עודד יחיאל

<<לכולם ידוע כי פיצויים נועדו להשיב, מבחינה כספית, את הניזוק למצבו לפני התאונה. הפיצויים לא נועדו להעשיר את הניזוק. אך יש מקרה אחד בו החוק מאפשר לניזוק לקבל יותר מנזקו: כשהעובד ניזוק בתאונת עבודה, והאחראי לפצותו הוא צד שלישי שאינו מעבידו.

הדוגמא הרווחת היא כשהגורם האחראי לתאונת העבודה הוא יצרן של סולם שקרס, או תאונת דרכים ברכב שאינו של המעביד. נבהיר: כאשר עובד עובר תאונת עבודה, לרבות תאונת דרכים בדרך מהעבודה או אליה, העובד זכאי לתגמולים מהביטוח הלאומי. ברוב המקרים תגמולי הביטוח הלאומי אינם מכסים את מלוא הפיצויים שלהם זכאי העובד, בין השאר משום שהם מבוססים רק על 75% משכרו של העובד. דיני הנזיקין מאפשרים לעובד לקבל השלמת פיצויים ל-100% מהגורם האשם בתאונת העבודה או מחברת הביטוח של הרכב שבו נפגע, כשהאירוע המזיק הוא תאונת דרכים. אולם קיימים מקרים שבהם התגמולים מהביטוח הלאומי מכסים ואף עולים על 100% מהפיצויים. כך הוא המקרה, למשל, כאשר תאונת העבודה גרמה לעובד נכות גבוהה, אולם הנכות הגבוהה אינה מפריעה לעובד להמשיך ולעבוד. מצב זה גורם לכך שהפיצויים, בלשון המשפטנים, "נבלעים" בתגמולי הביטוח הלאומי.

במצב שכזה, אם הגורם האחראי לנזק הוא לא המעביד אלא צד שלישי אחר, מורה חוק הביטוח הלאומי כי הגורם האחראי לנזק ישלם לעובד 25% מהפיצויים שפסק ביהמ"ש נוסף לתגמולי הביטוח הלאומי. כך העובד מקבל למעשה פיצויים בשיעור 125% מנזקו. מטרת חוק הביטוח הלאומי לעודד ניזוקים לתבוע פיצויים מהמזיק במקרה שהמזיק אינו המעביד. תמריץ זה טוב לביטוח הלאומי: הוא מאפשר גם לו להצטרף לתביעה ולדרוש מהמזיק שאינו המעביד, או מחברת הביטוח של הרכב בו נפגע העובד, להשיב לביטוח הלאומי את מה שהביטוח הלאומי משלם ושילם לעובד.

השופט אליהו בכר מבימ"ש השלום בתל אביב העריך את הפיצויים המגיעים לאילוז ב-764,426 שקל, אולם פיצויים אלה נבלעו בתגמולי הביטוח הלאומי, שהסתכמו ב-916,814 שקל. אילוז ביקש לחייב את הפול ב-25% מסכום הפיצויים הכולל של 764,814 שקל.

הפול התנגדה, בטענה כי לזכות לקבלת 25% פיצויים מהמזיק, בנוסף לגימלאות הביטוח הלאומי, יש חריג בחוק - והוא כאשר המזיק הוא המעביד. הפסיקה, הוסיפה הפול, החילה את החריג גם על חברת הביטוח, שביטחה בביטוח חובה את רכב המעביד שעליו נסע העובד בעת התאונה. במקרה זה, טענה הפול, יש לראות בקטנוע רכב של המעביד, מאחר שהחברה שבבעלות אילוז נשאה בתשלום ביטוח החובה של הקטנוע ובהוצאות אחזקתו.

בימ"ש השלום קיבל את טענת הפול, ופטר אותה מלשלם לאילוז 25% פיצויים. אילוז הגיש ערעור למחוזי בתל אביב, והשופט ישעיהו שנלר קיבל את הערעור. המבחן לזיהוי רכב כרכב המעביד, קבע השופט שנלר, צריך להיות פשוט: האם על המעביד מוטלת החובה לבטח את הרכב בביטוח חובה? במקרה זה הקטנוע הוא בבעלותו ובהחזקתו של אילוז. מכאן שחובת הביטוח עליו ולא על המעביד.

לפסק הדין הסכימו השופט ד"ר קובי ורדי והשופטת רות לבהר-שרון. לפיכך קובעים השופטים כי על הפול לשלם לאילוז 25% מהפיצויים בסך 188,710 שקל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. לכך נוספות הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בגין ההליך בבימ"ש השלום, ושכר טרחת עורך דין בסך 30 אלף שקל ומע"מ בגין הליך הערעור במחוזי.

-

הכותב הוא עורך דין

שלמה אילוז נגד הפול >>

סוג הביטוח: ביטוח חובה לקטנוע

התובע: שלמה אילוז

הנתבע: המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול")

מהות התביעה: תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף בתאונת דרכים, שהיא גם תאונת עבודה, ולקבלת 25% מהפיצויים בנוסף לגימלאות הביטוח הלאומי

הסיבה שנתנה חברת הביטוח לדחייה: יש לראות בקטנוע של אילוז רכב של החברה שבבעלותו, בה הועסק, ולפיכך אין הוא זכאי ל-25% מהפיצויים בנוסף לגימלאות הביטוח הלאומי

השופטים: ישעיהו שנלר, ד"ר קובי ורדי ורות לבהר-שרון מהמחוזי בתל אביב

נפסק ביום 4.3.10: מאחר שהקטנוע הוא בבעלות ובאחזקת העובד, אין הוא בגדר רכב מעביד. לפיכך העובד זכאי לפיצויים מוגדלים בשיעור 25% בנוסף לתגמולי הביטוח הלאומי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker