"ד עובדיה רחמים, היועץ המשפטי של מינהל מקרקעי ישראל באותה התקופה, לעו"ד עזריאל הלוי, עוזר בכיר למנהל המינהל.

אבל לא רק ההיבט הציבורי הטריד את רחמים. במכתבו הוא כתב כי קיים ספק באשר לזכות משפחת דנקנר לדרוש שימוש בקרקע לייעוד חדש, או במלים אחרות, לא בטוח שיש לחתום על מזכר העקרונות עם משפחת דנקנר בנוגע לחברות המלח.

למרות האזהרות החמורות שבמכתב, שנתיים לאחר מכן, ב-9 ביולי 1996, נחתם המזכר עם משפחת דנקנר. אחד החותמים על המזכר מטעם המינהל היה עו"ד עזריאל לוי, שאליו נשלח מכתבו של עו"ד רחמים.

רחמים ציין במכתבו כי "גם אם יימצא שעל פי ההגדרה הנ"ל בחוק, השטח המוחכר הוא בגדר קרקע עירונית, הרי לאור הספקות שיפורטו, יש עדיין צורך להמשיך ולבדוק אם יש חובה לאשר לחוכר שימוש לייעוד חדש".

הוא כתב כי "ספק אם יש לפרש את המושג קרקע עירונית להחלטה מספר 1 כקרקע עירונית כמשמעותה בחוק מקרקעי ישראל, ואף אם יש לפרש כאמור בחוק, ספק רב אם הכוונה בהחלטה מספר 1 היתה לכלול בגדר קרקע עירונית גם קרקע בהיקף ולמטרה שהוחכרו במקרה זה". הוא מציין כי "אחד המאפיינים העיקריים של קרקע עירונית (בשונה, למשל, מקרקע חקלאית) הוא שקרקע עירונית נמסרת לרוב לצורכי בנייה, והדבר עולה מהאמור בסעיפים 2 ו-5 להחלטה מספר 1. במקרה זה הקרקע ניתנה למטרת בריכות אידוי ואף אם בוצעה בנייה כלשהי, הרי היא שולית ונלווית למטרת החוזה".

אחד הדברים הבולטים במכתבו של רחמים הוא כי אף שהמינהל טוען - וכך גם אהוד אולמרט - כי המינהל יזם את השינוי של ייעוד הקרקעות שהוחכרו לחברות המלח של משפחת דנקנר, הרי שהיתה זו דווקא משפחת דנקנר שיזמה את השינוי.

כמה אזכורים במכתב מלמדים על כך. ראשית, רחמים כותב ללוי: "לאור הספקות שיפורטו כאן, יש צורך להמשיך ולבדוק אם יש חובה לאשר לחוכר שימוש לייעוד חדש". בהמשך הוא כותב כי "קיים ספק באשר לזכות החוכר לדרוש שימוש בקרקע לייעוד חדש" ומוסיף כי ההכרעה אם להיענות לבקשתו צריך שתהיה בהתאם למדיניות כללית של המינהל". הוא כותב עוד כי "אם נטיית המינהל היא שלא להתיר שינוי ייעוד, אני מציע לדחות הבקשה ולהתמודד אם יהיה צורך בבית המשפט".

ממכתבו של רחמים אפשר להבין כי היתה זו משפחת דנקנר שביקשה לשנות את ייעוד הקרקעות. מול זה, בולטים דבריו של אולמרט בפרוטוקול ישיבת מועצת מינהל מקרקעי ישראל, שהתכנסה ב-2003, לאשר את מזכר ההבנות. אולמרט, שנראה כי ניסה להפעיל לחץ לאישור המזכר, אמר לנוכחים: "עכשיו תראו מה קרה: ב-1996 חתמנו על הסכם עם יזם פרטי. אתם יודעים מי דרש לעשות את ההסכם הזה? מי, הוא, הכריש נדל"ן הזה? מה פתאום. המינהל יזם את זה, המינהל כפה עליו, הכריח אותו ואיים עליו שאם לא - הוא יפקיע לו את הקרקעות".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עדכונים שוטפים משוק ההון בישראל ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#