יצחק תשובה מתחייב: 50% מההון שלי לקרן לטובת הציבור

צריך לחפש פשרה שתיתן לתשובה פיצוי על הסיכון שנטל

שטרסלר נחמיה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
i-gold advertisement
מעבר לטוקבקים
שטרסלר נחמיה

המשימה שעומדת בפני פרופ' איתן ששינסקי אינה פשוטה. הוא צריך להמליץ על גובה התמלוגים והמסים שייגבו מקידוחי הגז שהתגלו בים התיכון - והלחצים מגיעים מכל עבר.

ששינסקי אומר ש"הוועדה שבראשה אני עומד פועלת בראש פתוח ובצורה חופשית לחלוטין. המסקנות שלה לא הוכתבו מראש ולא הופעלו עלינו כל לחצים". אבל כמה אתה יכול להיות באמת עם ראש פתוח, כאשר ידוע שהעמדה הראשונית שלך היא בעד העלאת התמורה לממשלה; וכמה אתה יכול להיות לא מוכתב מראש, כאשר שר האוצר שמינה אותך לתפקיד, אינו מפסיק לומר באמצעי התקשורת שהוא בעד העלאת התמורה; וכמה אתה יכול לפעול בצורה חופשית, אם חבר הוועדה שלך, ראש אגף התקציבים אודי ניסן, מצדד גם הוא בהעלאת התמורה.

לגבי השדות בעלי הרישיון, שבהם לא הוחל עדיין תהליך הגילוי, אפשר להעלות את נטל המס, כי שינוי במדיניות המסים היא במסגרת החוזה החברתי הלא כתוב שקיים בין הציבור לממשלה, חוזה שמאפשר לממשלה להעלות מסים, אך לא באופן רטרואקטיבי.

עכשיו מגיעים לחלק היותר בעייתי בסיפור - שדה לוויתן. בשדה הזה בוצע כבר סקר גיאולוגי בעלות של 20 מיליון דולר, שגילה גז בהסתברות של 50%. ואולם הגילוי נעשה לאחר שכבר הוקמה ועדת ששינסקי, כאשר היה ברור שהאוצר בודק את עניין התמלוגים והמס.

לכן צריך לחפש פשרה חכמה שתיתן ליצחק תשובה ולמשקיעים האחרים פיצוי ביד רחבה על הסיכון הגדול שנטלו, כאשר המדינה תיאלץ להסתפק בתוספת הכנסות קטנה בלבד.

2. הקרן של תשובה

אם יש משהו שתשובה ממש סולד ממנו, זה הכינוי טייקון. הוא לא יכול לסבול את המלה, כי מדובר בכינוי גנאי לאדם בעל ממון שיש לו השפעה פוליטית שמאפשרת לו לנצל את המדינה לטובתו.

תשובה אינו כזה. טובת המדינה חשובה לו. הוא בעצם הסיפור הקלאסי של Self Made Man. מי שהתחיל במעברה, בחוסר כל, ועשה את עושרו במו ידיו, בכישרון רב, תוך כדי נטילת סיכונים גדולים. ויש לו גם בשורה לכל מי שחושש שכל עושרו יילך לעצמו ולילדיו. תשובה מבטיח שהוא יקים קרן הון גדולה, שבה ישים יותר מ-50% מהונו - כספים שיוקדשו לטובת הציבור.

3. בנק ישראל נגד בארו

בנק ישראל הוא מוסד כל כך דמוקרטי, כל כך פתוח ועם חופש אקדמי כה מופלא, עד שכל המחקרים שיוצאים ממחלקת המחקר שלו הם בדיוק באותו כיוון: הגדלת הוצאות הממשלה ואי הורדת מסים.

הנה למשל, המחקר שיצא מבין כותלי הבנק בסוף מאי. במחקר מספר לנו יובל מזר, מחטיבת המחקר של בנק ישראל, שהגדלת הוצאות המגזר הציבורי (תקציב, רשויות מקומיות, אוניברסיטאות) היא בעצם דבר מצוין, כי היא מגדילה את הביקושים המקומיים וכך גם מגדילה את התוצר במשק בטווח הקצר. לכן מדובר בפעולה מומלצת בעת מיתון.

כמו כן קובע מזר במחקרו המלומד, שהעלאת מס הכנסה לא משפיעה על הגידול בביקושים, כלומר ניתן להעלות את מס ההכנסה, אך הצריכה הפרטית וההשקעות לא יפגעו כלל. ממש הגיוני.

למזלנו יש עוד מחקרים בעולם. הנה, רוברט בארו, פרופסור לכלכלה מהרווארד, בעל אוטוריטה עולמית בתחום המאקרו ואחד הכלכלנים המצוטטים והמשפיעים ביותר בעולם - חושב אחרת.

בארו חקר את השפעת גידול הוצאות הממשלה על הפעילות הכלכלית, וגילה שבטווח הקצר יש אמנם גידול בתוצר, אך בטווח הבינוני והארוך הגדלת ההוצאות "זורקת החוצה" השקעה פרטית וצריכה פרטית, ולכן סך כל הביקושים דווקא יורד ומקטין את התוצר. ויותר מכך, בארו מסביר שכאשר ממשלות נאלצות להעלות מסים כדי לממן את הגדלת התקציב והגירעון, זה גורם להורדה נוספת של הביקושים והתוצר, מה שמאט עוד את המשק.

מבחינת בארו, הגדלת הוצאות הממשלה זה דבר שלילי וכך גם העלאת מסים; בדיוק הפוך מהתזה השולטת בבנק ישראל. אבל מיהו בארו לעומת החוקרים הידועים של בנק ישראל.

4. נלחמים גם בשכר

בנק ישראל לא מרוצה מהשכר הגבוה שמקבלים בכירים בחברות ציבוריות. הוא מגדיר את המצב "כשל שוק", ואומר ש"אין קשר בין ביצועי החברה לגבה השכר". הבעיה היא שהבנק שוכח שנושא השכר המופרז לא קיים רק בחברות ציבוריות. הוא קיים גם בחברות ממשלתיות ובתוך בנק ישראל עצמו.

הנה, באחרונה התברר שחברי הנהלת בנק ישראל הוותיקים קיבלו תוספת של 10% לפנסיה בגין המעבר לחוזים אישיים. לכאורה לא הרבה, אך למעשה מדובר בהגדלת הגמלה החודשית ב-17%-25% בחודש.

למשל, ניקח את מי שעובד בבנק 20 שנה ולכן זכאי לפנסיה של 40% משכרו לפי צבירה של 2% בשנה. לפי ההסכם החדש הוא יהיה זכאי ל-50% משכרו, כלומר בתוספת של 25% לגמלה. מנהל אחר לדוגמה, שעובד בבנק 30 שנה, זכאי לפיכך לפנסיה של 60%, וההסכם מגדיל לו את הגמלה החודשית ל-70%, כלומר תוספת של 17% לגמלה. לכן לא ברור היכן חוגגים יותר - בבנק ישראל או בחברות הציבוריות.

הנה, רק לפני חודשיים פרש עובד ותיק של הבנק בהגיעו לגיל 67. לפי ההסכמים בבנק, עובד שפורש בגיל כזה אינו זכאי לחופשת הסתגלות, מה גם שהוא בעל דרגה כ"ג וגמלתו תהיה כ-23 אלף שקל בחודש. בנוסף, קיבל העובד פדיונות שונים שהסתכמו בכמיליון שקל. הוא ודאי לא מסכן.

אלא שבמסיבת הפרישה של אותו עובד, הוא סיפר לנוכחים שרפי לנקרי, מנהל משאבי אנוש של הבנק, אישר לו גם שלושה חודשי הסתגלות. הסתגלות למה? הרי הוא יוצא לפנסיה. אבל מה רע לקבל עוד 100 אלף שקל על חשבון כספי ציבור?

לכן, כדאי להזמין מחקר שיבדוק אם גם בבנק יש כשל שוק בנושא השכר, התנאים והפנסיה, ולא רק בחברות הציבוריות.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker