כל דבר ישן הפך להיות ה"ניו דיל" החדש

על אובמה לבדוק כמה עזרה זקוקה הכלכלה ולהוסיף 50%

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

>> לפתע, כל דבר ישן נהפך להיות "ניו דיל". רייגן אאוט; פרנקלין דלאנו רוזוולט אין. ולמרות זאת, מה למשנת רוזוולט ולמצבה של ארה"ב כיום?

התשובה היא הרבה מאוד. ואולם על ברק אובמה ללמוד רבות מכישלונותיו של רוזוולט כמו גם מהצלחותיו: האמת היא שהניו דיל לא היתה מוצלחת בטווח הקצר כפי שהיתה בטווח הארוך, והסיבה להצלחה המוגבלת של רוזוולט בטווח הקצר היתה העובדה שהמדיניות הכלכלית שלו היתה זהירה מדי. לגבי הצלחות הניו דיל בטווח הארוך: המוסדות שבנה רוזוולט נהפכו בני קיימא והכרחיים. ולראיה, המוסדות הללו נותרו בסיס היציבות הכלכלית של ארה"ב. דמיינו כמה קשה יותר היה המשבר לולא הניו דיל הביאה לביטוח מרבית הפיקדונות של הבנקים. דמיינו כמה חסרי ביטחון היו האמריקאים המבוגרים לו הרפובליקאים היו מצליחים לפגוע בביטוח הלאומי.

כיום יש שורה של אינטלקטואלים, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית, שמפיצים את הטענה שרוזוולט רק החמיר את השפל הכלכלי. לכן, חשוב לדעת שכל מה שאתם שומעים מהכיוון הזה מבוסס על פירוש מוטעה באופן מכוון של העובדות. הניו דיל הביאה בשורת רווחה לרוב האמריקאים. רוזוולט לא הצליח, למעשה, להביא להתאוששות כלכלית מלאה במהלך שתי הקדנציות הראשונות שלו. הכישלון הזה משמש הוכחה כנגד מדיניות כלכלית לפי המודל הקיינסיאני, שאומר שהגדלת ההוצאה הציבורית יכולה לחלץ כלכלה ממשבר. ואולם לימוד מקיף של המדיניות התקציבית של שנות ה-30, שנעשה על ידי הכלכלן אי.קארי ברואן, מגיע למסקנה שונה לחלוטין: המדינות הפיסקלית המרחיבה לא רשמה הצלחה לא מפני שמדיניות כזאת לא עובדת, אלא מאחר שכלל לא בוצעה בפועל.

נראה שקשה להאמין לממצאים הללו. הניו דיל הציבה מיליוני אמריקאים במשרות ציבוריות דרך מינהל עבודות הקידמה (WPA). עד עצם היום הזה אנחנו ממשיכים לנסוע בדרכים שנבנו על ידי WPA ושולחים את ילדינו לבתי ספר שנבנו על ידי WPA. האם כל העבודות הציבוריות הללו לא מהוות הרחבה פיסקלית?

אם כן, הפעולות הללו לא היו כל כך עצומות בהיקפן. התוצאות של הגדלת ההוצאות הציבוריות קוזזו על ידי גורמים אחרים, בעיקר גידול עצום בגביית מסים, שבוצע על ידי הרברט הובר ותוצאותיו התבררו במלואן רק כשהחלה כהונת הנשיא הבא. בנוסף, המדיניות המרחיבה ברמה הפדרלית קוזזה על ידי הורדת הוצאות והגדלת המסים ברמת המדינות והערים בארה"ב. ורוזוולט, לא רק שלא שש לבצע מדיניות פיסקלית מרחיבה, הוא גם רצה לחזור לעקרונות תקציב שמרניים. רצון זה כמעט הרס את מורשתו. לאחר שזכה בניצחון סוחף ב-36', הוא קיצץ את ההוצאות והעלה את המסים, ובכך החזיר את המצב הכלכלי לקדמותו, עובדה שהובילה להפסד רציני בבחירות אמצע הכהונה שהתקיימו ב-38'.

מה שהציל את הכלכלה ואת הניו דיל היה הפרויקט הציבורי העצום הידוע בשם מלחמת העולם השנייה, שהביא לגידול פיסקלי שהספיק לחילוץ הכלכלה האמריקאית מהמשבר. שיעור ההיסטוריה הזה מציג תובנות חשובות לממשל הבא. התובנה הפוליטית היא שצעדים כלכליים מוטעים יכולים לערער במהירות מנדט שניתן בבחירות. הדמוקרטים זכו כעת בניצחון גדול - אך הניצחון ב-36' היה גדול יותר, ונמחק לאחר המיתון של 37'-38'. האמריקאים לא מצפים לתוצאות כלכליות מהירות מהממשל החדש, אך הם מצפים לתוצאות, והאופוריה של הדמוקרטים תימשך זמן קצר אם לא תבוא התאוששות כלכלית.

השיעור הכלכלי הוא החשיבות בלעשות מספיק. רוזוולט חשב שנהג בזהירות כשריסן את ההוצאות הציבוריות; במציאות, הוא הביא סכנה לכלכלה ולמורשתו. עצתי לאובמה היא לבדוק לכמה עזרה זקוקה הכלכלה, ואז להוסיף 50%. הרבה יותר טוב, במצב של שפל, לטעות בכיוון של עודף הוצאות ציבוריות מאשר בחוסר הוצאות. סיכויי אובמה להוביל ניו דיל חדש תלויים בשאלה אם תוכניותיו הכלכליות לטווח הקצר מספיק אמיצות. הפרוגרסיווים יכולים רק לקוות שיש לו מספיק תעוזה לכך.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker