פרשנות

שש סיבות שמכניסות ללחץ את מנהלי הבנקים בישראל

מוועדת חקירה ועד טכנולוגיה - מהם האיומים העיקריים על הבנקים בישראל?

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רקפת רוסק עמינח, מנכ"לית לאומי ואריק פינטו, מנכ"ל הפועלים
רקפת רוסק עמינח, מנכ"לית לאומי ואריק פינטו, מנכ"ל הפועליםצילום: רון קדמוי

הבנקים הישראליים ידעו תקופות סוערות בשני העשורים האחרונים, שנבעו בעיקר מבעיות בתיקי האשראי שלהם, אך נראה כי בחודשים האחרונים הם נכנסו ללחץ גדול במיוחד.

לכאורה, זה די מפתיע. הרי מצב המשק בסדר גמור, הוא צומח, האבטלה נמוכה מאוד, המשק העולמי התאושש משנות משבר ארוכות שהתחילו ב–2008 ותיקי האשראי של הבנקים נקיים יחסית — כתוצאה מריביות נמוכות מאוד שמקלות על מצב העסקים ויכולת פירעון החוב שלהם, למרות הקריסה המהדהדת של אליעזר פישמן ושאול אלוביץ'.

אז מדוע הבנקים נתונים בלחץ? מה מטריד את מנהליהם בתחילת 2018? יש לפחות שישה עניינים שמעסיקים וגורמים להם לחץ בימים אלה:

1. ועדת החקירה הפרלמנטרית

ועדת החקירה לבדיקת הסדרי החוב עם הלווים הגדולים הוקמה בעקבות נפילתו של פישמן, שהותיר חובות של כ–4 מיליארד שקל לבנקים, אך יו"ר הוועדה, ח"כ איתן כבל, מתכוון לעסוק בהסדרי האשראי של הלווים הגדולים החל מ–2003. זה יכניס לדיונים את אי.די.בי ונוחי דנקנר, מוטי זיסר המנוח, אפריקה ישראל, פישמן ואלוביץ' ועוד רבים וגדולים ולא כל כך טובים.

הבנקים מוטרדים מהוועדה הזאת יותר מאשר עוד טייקון שקורס. הפסדי אשראי זה המקצוע שלהם, והם יודעים להתנהל מול חייבים, להוציא מה שאפשר ולהמשיך הלאה. זה לחם חוקם. אלא שהקמת הוועדה מכניסה אותם ללחץ. הם חוששים ממצעד בנקאים שעולה לירושלים, וחוטף נזיפות פומביות מח"כים, שלא בהכרח יודעים מהו אשראי נון־ריקורס, מה ההבדל בין נכסים להתחייבויות במאזן ומהן ההגדרות שמבדילות בין חוב בעייתי, חוב אבוד או חוב שאינו נושא הכנסה.

זה אינו החשש העיקרי. יש גדול ממנו: שהתהליך הפומבי שנכפה עליהם יחשוף את ערוותם ברבים, וילמד את הציבור משהו על הפרקטיקה שבה נהגו בכמה לווים גדולים ומיוחסים, לעומת שרירות לב שנהגו כלפי חלק מהלווים הקטנים.

ח"כ איתן כבל
יו"ר ועדת החקירה, ח"כ איתן כבלצילום: אוליבייה פיטוסי

בנקים מעולם לא היו גופים עסקיים אהודים — לא אצלנו ולא בעולם — ויש סבירות מסוימת שאחרי שוועדת החקירה תשלים את עבודה, הם יהיו עוד פחות אהודים. שנים שבהן הבנקים השקיעו בפרזנטורים אהובים, קמפיינים שבהם הסבירו לנו ש"כדאי לנו לגדול עמם", ושהם "תמיד אתנו" — עומדות למבחן ציבורי לא פשוט. התוצאות תלויות במידת המוכנות של הח"כים ושל הבנקאים לקיים הליך שקוף, ענייני ורציני, תוך חשש שהוא בקלות יכול לגלוש למפגן פופוליסטי שבו יוצבו הבנקאים על הגריל.

בשלב הזה, הבנקים וועדת החקירה עסוקים במרוץ חימוש שבו הם מצטיידים במומחים וכותבי חוות דעת, שינתחו, כל צד מכיוונו, את מה שהתרחש בבנקים ובשוק ההון (הגופים המוסדיים) ב–15 השנים האחרונות מול הטייקונים והלווים הגדולים.

הקושי העיקרי של הוועדה הוא שאינה יכולה לזמן אנשים שעבדו במערכת באותה תקופה ועזבו, אלא רק בעלי תפקיד נוכחיים. החיסרון הוא שאנשים רבים שמחזיקים במידע רב ערך לא יהיו שותפים לתהליך הזה. היתרון הוא שאנשים חדשים שמונו במקומם יוכלו לדבר יותר בחופשיות על דברים שלא היו מעורבים בהם. זה יכול לפגוע תדמיתית בבנקים, אך הצד החיובי הוא שיש משהו מחטא באור השמש.

2. הפרדת חברות כרטיסי האשראי של הפועלים ולאומי

מאז הקמתן בשנות ה-70, עשו חברות כרטיסי האשראי דרך ארוכה עד שהגיעו למעמדן כאמצעי התשלום העיקרי במשק. בדרכן הן הניבו לבנקים רווחי עתק, שהלכו וגדלו במהלך השנים. הן היו ערוץ צדדי בתחילת הדרך, שנהפך מקור מרכזי להכנסות הבנקים — הן מבתי עסק והן מבעלי הכרטיסים.

השליטה של הבנקים בחברות כרטיסי האשראי מנעה את התפתחותו של שוק אשראי צרכני, תחרותי ותוסס. לבנקים לא היה כדאי להתחרות בעצמם, והם אפילו השתמשו בחברות כרטיסי האשראי כדי לספק אשראי יקר יותר מזה שהבנקים עצמם מספקים.

החגיגה הזאת אמורה להסתיים בקרוב, כשתושלם הפרדת החברות ישרכארט מבנק הפועלים ולאומי קארד מבנק לאומי. החברות אמורות להימכר ולהיות סוכן שינוי בשוק האשראי הצרכני. זו ההמלצה של ועדת שטרום, שאותה מינה שר האוצר, משה כחלון, עם כניסתו לתפקידו בתחילת 2015.

תשלום בכרטיס אשראי
תשלום בכרטיס אשראיצילום: BLOOMBERG NEWS

יש הרבה מאוד נעלמים ביחס למהלך הזה. ראשית, לא ברור מי יקנה את חברות כרטיסי האשראי ובאיזה מודל (גרעין שליטה או פיזור בבורסה). שנית, המחיר אינו ידוע משום שהמפקחת על הבנקים, ד"ר חדוה בר, עוד לא פירסמה את החלטתה בנוגע לגובה עמלת המנפיק (העמלה הצולבת) המקסימלי בתחום, ובלי החלטה אי אפשר להעריך את תזרימי המזומנים הצפויים מחברות האשראי ואת שוויין.

עמלת המנפיק היא עמלה שמשלם הסולק של העסקות בבית העסק לחברה שהנפיקה את כרטיס האשראי. לפני שהחברות יופרדו מהבנקים, בנק ישראל יצטרך לפרסם את שיעורה, וברגע שזה יקרה, יואץ הליך המכירה של חברות כרטיסי האשראי.

ומה יקרה אז? זו שאלת מיליארד הדולר. סביר להניח שנראה תחרות בתחום האשראי הצרכני, שלאו דווקא תגזול מהבנקים הרבה לקוחות, אך בוודאות תחייב אותם להיות תחרותיים יותר. לכן, אפשר לצפות לשחיקה מסוימת ברווחיות בתחום האשראי הצרכני. החשש הגדול יותר הוא מפני מלחמת מחירים שבה כולם יפסידו, אך לבנק ישראל, שאמון על יציבות הבנקים, אין בכך עניין — ולכן הסבירות שזה יקרה אינה גבוהה.

בשורה התחתונה, הפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים היא צעד משמעותי מאוד, שיחייב את הבנקים הגדולים להתארגן מחדש בתחום שנחשב לאחד הרווחים ביותר שלהם. מלחיץ? בהחלט.

3. הסביבה הפוליטית

ועדת החקירה הפרלמנטרית והפרדת חברות כרטיסי האשראי לא היו באות לעולם אלמלא כחלון היה שר האוצר. בשנתיים שבהן בילה מחוץ לפוליטיקה, לפני שהקים את מפלגת כולנו, הוא הקדיש את זמנו לחלומות על רפורמה יוצאת דופן במערכת הבנקאות, שתוביל להגברת התחרות והורדת יוקר המחיה. מעין שכפול של המהלך שעשה בשוק הסלולר.

אלא שכחלון גילה מהר שלמרות האמביציה הגדולה שלו והרעיונות שגיבש, זה הולך הרבה יותר קשה. בנקים הם לא סלולר. השירותים הבנקאיים הרבה יותר מורכבים, מבנה המערכת מסובך יותר, ובעיקר — לבנקים יש אבא ואימא בבנק המרכזי שתפקידו לשמור עליהם. כחלון גילה בדרך הקשה שגם כשהוא מצליח לרתום את הבנק המרכזי כדי לקדם רעיון שהוא מאמין בו, כמו הפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים, הקצב והשליטה בתהליך הם של בנק ישראל.

שר האוצר, משה כחלון
שר האוצר, משה כחלוןצילום: עופר וקנין

זה, לכאורה, קצת מרגיע את הבנקאים, שיש להם אמא בבנק ישראל, אך מלחיץ אותם מכיוון אחר. הם יודעים שאם שר האוצר לא בא על סיפוקו מהרפורמה באשראי הצרכני, ולא מקבל את מה שהוא רוצה בקצב שהוא רוצה — זה יביא גזירות אחרות. וזה כבר הביא: אם בהגבלת השכר של מנהלים במגזר הפיננסי ל–2.5 מיליון שקל בשנה, ואם בהקמת ועדת החקירה הפרלמנטרית.

הסביבה הפוליטית כלפי הבנקים בישראל מעולם לא היתה עוינת יותר. את רובה הם הרוויחו ביושר.

4. רגולציה גלובלית

הבנקאים הישראלים מרבים להתלונן על הרגולציה המקומית, אבל יודעים היטב שזה כסף קטן לעומת מה שמקובל בחו"ל. כשהם מסתבכים שם — זה בגדול וזה כואב הרבה יותר.

המשנה למנכ"ל בנק לאומי לשעבר, דני צידון, פרש לפני שנתיים, לאחר העברת החוק להגבלת שכר המנהלים, אבל הסיבה לפרישה לא היתה השכר, אלא רמת הסיכון הגבוהה שבה פועלים כיום הבנקים. הסיכון שעמו התמודד לא הגיע מכחלון או מהכנסת, אלא מחו"ל. מאמריקה. לאומי נדרש לשלם קנס עתק של כ–1.1 מיליארד שקל (ועוד הוצאות משפטיות של עשרות מיליוני דולרים) ב–2014, בעקבות הסדר שעשה עם משרד המשפטים האמריקאי והרשות לשירותים פיננסיים של מדינת ניו יורק. ההסדר מנע את העמדתם לדין של בכירי הבנק על כך שהבנק סייע ללקוחות אמריקאים להתחמק מתשלום מס.

צידון נשאל אז אם הוא עוזב בגלל המגבלה על שכר המנהלים בבנקים. הוא השיב בשלילה, ואמר שהוא עוזב כי בנקאות נהפכה למקצוע מסוכן. משם הוא המשיך לניהול קרן פרטית, הרחק מעיני הרגולטורים הישראליים והאמריקאיים.

הבנקים שנמצאים עמוק בלב התסבוכת הם הפועלים ומזרחי טפחות. הפועלים כבר שילם כ–700 מיליון שקל לרשויות האמריקאיות בגין אותה פרשה, ועדיין לא סיים את ענייניו שם. מזרחי טפחות עוד לא סיים את ההליכים מול הרשויות בארה"ב, אך הוא ישלם סכומים שיכולים להגיע ל–200 מיליון שקל לפחות.

פסגת הפחד
מדד הבנקים

הטיפול הנחוש והאגרסיבי של ארה"ב בסוגיית הלבנות ההון שינה מאוד את הפרקטיקות הבנקאיות בעולם בניהול חשבונות בנקים. הבנקאות השווייצית, שהיתה גן עדן ללקוחות בנקאיים מכל העולם בזכות פקידים שאינם שואלים שאלות, נפגעה קשות. הבנקים הישראליים הבינו שגן העדן הזה הסתיים, ולכן הם מחסלים בהדרגה את מרבית הפעילות הבינלאומית שלהם. הסיכון פשוט נהפך לגדול מדי.

התענוג של קפיצות רבעוניות לישיבות דירקטוריון בז'נבה, לונדון וניו יורק אמנם נהפך חלק מתנאי השירות של בנקאים בכירים, אך המגע עם רשויות החוק האמריקאיות וקנסות הענק ציננו מאוד את ההנאה מהבילויים האלה.

5. העולם הדיגיטלי

הבנקאים אמנם כועסים על כחלון, ובקרוב נשמע אותם גם זועמים על חברי הכנסת בוועדת החקירה הפרלמנטרית, אבל זה לא האיום הכי מפחיד מבחינתם. ההיסטריה שלהם קשורה יותר לסיכון הגדול ביותר — העתיד הדיגיטלי הלא נודע שמצפה להם. קראו לזה בלוקצ'יין, ביטקוין, פינטק או כל שם אחר שמתאר את אוסף האיומים שכולל העתיד הדיגיטלי.

בובת מיניאטורה של כורה על מטבע ביטקוין
צילום: Dado Ruvic/Reuters

הבנקים הצליחו לחמוק מהסבב הקודם, שבו התפתחויות טכנולוגיות ואינטרנטיות פירקו תעשיות ומודלים עסקיים שלמים, בשוק הספרים והקניות, בתחום הנסיעות ובקרב גופי מדיה. הם צלחו את הסיבוב הקודם כי היה רגולטור ששמר עליהם, והציב חומות שהגנו עליהם מפני חדירת מתחרים חדשים או טכנולוגיות מערערות. אבל ההגנה הזאת לא תימשך לאורך זמן, בוודאי לא כשבנקים מרכזיים בעצמם לא יודעים איך לאכול את העולם החדש של המטבעות הדיגיטליים, וכשמאות יזמים בעולם מפתחים מודלים שיחליפו את התיווך הבנקאי המסורתי.

הפתרונות לא חייבים להיות כוללים כדי שהבנקים יחושו מאוימים. די בפיתוח אחד שיתפוס ויאיים על מוקדי רווח משמעותיים, כדי שהמודל הבנקאי המסורתי יצטרך להתאים את עצמו למציאות אחרת. זה מן הסתם יאיץ מאוד תהליכים של סגירת סניפים ופרישת עובדים, שמתנהלים כיום בקצב איטי יחסית.

6. סיכונים בלתי נראים

רשימת הסיכונים שעמם מתמודדים בנקים כוללת באופן מסורתי סיכוני אשראי, סיכוני שוק וריבית, סיכונים תפעוליים ומשפטיים, ובשנים האחרונות נוספו גם סיכוני סייבר. אלה סיכונים שהבנקים מכירים ומורגלים בהם, וגם כשיש תקלה, הם יודעים להתמודד. אבל יו"ר דירקטוריון בנק הפועלים לשעבר, יאיר סרוסי, לא שיער שהוא ייאלץ לאבד את משרתו בשל סיכון אחר לגמרי — אי־דיווח לבנק ישראל ולדירקטוריון על תלונה בגין הטרדה מינית שהוגשה נגד המנכ"ל לשעבר, ציון קינן.

סניף של בנק הפועלים בתל אביב. ניהול מאות מיליארדי שקלים של כספי ציבור זה עסק מסוכן
סניף של בנק הפועלים בתל אביבצילום: NIR ELIAS/רויטרס

סרוסי העדיף להתעלם מייעוץ משפטי פנימי, ובחר בחוות דעת של עו"ד חיצוני, שקבע כי אין צורך לדווח על כך. הוא שילם על כך במשרתו, וזה הציף סיכון נוסף שקשור בממשל תאגידי, בציות ובהבנה ששינויים חברתיים ותרבותיים, כמו קמפיין Me Too, מחלחלים לכל מקום.

קשה להעריך מהיכן יגיע הסיכון הבא ואילו חללים הוא יפיל, אבל המקרה הזה הוכיח שבנוסף לכל הסיכונים והאיומים של רגולציה, חקירות, חקיקות ותמורות טכנולוגיות וחברתיות — ניהול מאות מיליארדי שקלים של כספי ציבור זה עסק מסוכן מכל היבט שהוא, והוא מחייב אנשים עם איכויות גבוהות ומגוונות ובעלי לחץ דם מתאים לאיומים האלה.

המשברים בטבע, בזק, בנק הפועלים ואי.די.בי בשנים האחרונות הוכיחו שהמחדלים הגדולים מתרחשים בשעת לחץ ומצוקה. כאלה יהיו לבנקאים הרבה בשנים הקרובות.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker