בכלכלה כמו בכדורגל: לפעמים ההחלטה הטובה ביותר היא לא לעשות דבר

התרבות העסקית בעולם המערבי מעודדת אותנו לעשייה ■ הסברה המקובלת אומרת שעדיף לנו ליזום ולנסות דברים חדשים מאשר לחשוש מטעויות ■ מחקר שבדק את אופן קבלת החלטות בתנאי אי ודאות אצל שוערי כדורגל גילה כי הצורך לנקוט פעולה עשוי לפגוע בתוצאות ■ המסקנות תקפות גם בעולם ההשקעות

אלי מלכי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
i-gold advertisement
מעבר לטוקבקים
אלי מלכי

פורסם לראשונה בגיליון יולי של מגזין "יועצי השקעות" של TheMarker
התרבות העסקית בעולם המערבי מעודדת אותנו לעשייה. הסברה המקובלת אומרת שעדיף לנו ליזום ולנסות דברים חדשים מאשר לחשוש מטעויות. אולם גישה זו, שייתכן כי היא נכונה לגבי פיתוח מוצרים חדשים, אינה בהכרח מתאימה לתחום ההשקעות.

לקראת סוף 2008, כשהבורסות בכל העולם ירדו בחדות, מומחים רבים המליצו להקטין את החשיפה למניות ולאג"ח קונצרניות עקב המיתון המתקרב, על אף שמחיריהן של מניות רבות כבר צנחו ב-90%-80%. בדיעבד התברר כי מי שיצא בשפל רשם את ההפסדים הכבדים ביותר, מכיוון שהוא לא נהנה מהעליות שנרשמו במחצית הראשונה של 2009 ושקיזזו חלק ניכר מההפסדים.

מחקר שפירסמו לפני כמה שנים חוקרים ישראלים, עשוי להסביר מדוע קיימת בנו הנטייה לפעול במצבים של אי ודאות. המחקר, שנערך באוניברסיטת באר שבע על ידי מיכאל בר אלי ועופר עזר, נקרא "פעולות והטיות בקרב שוערים מול בעיטות עונשין מ-11 מטר".

חובה "לעשות משהו"

החוקרים בדקו סיטואציה ידועה במשחקי כדורגל - בעיטות עונשין מ-11 מטר. בעיטת העונשין מספקת לחוקרים מעבדה "טבעית" לבחינת הבחירה שעושה השוער בתנאים של אי ודאות. סיטואציה זו היא ייחודית בזכות כמה גורמים: ברוב המקרים בעיטת העונשין מסתיימת בהבקעת שער, ולעתים קרובות יש לה השפעה מכרעת על תוצאת המשחק. בנוסף לכך, לתוצאת הבעיטה עשויה להיות השפעה גם על עתיד הקבוצה, ועל עתידו המקצועי של השוער בטווח הארוך.

לפי המחקר, הזמן שחולף מרגע הבעיטה ועד שהכדור מגיע לשער הוא 3-2 עשיריות השנייה, כך שלשוער אין אפשרות לבחון את מעוף הכדור - עליו לבחור מראש לאיזה כיוון הוא יזנק. למעשה, כל שוער מקצועי ומנוסה התמודד כבר עשרות אם לא מאות פעמים עם בעיטות עונשין כאלה, ואמור היה לגבש לעצמו אסטרטגיית תגובה מתאימה לסיטואציה.

במחקר בחנו החוקרים 286 בעיטות עונשין מתועדות, ממשחקים של קבוצות צמרת. לגבי כל אחת מבעיטות העונשין התבקש צוות של 3 שופטי כדורגל מומחים לקבוע לאיזה כיוון נבעט הכדור (שמאל, ימין או מרכז ), ולאיזה כיוון זינק השוער (שמאל, ימין או מרכז ).

התוצאות היו מפתיעות. ראשית, התברר שלא היו הבדלים משמעותיים בין כיווני הבעיטות: לכל אחד מהכיוונים כוּונו בערך כשליש מהבעיטות. אולם כשבוחנים את ההחלטות שקיבלו השוערים, ניתן לראות שבכ-94% מהמקרים הם בחרו לזנק לצד ימין או לצד שמאל, ורק ב-6% מהמקרים הם בחרו להישאר במרכז השער. זהו פער מאוד גדול, במיוחד לאור העובדה שמדובר בשוערי כדורגל מנוסים שאמורים להכיר את השכיחות של כיווני הבעיטות.

האם ההחלטה של רוב השוערים לזנק לאחד הצדדים הצדיקה את עצמה? כדי להשיב על שאלה זו, החוקרים בחנו את מידת ההצלחה בעצירת בעיטות העונשין. מתברר כי השוערים הצליחו לעצור רק 42 בעיטות עונשין - 14.7% מסך הבעיטות שנבחנו. בנוסף, לא נמצא קשר משמעותי בין כיוון הבעיטה לסיכויי העצירה שלה. הסיכוי לעצירה היה דומה מאוד, בין אם הבעיטה נבעטה למרכז השער, לשמאלו או לימינו.

אולם, כשנבחנו שיעורי ההצלחה ביחס לכיוון הזינוק של השוער, התברר שהסיכוי להצלחה בעצירת בעיטות עונשין היה הגבוה ביותר דווקא כשהשוערים העדיפו להישאר במרכז השער, ולכאורה לא לעשות דבר. בכל מצב אחר, זינוק לימין או זינוק לשמאל, הסיכויים לעצור את בעיטת העונשין פחתו באופן משמעותי.

כלומר, על אף שהבחירה ההגיונית של שוער מנוסה היתה צריכה להיות להישאר במרכז השער ולא לעשות דבר, 94% מתוכם העדיפו לנקוט פעולה וזינקו לצד ימין או שמאל של השער, ועל ידי כך הקטינו את סיכוייהם לעצור את הכדור. מדוע? לפי החוקרים, הסיבה העיקרית להחלטות השוערים נובעת מהעובדה שתוצאה שלילית זהה (כלומר הבקעת שער על ידי הקבוצה היריבה ), נתפסת כגרועה יותר אם השוער לא נקט פעולה כלשהי כדי למנוע אותה.

ההסבר האינטואיטיווי לתופעה גורס כי כאשר השוער מזנק ובכל זאת מובקע שער, הוא מרגיש כי עשה כמיטב יכולתו כדי לעצור את הכדור - הוא בחר לפעול וזינק לאחד הצדדים, אך לרוע מזלו הכדור נבעט לצד השני של השער או למרכז. לעומת זאת, אם השוער נשאר במרכז השער ולא מצליח לעצור את הכדור, נראה כאילו הוא לא עשה מספיק.

מכיוון שהנורמה המקובלת היא "לעשות משהו", כלומר לזנק לאחד הצדדים, התחושה השלילית של השוער כתוצאה מהבקעת השער מוחרפת כאשר הוא נשאר במרכז. כתוצאה מכך, השוער בוחר לזנק לאחד הכיוונים, אף שבכך הוא מפחית את סיכוייו לעצור את הכדור.

החוקרים קוראים לתופעה זו "הטיית פעולה" (Action Bias ). זוהי הטיה נפשית שגורמת לנו להעדיף לעשות משהו בתגובה למצב שנתפש כשלילי מבחינתנו, גם כשהניתוח הרציונלי אומר לנו שעדיף לא לעשות דבר.

בעיטת עונשין למשקיע

האם ניתן ללמוד מהמחקר על פעולותיהם של משקיעים בשוק יורד? ייתכן מאוד שכן. בשוק שסובל מנפילה חזקה נוצר אצל המשקיע לחץ נפשי "לעשות משהו". יש אי ודאות גדולה לגבי כיוון השוק, ועל המשקיע לקבל החלטות שעשויות להיות בעלות השפעה מכרעת על עתידו. גם היועץ, שמנסה לעזור למשקיע לקבל החלטה מושכלת, חשוף להטיית הפעולה. המלצה שלא לעשות דבר עשויה להתפרש כחוסר מקצועיות מצדו, בעוד שעל המלצה שגויה תמיד ניתן להגן בטענה שאיש אינו יכול לצפות את כיוון השוק. נקיטת פעולת חירום (כמו חיסול תיק המניות ) גורמת לתחושה שלפחות ניסינו לעשות משהו, וגם אם יתברר שפעולה זו לא הניבה תוצאה מוצלחת, יהיה קשה לבוא אלינו בטענות.

מנגד, הניסיון מלמד שבשוק המניות קיימת תופעה של "חזרה לממוצע" (Mean Reversion ). לאחר תקופה של ירידות חריפות באות עליות, ולאחר עליות תמיד מגיעות ירידות. בנוסף, ההיסטוריה מלמדת אותנו שלאורך זמן המניות נותנות תשואה עודפת ביחס לאג"ח.

בנג'מין גרהם, המורה והמנטור של המשקיע האגדי וורן באפט, כתב בספרו "המשקיע האינטליגנטי" לפני יותר מ-35 שנים את הדברים הבאים: "המשקיע לא יטעה הרבה אם יאמץ כלל פשוט שאומר: לעולם לא לקנות מניות מיד לאחר שמחירן עלה באופן ניכר, או למכור מניות מיד לאחר שמחירן ירד באופן ניכר".

חשוב לזכור שכולנו חשופים להטיית הפעולה, ולכן כדאי תמיד לבחון את ההחלטות או ההמלצות שלנו ולוודא שהן נובעות מניתוח רציונלי של העובדות, ולא מהטייה נפשית שנובעת מחוסר ודאות ומלחץ נפשי.

הכותב הוא עורך האתר INBEST

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker