מה קיינס היה אומר על הגאות בבורסה? - שוק ההון - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה קיינס היה אומר על הגאות בבורסה?

המושג "רוח חייתית", שמתמקד בהשפעה של תחושות ורגשות על החלטות הוטבע לראשונה ב–1936 - ויכול להסביר התרחשויות רבות גם כיום, לרבות רצף המשברים הגדל והולך

6תגובות
הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס
Planet News Archive / SSPL via G

בשבוע שעבר פורסמה בעיתון זה כתבה מ"ניו יורק טיימס", שעניינה בכך ש"הרוח החייתית" של מנהיגי העסקים בארה"ב שוחררה על ידי פעולותיו של הנשיא טראמפ בתחום הדה־רגולציה והמיסוי, מה שמביא אותם לאופטימיות גדולה יותר, ולנקיטת פעולות עסקיות כמו השקעה או כניסה לפעולות נוספות, אגרסיביות יותר מבעבר.

המונח המוזר הזה, "רוח חייתית", במיוחד כשהוא מדבר על עניינים כלכליים או פיננסיים, ראוי להרחבה ועיון. לכאורה, מה ל"רוח חייתית" ולענייני עסקים או השקעות? המלצתי לכל מי שעוקב אחרי מחזוריות כלכלית או תהליכים עסקיים ושוקי ההון, היא להכיר את המונח הזה, להבין את חשיבותו ועד כמה השפעתו גדולה. נכון, מדובר בביטוי ציורי, לכאורה לא מקצועי, שראוי יותר לשימוש בידי אנשי הפסיכולוגיה והבנת נפש האדם, אבל לא פעם. החשיבות שלו לניתוח והבנת תהליכים כלכליים דרמטית הרבה יותר מהעלאת ריבית מינורית, או שינוי אקראי בשער מטבע. לפיכך, חשוב להבין איפה אנחנו נמצאים כיום במחזור החיים של אותה "רוח חייתית".

השווקים לא יתקנו את עצמם

ספרו של קיינס

את המונח רוח חייתית — Animal Spirit, בשפת המקור — בהקשרו הכלכלי לפחות, טבע לראשונה הכלכלן הנודע ג'ון מיינרד קיינס בספרו מ–1936, שבו פרש את משנתו הכלכלית, שנחשבה כפורצת דרך לזמנה.

קיינס, בניגוד לכלכלנים רבים אחרים, הבין כבר אז שכלכלה אינה רק עניין לנוסחאות, נתונים סטטיסיטיים, עקומות וגרפים, והנחות יסוד בדבר רציונליות האדם. הוא הבין היטב שהלך הרוח הציבורי, רגשות כמו אופטימיות או פחד, הקונפורמיזם והרצון להתנהג כמו אחרים, משפיעים כולם על תהליך קבלת ההחלטות שלנו כיחידים, הרבה יותר מאיזה אלגוריתם רציונלי של שיקולים מספריים והגיוניים מבוססי עובדות. לצורך העניין, זה בכלל לא משנה אם אנחנו צרכן בודד קטן שמקבל החלטות אישיות עבור עצמו, מנכ"ל של חברת ענק שמקבל החלטות עבור החברה שלו, או מי שמקבלים החלטות מקרו — כמו הממשלה והבנק המרכזי. כולם בני אדם שמושפעים מתחושות ורגשות, ונתונים תחת השפעה של הטיות קוגניטיביות וחברתיות עצומות, שמשום מה משכנעים את עצמם שהם מקבלים החלטות מושכלות.

הוא הסביר זאת באמצעות אותה רוח חייתית. לטענתו, בתקופות מסוימות, בעיקר בעיתות של סכנה, אנחנו יכולים לקפוא במקום ולא לנקוט פעולה — כמו צבי שנלכד באורות מכונית מתקרבת. עם זאת, בתקופות אחרות, אנחנו יכולים להגיב לפעולה באופן אינסטינקטיבי, שמבוסס על תהליך מהיר של קבלת החלטות, בכלל ללא שיקול דעת. כמו להקת דגים שבורחת יחד מטורף, או לחלופין להקת דגי פיראניה, שנכנסת לאמוק של אגרסיביות כשהיא מזהה טרף במים.

את הרוח החייתית הזאת — אותה נטייה לפעולה או אי־פעולה, שאינה מבוססת על תהליך קבלת החלטות שקול ורציונלי, אלא על אינסטינקט פנימי ראשוני — הכיר קיינס היטב. בניגוד לכלכלנים אחרים, קיינס היה ספקולנט פעיל בשווקים הפיננסיים, במניות, מטבעות וסחורות.

קיינס הרוויח סכומי עתק והפסיד סכומי עתק. אם יש מישהו שמבין משהו ברוח חייתית, זה מי שפועל בשווקים הפיננסיים במסחר ספקולטיבי. אדם כזה מבין היטב את החשיבות של אינטואיציה, לימוד הלכי הרוח של הציבור, קריאה של דעת הקהל ומפת האינטרסים והאילוצים שבה פועלים מקבלי החלטות שונים — וכל אותם דברים שכלכלנים נוטים שלא לראות.

ברוקרים בוול סטריט, ב–1929
Hank Olen/NY Daily News Archive

קיינס הבין היטב שיש לרוח החייתית הזאת השלכה אדירה על הכלכלה. לעיתים בתקופות של רוממות רוח היא יכולה ליצור גאות חסרת מעצורים שסופה משבר, ומנגד בימי שפל היא יכולה לגרום לקיפאון עמוק שימנע התאוששות. הוא לא היה צריך לחפש רחוק כדי למצוא דוגמאות לזה. השנים בהן פעל — שנות ה–20 וה–30 — הן אולי הדוגמה הקיצונית ביותר לתופעה הזאת. גאות כלכלית ופיננסית חסרת מעצורים בשנות ה–20, שהביאה להשתוללות פיננסית שסופה משבר, ושפל עמוק לתוך שנות ה–30.

לקיינס, שהיה לא רק תיאורטיקן אלא גם יועץ פעיל לממשלות, ובעיקר לממשל האמריקאי בתקופת השפל הגדול, היו גם הצעות פרקטיות באשר לאופן שבו מקבלי החלטות צריכים לנהוג בתקופות שהרוח החייתית מביאה לתוצאות לא רצויות. העיקרון פשוט, אם כי יש בו מידה של התנשאות, כי משמעותו היא שיש מי שיודע נכון יותר מהשווקים, מהציבור הרחב או מהמנהלים העסקיים מה נכון ומה לא. זה עומד בסתירה לעיקרון שהיה עד אז כמעט מקודש בעולם הקפיטליסטי — תן לכלכלה ולשווקים לתקן את עצמם, שכן כל התערבות מרכזית רק תרע את המצב בטווח הארוך. זו היתה עיקר הביקורת שהופנתה נגדו.

האמרה בת האלמוות שלו — "בטווח הארוך כולנו נמות" — באה על רקע הביקורת הזאת. במדינות דמוקרטיות, שבהן הציבור בוחר את מנהיגיו, המוות הזה אינו בהכרח מוות פיזי, אלא פוליטי. הרברט הובר, שהיה הנשיא עת פרץ המשבר ב–1929, למד זאת על בשרו. הוא נתפש כמי שבוחר שלא לעשות הרבה ולתת למשבר לפתור את עצמו. בכך גורלו הפוליטי נחרץ. לכן, מאז ועד היום, האופציה של לתת למשבר לפתור את עצמו אינה קיימת. כשהרוח החייתית של הציבור והפעילים הכלכליים כבית, והם נכנסים למוד של שיתוק, הממשלות והבנקים המרכזיים נרתמים, ברוח המלצותיו של קיינס, לעורר אותה מחדש.

אלא שכאן מתחילה בעיה ששמה א־סימטריה. קיינס הטיף להנעת הרוח החייתית בימי שיתוק. הוא דימה את הכלכלה למנוע מכונית שדומם, וצריך לעזור לו באמצעות הסטרטר, ואת זה יכולים הממשלה והבנק המרכזי לעשות. עם זאת, אחרי שהמנוע כבר הניע, מה שנקרא בלשון המכונאים "תפס" ורץ בכוחות עצמו, לא רק שצריך להפסיק את הסטרטר, לעתים צריך להקטין את הזרמת הדלק אליו, כדי שלא יטפס לסל"ד גבוה מדי, שיגרום לו לנזק. אותו סוג נזק שנגרם לו בשלהי שנות ה–20. את זה, מקבלי ההחלטות נוטים שלא לעשות, או לעשות באיחור רב. הסיבה לכך ברורה לחלוטין. הרצון להניע את המנוע שדומם שכולם סובלים ממנו כיום זוכה לפופולריות. כולם מעוניינים בו, והרווח לכולם מזה שהוא יניע יורגש מהר. לעומת זאת, הורדת סל"ד למנוע שרץ מהר מדי היא צעד לא פופולרי. כולם נהנים מזה שהמנוע רץ, ואילו הנזק הפוטנציאלי העתידי נראה הרבה פחות ברור ומוחשי.

שיעור האינפלציה מאותת שאין בעיה

בית תמחוי בשיקגו בזמן המשבר הגדול, 1931
U.S. National Archives and Recor

כבר 25 שנה, מאז אמצע שנות ה–90, עם רצף המשברים של דרום־מזרח אסיה ב–1997, השווקים המתעוררים של 1998 ומשבר קרן הגידור LTCM, התפוצצות בועת הדוט.קום של אלפיים ומשבר הנדל"ן של 2008 הפד נוקט במדיניות א־סימטרית כזאת. הוא עוזר לרוח החייתית להתאושש בימי שיתוק ודיכאון, ומאחר, אם בכלל, בריסון שלה בימי גאות חסרת מעצורים. התוצאה היא רצף משברים הולך וגדל מפעם לפעם.

יש לכאורה הצדקה לאי־ריסון הזה. המדד העיקרי שעליו הוא מסתכל — שיעור האינפלציה — מראה שאין בעיה. לו קיינס היה בחיים, הוא כנראה היה ממליץ לפד לבחון את מפלס הספקולציה במקום זאת. את מפלס הספקולציה הזה לא רואים בפרסומים הרשמיים של סוכנויות מדידה כאלה או אחרות. צריך להרגיש אותו אינטואטיבית — בשיחות, בסקרי דעת קהל, במסרים שמשדרים לך מסכי המסחר בשווקים הפיננסיים ורמות המחירים של הנכסים השונים ובראיונות עם מנהלים ומשקיעים.

מהבחינה הזאת, העובדה האנקדוטלית שמיליוני עקרות בית יפניות קונות ביטקוין, או שמניה של חברה מזנקת במאות אחוזים רק בזכות העובדה שהוסיפה את המלה בלוקצ'יין לשמה, שלא לדבר על דברים מהותיים יותר כמו פרמיות הסיכון האפסיות בחוב החברות או התנהגות שוקי המניות, מעידה על הלכי הרוח ורלוונטית הרבה יותר מנתון סטטיסטי שמתפרסם.

כשאני קורא כיום מאמר שעולה בו נימה של שביעות רצון מזה שכביכול הרוח החייתית של החברות בארה"ב סוף־סוף חזרה, אני מקבל ממנו את התחושה ההפוכה לחלוטין. אנחנו כבר עמוק בשלב בו הרוח החייתית חיה ובועטת. ובמקרים רבים תוססת מדי. אולי לא מבחינת נתון האינפלציה, אבל בהחלט מבחינת מפלס הספקולציה, ולכן כבר היינו צריכים להיות עמוק בשלב הריסון. אלא שאין סימטריה בטיפול בין עידוד הרוח החייתית לריסונה. התוצאה העצובה היא שהמשבר הבא — אף שאת העיתוי שלו בלתי־אפשרי לנחש — הוא בלתי נמנע.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עדכונים שוטפים משוק ההון בישראל ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#