ועדת בכר הצילה את המשק מהמשבר הפיננסי

אבל עשתה רק חצי עבודה

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גיא רולניק
גיא רולניק

לראש הממשלה ולשר האוצר יש בעיה קשה. מאז שנכנסה לתוקפה בישראל מדיניות כלכלית השומרת על משמעת פיסקלית, אשר שמה לעצמה יעד להקטין את החוב הלאומי - השתמשו אנשי האוצר ובנק ישראל בהשוואה הבינלאומית כטיעון המרכזי שלהם.

השנה, עם הגשת תקציב 2009 ו-2010, לא יכולים אנשי האוצר ובנק ישראל להשתמש בטיעון הזה באותה קלות שבה הוא שירת אותם בעבר: הגירעון התקציבי המתוכנן של ישראל ל-2009 - כ-6% תוצר - נראה גמדי לעומת הגירעונות של מדינות רבות כמו ארה"ב, בריטניה ואירלנד. הסיכון שבבריחת משקיעים מישראל בגלל גירעונות תקציביים גדולים נראה נמוך יותר.

כמובן שהטיעון הכלכלי הבסיסי עדיין עומד בעינו: ישראל אינה ארה"ב אלא משק קטן ופגיע, ואם לא נפגענו מהמשבר הפיננסי בצורה קשה כמו הכלכלות באירופה ובארה"ב - השנתיים הקרובות עשויות להיות דווקא הזדמנות היסטורית להתחיל במסע הארוך לסגירת הפערים בין ישראל לעולם.

ואולם כדאי גם להבין מה עומד מאחורי הגירעונות התקציביים המפלצתיים והחובות הגדלים של מדינות כמו ארה"ב, בריטניה ואירלנד:

רוב הגידול בחובות של מדינות אלה מקורו בהזרמות של סכומי עתק להלאמה דה-פקטו של המערכות הבנקאיות באותן מדינות. ההלאמות נעשות בדרך ישירה של רכישת הבנקים או באמצעות מתן ערבויות בסכומי עתק של עשרות מיליארדים, מאות מיליארדים ובמקרה של ארה"ב טריליוני דולרים.

הלאמות הבנקים במדינות המערב ירדפו את הכלכלות שלהן עוד שנים ארוכות. הן נותנות הכשר בדיעבד לגניבות הבנקאים, הן יביאו להקצאת מקורות מעוותת ויגרמו כעס אדיר ותחושת קיפוח בקרב ציבור רחב של משלמי מסים. עכשיו, באיחור, מבין הציבור שהחגיגה הגדולה שהתקיימה בוול סטריט בעשור האחרון היתה על חשבונו.

בישראל, לעומת זאת, כל הגירעון התקציבי הצפוי השנה - 6% - מקורו בפעילות השוטפת של הממשלה. זאת האחרונה לא נאלצה עד כה להזרים שקל אחד למערכת הבנקאות הישראלית. הערבויות שהציעה הממשלה לבנקים מהוות פחות מ-2% מהתוצר - והבנקים ממילא לא השתמשו בהן עד כה.

אבל איך קרה הנס הזה? איך ייתכן שהמשק הישראלי ניצל מהמשבר הפיננסי הבינלאומי והממשלה בישראל לא נאלצה להלאים את הבנקים?

אז ראשית, מלת אזהרה: המשבר עדיין לא מאחורינו - ואיש לא יתקע לידינו שאם הוא יחריף מערכת הבנקאות הישראלית לא תיגרר לפינות האפלות שאליה נקלעו מדינות אחרות במערב.

אבל אם יש סיבה בולטת אחת לעוצמה שגילתה המערכת הפיננסית בישראל בחצי השנה האחרונה - הרי היא היישום המהיר של מסקנותיה של ועדת בכר, שהוציאה את הבנקים משוק ההון.

ועדת בכר מנעה משוק ההון הישראלי לחקות את שתי הרעות החולות של וול סטריט, שהתפשטו בחמש השנים האחרונות. מה שחיסל את מערכת הבנקאות האמריקאית הוא שהבנקים, שבעבר עסקו בארגון הלוואות ומכירתן לגורמים פיננסיים, נכנסו בשנים האחרונות בכל הכוח להחזקה של הלוואות על הספרים שלהם - כלומר, הסיכון נשאר בבנק.

הבנקים האמריקאיים פשטו את הרגל משום שבחמש השנים האחרונות הם צברו היקפים אדירים של נכסים גרועים על מאזניהם.

עד לפני חמש שנים נהגה מערכת הבנקאות הישראלית בדרך דומה: כל סוגי ההלוואות - מהקצרות ביותר ועד הארוכות ביותר, מההלוואות לרכישות ממונפות ועד להלוואות להקמת מפעלים חדשים - היו כולן על המאזנים של הבנקים.

ועדת בכר שינתה את מפת שוק ההון. כשליש מהאשראי העסקי במשק עבר בחמש השנים האחרונות למערכת החוץ בנקאית.

האם המערכת החוץ בנקאית - הגופים המוסדיים - נטו לקחת סיכונים גדולים יותר מאלה שלקחה המערכת הבנקאית המסורתית? ספק רב.

ההיסטוריה של הבנקים בישראל רצופה בתקופות התמכרות לבועות ונטילת סיכונים גבוהים. למעשה, הבנקים בישראל נטלו חלק פעיל בכל משבר פיננסי שהיה במשק ב-30 השנה האחרונות.

הביטוי הבולט ביותר לכך הוא כמובן העובדה שבנק הפועלים מחק כ-5 מיליארד שקל על השקעה בסוג הנכס המסוכן ביותר - הלוואות סאבפריים. אלמלא כפה המפקח על הבנקים על הבנק לחסל את ההשקעה הזאת במהירות כאשר פרץ המשבר, ההפסד היה עשוי להיות כפול ולמחוק כמחצית מההון של הבנק.

קשה להעריך כיצד בדיוק היה נראה שוק האשראי הישראלי אלמלא יישום מסקנותיה של ועדת בכר - אבל די אם רבע מההלוואות שניתנו בשוק החוץ בנקאי היו יושבות כיום על ספרי הבנקים כדי לערער את יציבות מערכת הבנקאות הישראלית.

ערב ועדת בכר נשלט שוק ההון הישראלי על ידי שני הבנקים הגדולים. ריכוז הסיכון הזה היה מגדיל דרמטית את הסתברות התסריט של "ריצה על הבנקים" ופדיונות ענק בכל סוגי אפיקי ההשקעה.

תסריט דומה נרשם במערכת הבנקאות הישראלית ב-1995 בסיטואציה הרבה יותר רגועה יחסית למשבר הפיננסי הגלובלי: קופות הגמל של שני הבנקים הגדולים שלטו אז ברוב המקטע החופשי של שוק האג"ח הממשלתיות, גל פדיונות ענק איים למוטט את השוק ואילץ את הממשלה להזרים כספים לרכישת איגרות חוב בשוק החופשי.

הביזור של המערכת הפיננסית, שנוצר כתוצאה מהחלטות ועדת בכר, הפך אותה לעמידה ולחזקה יותר בפני משברים פיננסיים.

הנגע השני שהתפשט בוול סטריט בעשור האחרון היה ניגודי העניינים הגוברים והחלשת הרגולציה. הממשל של בוש וגרינספאן היה מכור לאוליגרכיה רבת העוצמה של הבנקאים בוול סטריט, סירס את הרגולציה על השווקים ואיפשר לניגודי העניינים לפרוח מחדש.

ועדת בכר חיסלה את ניגוד העניינים החמור ביותר שהיה בשוק ההון הישראלי: השליטה הטוטלית של דואופול פועלומי בשוק ההון ובייעוץ הפיננסי. מערכי הייעוץ של הבנקים, שהיו סוכני שיווק לדחיפת סחורה גרועה של הבנקים, נפטרו מהגיבנת העיקרית שמנעה מהם לבצע את עבודתם.

ועדת בכר הצילה את המשק הישראלי מהמשבר הפיננסי הגלובלי - שהביא רבות מכלכלות העולם למצבן העגום כיום - ומנעה ממשלם המסים הישראלי את הנפילה לבור ללא תחתית של הלאמת הבנקים, אבל היא עשתה רק חצי מהעבודה. אולי פחות מכך.

החצי השני של המהלך הוא בניית מערכת רגולציה חזקה ומרתיעה על כל הגופים המוסדיים המנהלים את כספי הציבור. ייתכן שהמשימה הזאת צריכה להיות מטופלת על ידי הממונה על שוק ההון באוצר ועל ידי רשות ניירות ערך - אבל דבר אחד בטוח: איש לא מבצע אותה כיום בנחישות הראויה.

הקושי בהגברת הרגולציה בישראל הוא גדול: הצד האפל של מעבר לשוק חופשי הוא העברת כוח אדיר ומשאבים כספיים עצומים של הציבור לידי מועדון של כמה מאות בעלי שליטה ומנהלים. אלה יודעים לתמרן את הפוליטיקאים, את העיתונות ואת הציבור כדי להחליש את הרגולציה, לאפשר להם לגלגל את הסיכונים לציבור ולבצוע נתח גדול ככל שניתן לעצמם מהעוגה הלאומית.

די לראות את המתקפה התקשורתית נגד המפקח על הבנקים בבנק ישראל בחודש האחרון בעקבות דרישתו לשפר את הניהול של בנק הפועלים כדי להבין את הקושי הרב בחיזוק הרגולציה בישראל, אפילו בתקופות של משברים פיננסיים.

יו"ר רשות ניירות ערך, זהר גושן, וראש אגף שוק ההון באוצר, ידין ענתבי, צריכים לנוע במהירות ולהגביר דרמטית את הרגולציה על הגופים המוסדיים בישראל. הם צריכים לרדת לשטח, לפגוש מנהלים במערכת ולשמוע את מה שכל ותיקי השוק יודעים ואת מה שנכתב כאן שוב ושוב בשלוש השנים האחרונות: השחיתות בשוק ההון חזרה בשנים האחרונות לרמתה בתחילת שנות ה-90, ערב גל המעצרים והחקירות של רשות ניירות ערך במערכת הבנקאות.

גושן וענתבי צריכים לפעול להרחקת בעלי השליטה בגופים המוסדיים מוועדות ההשקעות שלהם; לבצע כמה מעצרי ראווה ענקיים של מנהלי השקעות שהתרגלו לקבל קיקבקים ולכפות על הגופים המוסדיים תהליכים שקופים של אישור וביצוע השקעות.

עניין מיוחד צריכים המפקח ויו"ר הרשות לגלות בוועדות ההשקעה של חברות הביטוח ובדרך שבה הן מקבלות החלטות השקעה בנכסים לא סחירים כמו קרנות פריווט אקוויטי ואג"ח לא סחירות.

בחלק מוועדות ההשקעה לא מתבצע שום תהליך בדיקה אמיתי; הוועדות מקבלות הנחתות מבעלי השליטה או מהמנהלים הבכירים ומבצעות השקעות על בסיס של "דואגים לחברים" שבתורם ידאגו כמובן בחזרה למנהלים.

הזמן קצר, המלאכה מרובה, הכסף גדול וחלון ההזדמנויות נסגר. ככל שנתרחק מהמשבר כך יקטנו הסיכויים לבצע את הרפורמה הנדרשת ברגולציה על שוק ההון - וכספי הציבור יהיו הפקר למועדון מקורבים גדול ומבוזר הרבה יותר מזה שהיה כאן לפני עשור - אבל לא פחות תאב בצע.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker