איך מצמצמים סיכון בלי להרוג את התשואה?

רק חלוקה שווה בין מניות ואג"ח מרחיקה תשואה שלילית

אלי מלכי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
i-gold advertisement
מעבר לטוקבקים
אלי מלכי

<<כל חוסך לטווח ארוך מעוניין להעריך מה יהיה גודלו של החיסכון שלו במועד שבו יזדקק לכסף. איך מבצעים הערכה כזו?

בעיתונות הפיננסית מוצגות מדי פעם טבלאות שמראות כיצד חיסכון צנוע לאורך זמן יכול לצמוח לסכום עצום כתוצאה מאפקט הריבית דריבית. אלא שטבלאות אלה משתמשות בשיעורי תשואה היסטוריים ממוצעים. גם אם תשואות העבר יכולות לייצג את הצפוי בעתיד (מה שלחלוטין לא ודאי), התשואה הממוצעת אינה נותנת שום אינדיקציה לגבי הסיכון שכרוך בהשקעה. הערכת הסיכון שנלווה להשקעות בשוק ההון היא אתגר לא פשוט גם עבור כלכלנים. המדד המקובל לסיכון הוא סטיית התקן, שמייצגת את התנודתיות של התשואות. ואולם סטיית התקן מתייחסת לתנודתיות של הטווח הקצר, שהיא רלוונטית פחות למשקיעי הטווח הארוך.

נוסף לכך, המשמעות של סטיית התקן עבור המשקיעים אינה מובנת באופן אינטואיטיבי. כדי להבין את הסיכון שכרוך בהשקעה רצוי להציג את טווח התשואות האפשריות בצירוף ההסתברות לקבלן.

כיצד ניתן לדעת מהן התשואות האפשריות ומהי ההסתברות לקבלן? התשובה הפשוטה היא שאין דרך לדעת זאת בוודאות. ניתן רק להסתמך על ההסתברויות שהיו לתשואות בעבר ולהניח שהסתברויות אלה לא יהיו שונות במידה משמעותית בעתיד.

טעות נפוצה של משקיעים רבים היא הסקת מסקנות על סמך מדגם קטן מדי של תצפיות. ניקח לדוגמה את שוק המניות הישראלי, שהניב למשקיעים תשואות ריאליות גבוהות מאוד ב-30 השנים האחרונות. למרות הפיתוי להסתמך על נתונים אלה לצורך הסקת מסקנות, כשבוחנים השקעה לטווח של 20 שנה, מספר התצפיות במדגם של 30 שנה הוא קטן מאוד.

בנוסף, התשואה של שוק המניות הישראלי היא חריגה ביחס לתשואות שהניבו שוקי המניות בעולם ב-100 השנים האחרונות. צריך להיות אופטימי מאוד כדי לחשוב שהיא תחזור על עצמה גם בעתיד.

סיכון להפסדים כואבים בטווח הקצר

דרך סבירה לבחון את הסיכון שכרוך בהשקעה היא לבצע סימולציה שמתבססת על היסטוריה של תשואות במשך תקופה ארוכה. פיטר סטנייר (Stanyer), מנהל ההשקעות הראשי של Overture Investments, מציג בספרו "מדריך לאסטרטגיה של השקעה" סימולציה כזאת, שמבוססת על התשואות של שוק המניות האמריקאי בתקופה שבין 1900 ל-2005. סטנייר ביצע 2,000 דגימות אקראיות של תשואות - לתקופות של חמש, עשר ו-20 שנה - כדי להעריך את ההסתברויות של התשואות שצפויות בעתיד.

התשואה הריאלית החציונית בכל הסימולציות היתה 6.7%. ערך זה של התשואה הריאלית בטווח הארוך מכונה לפעמים "הקבוע של סיגל", על שמו של פרופסור ג'רמי סיגל, שהציג אותו לראשונה בספרו "מניות לטווח הארוך".

כלומר ב-50% מהמקרים משקיעים יכולים לצפות לתשואה גבוהה מ-6.7%, וב-50% האחרים לתשואה נמוכה יותר. ואולם התשואה החציונית אינה עוזרת למשקיעים להעריך את הסיכון שכרוך בהשקעה. לשם כך צריך לבחון את התשואות הגרועות שיכולים משקיעים לקבל ואת ההסתברויות לקבלן.

הסימולציה של סטנייר ממחישה שבהסתברות של 5%, משקיעים צריכים לצפות לתשואות ריאליות שנתיות שיהיו נמוכות מ--6.6% בטווח של חמש שנים, מ-3.0%- בטווח של 10 שנים ומ--0.1% בטווח של 20 שנה. המשמעות למשקיעים היא שקיימת הסתברות של 5% ש-100 דולר שיושקעו בשוק המניות יהיו שווים מבחינה ריאלית פחות מ-71 דולר בתום חמש שנים, פחות מ-74 דולר בתום עשר שנים ופחות מ-98 דולר בתום 20 שנה.

הסימולציה ממחישה שבטווחי זמן של חמש ועשר שנים משקיעים בשוק המניות עשויים לספוג הפסדים כואבים ולאבד חלק ניכר מהשקעתם. בטווח של 20 שנה ההפסד המרבי מצטמצם, אך הסיכוי להפסיד חלק מהקרן עדיין קיים.

מיהו סולידי?

מובן שהמשקיעים בשוק המניות עשויים להיות בני מזל ולקבל דווקא תשואות פנומנליות. יש הסתברות של 5% שהתשואות הריאליות יהיו גבוהות מ-22% בשנה בטווח של חמש שנים, מ-17% בשנה בטווח של עשר שנים ומ-14% בשנה לאורך 20 שנה.

אלא שברוב המקרים החשש להפסיד את כספי החיסכון ארוך הטווח שלנו מטריד הרבה יותר מאשר הסיכוי לרווחים גבוהים. כיצד יכולים משקיעים להגן על עצמם מפני הסיכון להפסד? התשובה הסטנדרטית היא פיזור ההשקעה בין אפיקים מסוכנים ולא מסוכנים.

לרוע המזל, משקיעים רבים טועים בבחירת האפיקים שנחשבים סולידיים, כלומר בעלי סיכון נמוך. השקעה באג"ח נחשבת בדרך כלל למסוכנת פחות מהשקעה במניות, ואולם בתקופות של משבר כלכלי, שבהן יורדים מחירי המניות, גדלה גם השכיחות של פשיטות רגל, ולכן מחירי אג"ח קונצרניות נוטים גם הם לרדת.

ירידה כזו התרחשה ב-2008, כשהמשקיעים נוכחו לדעת שפיזור ההשקעה בין מניות לאג"ח קונצרניות לא סיפק להם הגנה מפני הפסדים. כדי להגן על עצמם מהפסדים, משקיעים צריכים לדאוג שהחלק הסולידי בתיק יהיה מורכב בעיקר מאג"ח ממשלתיות צמודות.

להחזיק עד לפדיון

דרך טובה עוד יותר להגנה מפני הפסדים היא רכישת אג"ח ממשלתיות צמודות והחזקתן עד לפדיון הסופי. כשהאג"ח מוחזקת עד לפדיונה היא נהפכת למעין תעודת ביטוח, מכיוון שהתשואה לפדיון שלה מובטחת.

לשם המחשה, נסתכל על סימולציה של שלושה תיקים שמפוזרים בתחילת התקופה כך ש-50% מהם מושקעים במניות ו-50% אג"ח ממשלתיות צמודות, ומוחזקים לתקופות של חמש, עשר ו-20 שנה, כשבתום התקופה נפדית האג"ח.

התשואה הריאלית לפדיון של אג"ח ממשלתיות צמודות גדלה ככל שתקופת ההחזקה של האג"ח מתארכת. אג"ח ממשלתיות צמודות לחמש שנים נסחרות כיום בתשואות לפדיון של כ-1%, לתקופה של עשר שנים התשואה לפדיון היא כ-2% ובאג"ח ל-20 שנה התשואה לפדיון היא כ-3%.

הקצאת 50% מהתיק לאג"ח ממשלתיות מפחיתה משמעותית את התשואה הריאלית של התיק - התשואה החציונית של השקעה ל-20 שנה יורדת מ-6.7% ל-5.1%. לירידה כזאת בתשואה משמעות רבה מבחינת שווי התיק בתום תקופת החיסכון. הערך החציוני, במונחים ריאליים, של 100 דולר שמושקעים ל-20 שנה יפחת מ-363 דולר ל-272 דולר - ירידה של 25%. ואולם בתמורה להפחתה זו בתשואה יכולים המשקיעים לישון בשקט מכיוון שההסתברות להפסד של הקרן, בהשקעה ל-20 שנה, יורדת קרוב לאפס.

*סטיית תקן

מדד המעיד על תנודתיות של נכס פיננסי ועל הסיכון שטמון בו. ככל שסטיית התקן גבוהה יותר, הנכס נחשב למסוכן יותר והתשואה שהוא משיג כפופה לתנודות חדות יותר

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker