דם, יזע, דמעות - ומעט מאוד סיכונים - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

דם, יזע, דמעות - ומעט מאוד סיכונים

לא צריך לאהוב סיכונים כדי להיות יזם מצליח

18תגובות

הם נועזים, לוקחי סיכונים, שחקני פוקר. הם לא ממצמצים. הם לא ישנים בלילה - אבל רק מי שלוקח סיכונים גדולים, ענקיים, מצליח. בכך אפשר לסכם פחות או יותר את אחת התפישות המקובלות ביותר לגבי היזמים ואנשי העסקים המצליחים ביותר.

מאחורי כל יזם מצליח, כך משווק הסיפור, יש את הרגע שבו הוא החליט להמר בגדול. לכל מולטי-מיליונר יש עצבי ברזל שאיפשרו לו לקחת את הסיכונים שאחרים פשוט לא היו מסוגלים לקחת.

קל מאוד להתחבר לרעיון שלפיו ההצלחה הגדולה ביזמות מגיעה רק למי שמוכן לקחת סיכונים. ליזמים הפחות מוצלחים קל לספר לעצמם שהם פשוט לא מוכנים לקחת את הסיכונים שלקחו המצליחים יותר, וליזמים עצמם נוח לעתים קרובות עם הדימוי הנועז, המסתכן.

בעידן שבו הפערים בחברה גדלים בכל העולם ועושר אדיר מצטבר בידיהם של מעטים - סיפור הסיכונים הגדולים משתלב גם הוא: מגיע להם, הם לקחו סיכונים אדירים, הם הימרו על כל מה שהיה להם ועל מה שלא היה להם.

אבל האם הסיפור הזה גם מחובר למציאות האמיתית של עולם העסקים והיזמות? לא בטוח. לפחות לא בדרך שבה הוא מתואר לעתים קרובות בעיתונות הכלכלית ובסיפוריהם הרומנטיים של יזמים ושל מנהלים מצליחים. החיים, מתברר, הרבה יותר אפורים ומורכבים, ולעתים גם כהים.

מורט מנדל, היזם שצבר כמה מיליארדי דולרים ומתראיין לגיליון זה של Markerweek , פתח את הראיון והסביר לנו שהוא מעולם לא לקח שום סיכון. מעולם לא היתה עסקה גדולה אחת שבנתה אותו, והוא בכלל שונא סיכונים. כל הקריירה העסקית המדהימה שלו ושל אחיו מאפס ל-5 מיליארד דולר היתה בנויה מצעדים קטנים ומדודים הבנויים על עקרונות עסקיים ברורים. מנדל לא מרבה להשתמש במלה "חזון", ונשבע שמעולם לא היה לילה שבו החסיר שינה בגלל סיכונים שלקח במשרד.

אני מאמין לו. רוב אנשי העסקים והיזמים המצליחים שפגשתי ב-20 השנים האחרונות נחלקו לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה היא של שונאי סיכונים שהתקדמו באטיות ובנחישות והצליחו. הקבוצה השנייה היא של שונאי סיכונים שאהבו לשווק את עצמם ולמכור את סיפורם כאוהבי סיכונים, אבל ההצלחה שלהם נבעה מסיבות אחרות.

כן, יש גם קבוצה שלישית. של כאלה שאוהבים סיכונים ולקחו סיכונים. אלה נחלקים לשתי תת-קבוצות: מי שלקיחת סיכונים היתה התכונה העיקרית שלו - נכשל ברוב המקרים. בקבוצה השנייה נמצאים אלה שהצליחו והתעשרו על אף שלקחו סיכונים - ולא מפני שלקחו סיכונים.

על יצחק תשובה אוהבים לומר המבקרים שלו שהוא "גמבלר" - חובב מטורף של סיכונים. יש המייחסים את ההצלחה שלו להימורים משוגעים שלקח על חברות ועל נכסים.

זה סיפור טוב, אבל המציאות מורכבת יותר. העסקה שבנתה את תשובה - ההשתלטות העוינת על דלק - היתה עסקה בעלת סיכון לא גבוה. תד אריסון החליט שהוא רוצה ללמד את משפחת רקנאטי לקח, וחיפש קונה למניות דלק שהוחזקו על ידי בנק הפועלים. הוא היה מוכן גם לתת אשראי לקונה. יצחק תשובה היה אאוטסיידר לאליטה העסקית, ולכן לא חשש להתעמת עם משפחת רקנאטי על השליטה. המחיר שתשובה שילם על דלק לא היה גבוה, והסיכון היה נמוך בהרבה מכפי שנראה מבחוץ.

העסק החשוב ביותר של תשובה שהניב לו את הרווחים הכי גבוהים ב-12 השנים שחלפו מאז קנה את דלק, היה יבוא כלי הרכב מתוצרת מאזדה ופורד. יבוא רכב אינו עסק מסוכן. זה עסק בטוח למדי ותשובה השכיל לשמור על המנהל המעולה של החברה.

תשובה עשה עסקה אחת, מסוכנת מאוד, במאי 2007 - כאשר שילם 1.2 מיליארד דולר על חתיכת קרקע בסטריפ של וגאס. היה לו אז חזון, חלום, כמיהה אישית להקים רשת של מלונות פלאזה בכל העולם.

לתשובה לא היה יתרון יחסי אמיתי במהלך הזה, לא היו לו ידע וניסיון שונים מהותית מאלה של שאר המתחרים על הקרקע. לא היתה לו תוכנית מיוחדת להקטין את הסיכון או לגלגל אותו למישהו אחר. זאת היתה עסקה מסוכנת אמיתית. וכרגע, היא נראית כעסקה הגרועה ביותר שהוא עשה בעשור האחרון.

נוחי דנקנר, שותפו של תשובה לעסקה הזאת, זכה בתדמית של איש העסקים הנועז, חובב הסיכונים, בעל עצבי הברזל - כשהימר ב-5 מיליארד שקל על מניות קרדיט סוויס בשיא המשבר הפיננסי, והרוויח 3 מיליארד שקל תוך שנה. מעריציו אומרים שצריך קור רוח יוצא דופן כדי לבצע מהלך כזה. מבקריו סבורים שמדובר בהימור לא ראוי עבור חברה כמו אי.די.בי.

אבל ההצלחה הגדולה של דנקנר לא נובעת מהימורים ומנטילת סיכונים. להפך: תיק ההשקעות הבסיסי של אי.די.בי מאופיין בחברות בעלות פרופיל סיכון הנמוך ביותר שאפשר למצוא - חברת הסלולר סלקום, חברת שופרסל, חברת כלל ביטוח, מונופול המלט נשר, ספקית האינטרנט נטוויז'ן. ההצלחה של דנקנר בנויה על החברות האלה. אם דנקנר יפתח חיבה למינופים או לסיכונים כמו שעשה בעסקת קרדיט סוויס, הרי שלאורך זמן יש סיכון שאלה יהיו משמידי ערך גדולים.

היזם אליעזר פישמן הוא חובב סיכונים אמיתי. אבל פישמן הצליח למרות ולא בגלל אהבתו לסיכונים. העסקה שבנתה את פישמן לפני 22 שנה - רכישת החברה הכלכלית לירושלים מהמדינה - התאפיינה בסיכון נמוך מאוד. פישמן קנה את החברה בזול, החזיר לעצמו את ההשקעה במהירות אדירה ועליה בנה את אימפריית הנדל"ן שלו. לפישמן כישרון מיוחד למימון שאיפשר לו לשגשג בתחום הנדל"ן שנים ארוכות, אבל חיבתו לסיכונים גררה אותו שוב ושוב להימורים פיננסיים, בעיקר במטבעות - שבדרך כלל הסתיימו בהפסדים צורבים. ההימור הענק שלו על הלירה הטורקית לפני כחמש שנים הסתיים בהפסד ענק בן מאות מיליוני דולרים, שמחק חלק ניכר מההון שהוא צבר בשנים ארוכות של עבודה סיזיפית ומקצועית.

מראית עין של סיכון

הרוב המכריע של היזמים המצליחים בישראל הם שונאי סיכון, שהצלחתם נטועה במקומות אחרים. צבירת העושר הגדולה לא היתה מנת חלקם של יזמים שלקחו סיכונים, אלא של יזמים שנמנעו מסיכונים או כאלה שביצעו מהלכים שמבחוץ נראו כעתירי סיכון. אבל לא מדובר בתופעה ישראלית כמובן: מלקולם גלדוול, הסופר האמריקאי, מחבר רבי המכר "ממבט ראשון (Blink)" ו"נקודת המפנה", כתב לפני שנתיים בספרו "מצוינים - ממה עשויה הצלחה" (כנרת זמורה ביתן, 2009) על דפוסים חוזרים ומפתיעים של האנשים המצליחים ביותר בשורה ארוכה של תחומים בחיים.

המסקנה מהמחקרים ומהדוגמאות שמביא גלדוול פשוטה: אין שם הרבה מזל, אין שם הרבה וירטואוזיות מולדת או כישרון בלתי מוסבר. בסיפורים הללו אמנם אפשר לאתר מעט מזל שיצר לאותם אנשים כמה תנאי פתיחה נוחים, אבל בעיקר אפשר למצוא בהם המון תרגול ועבודה קשה וסיזיפית. הוא אפילו מנסח בספר את כלל 10,000 השעות - האומר שכדי להגיע לדרגת מצוינות ברוב תחומי החיים, יש לתרגל אותם במשך כ-10,000 שעות - שעל פי חישובו של גלדוול הן כעשר שנות עבודה. אם יש לכם כישרון מיוחד - עצרו לרגע וחשבו. אתם עשויים לגלות כי הגעתם אליו לאחר 10,000 שעות של תרגול.

גלדוול לקח באחרונה את התובנות שלו מהמצליחנים לעולמם של היזמים האמריקאים הגדולים, המיליארדרים האגדיים שכולם מכירים את הסיפורים על החזון שלהם ועל נכונותם לקחת הימורים ענקיים - ובדק את סיפורם לעומק. ומה הוא גילה: שמאחורי העסקות והמהלכים העסקיים, שלכאורה היו עתירי סיכון, יש סיפור מורכב הרבה יותר שהשורה התחתונה שלו פשוטה: היזם או המנהל לא באמת לקח סיכון. הוא עשה את ההפך: הוא עשה שיעורי בית.

מהם שיעורי בית? שיעורי בית פירושם לפתח יתרון יחסי אמיתי מול אחרים בעסקה או במהלך שאתה מבצע. שיעורי בית פירושם לדעת משהו שאחרים לא יודעים על העסק שאתה רוכש. שיעורי בית הם לדעת מראש כשאתה קונה חברה או נכס מי עומד לקנות אותו ממך ביוקר, בהמשך. שיעורי בית הם לבנות מתווה של עסקה שבה הסיכון - שלכאורה נמצא אצלך - הוא למעשה אצל אחרים.

ויש גם מקרים קיצוניים יותר. לחלק גדול מהיזמים העשירים ביותר בעולם יש פרק חוזר בהיסטוריה שלהם: הרגע שבו הם קונים בזול או בחינם את השותפים שלהם בעסק. ואילו שותפים? ברוב המקרים אלה השותפים שלקחו את הסיכון ומימנו את העסק בתקופה שבה הוא עוד היה מסוכן.

בסיפוריהם העסקיים של יזמים ישראלים מצליחים כמו מוזי ורטהיים או צדיק בינו, ישנו הרגע הקריטי שבו הם מוציאים החוצה את השותפים שלהם. לרוב זה רגע מפנה, שממנו מתחיל קו ההתעשרות האמיתית שלהם. במקרה של ורטהיים היה זה לפני תשע שנים, ב-2001, כשקנה את חלקם של בני משפחת פיינברג, שהיתה שותפתו בחברה המרכזית למשקאות קלים קוקה קולה ישראל ובבנק המזרחי. במקרה של צדיק בינו, רגע זה התרחש כשהוציא את הקבוצה הפולנית ואת משפחת ליברמן מחברת האנרגיה פז. ואלה שתי דוגמאות מקריות מתוך רבות אחרות.

מאחורי רוב העסקות המוצלחות והחברות המגשגות לאורך זמן, עומדים בעיקר יזמים ומנהלים השונאים סיכונים ומכינים הרבה שיעורי בית כדי להימנע מהם. מאחורי רוב ההצלחות יש תרבות ארגונית חזקה, צוותים מנצחים ומנהיגות עקבית. נטילת הסיכונים היא לעתים רק הדרך לשווק את הסיפור.

ומה עם מאות הסיפורים העסקיים שנפתחים ברגע שבו היזם מישכן את הבית, לקח הלוואות אישיות בבנק והימר על כל מה שהיה לו? כמובן שחלקם סיפורים אמיתיים. אבל נטילת הסיכון הזאת היא לעתים רחוקות הסיבה להצלחה, אם בכלל. פעמים רבות היא הסיבה לכישלון. לעתים היא יכולה להצביע על הנחישות, על המחויבות ועל האמונה של היזם במהלך שלו.

ויש כמובן מקרים רבים שבהם הסיכון הגדול המשווק ונמכר לציבור הוא מסך עשן שמטרתו להסתיר את מה שאי אפשר לגלות: שהעסקה תפורה משום שהקונה קיבל מידע פנימי, שהעסקה תפורה מפני שהקונה יודע איך לרתום את הממשלה כך שתדאג להצלחה של העסק שלו, שהעסקה תפורה כי יש מולה כיס ציבורי גדול שיממן אותה באופן שיקטין דרמטית את הסיכון או יעביר אותו למישהו אחר. המישהו האחר הזה יהיה בדרך כלל הצרכנים, משלמי המסים או הפנסיונרים.

וכמובן שאין דוגמה קיצונית יותר כדי להסביר את אשליית הסיכון מאשר התעשייה היחידה שמכונה, בטעות, "הון סיכון" - אותן חברות שלוקחות סיכונים בהשקעה במיזמים, בעיקר טכנולוגיים, שסיכוייהם לא ברורים.

ראשית, האנשים שמנהלים את קרנות ההון סיכון לעולם לא ישקיעו בעסק את כספם. את הכסף הם מגייסים מקרנות פנסיה, בעוד הם מקפידים לקחת 1% או 2% ממנו כדמי ניהול. עם אפס סיכון.

שנית, המנהלים של קרנות ההון הסיכון ישתדלו להימנע במידת האפשר מיזמים אוהבי סיכון. הם תמיד יעדיפו יזמים שמציגים שליטה טוטלית בשוק שאליו הם פונים, יזמים שהכינו הרבה שיעורי בית, יזמים שמשלבים אינטואיציה, מחויבות, עבודה קשה, הבנה ועומק. יזמים שמודעים היטב לסיכונים הרבים בעולם התחרותי - ועסוקים כל הזמן בהקטנת הסיכונים ובהיערכות להם.

אז בפעם הבאה שאתם קוראים על עוד אחד מה"נועזים" - יזמים, מנהלים ואנשי עסקים - שנטל סיכונים אדירים והצליח בגדול, הניחו שיש סיכוי קלוש שזהו הסיפור האמיתי. יש שתי אפשרויות אחרות, סבירות יותר: או שהיו שם מעט מזל, מעט סיכונים והרבה שיעורי בית, מיומנות, יכולות, קשרים ועבודה קשה - או שיש שם חלק שאי אפשר לגלות, והסיפור על נטילת סיכון הוא הדרך היחידה לשווק אותו להמונים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#