מונופוליטיקה

השלטון הוא מונופול בתחום ניהול המדינה, אז מה הפלא שמונופול יודע לייצר רק מונופולים?

איתן כספי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
i-gold advertisement
מעבר לטוקבקים
איתן כספי

קשה לנו לחשוב על זה בצורה הזו, אבל זו עובדה - גם שלטון דמוקרטי הנבחר על ידי העם הוא מונופול, שמנוהל על ידי קבוצת מנכ"לים משותפת (הממשלה) ודירקטוריון רחב מאוד (הכנסת).

כמו כל חברה עסקית, המנכ"לים והדירקטוריון קשורים סימביוטית, וכל עוד אין בעיות מיוחדות וכולם מרוויחים - אין סיבה לפזר את המסיבה.

תמיד יש סיכוי שהכנסת תתפזר וייערכו בחירות חדשות, אבל אין תחרות חיצונית של ממש לאורך כל תקופת הפעילות.

נכון, פעם בארבע שנים יש מכרז (וכן, בדיעבד ההצעה היקרה ביותר תמיד נבחרת), אבל מי היה דוחה את האושר הגלום במונופול בן ארבע שנים?
יצרת עוד מונופול - זכית בסיבוב נוסף של ארבע שנים! מדהים בכל פעם להיווכח בשלומיאליות/רשלנות/טובות ההנאה (מחקו את המיותר או סמנו כאוות נפשכם) שגורמות לממשלה אחר ממשלה ליצור מונופולים בכלכלה הישראלית.

מונופול הוא דבר הכרחי בעת הקמת מדינה. ברור היה שהמדינה צריכה ליזום את גופי השירותים הבסיסיים והחיוניים ולא להמתין לגופים עסקיים שכנראה לא ירצו לפעול במדינה ענייה, קטנה, נידחת ומסוכנת כפי שמדינת ישראל היתה בראשית דרכה.

אולם, בעשור האחרון, כאשר המדינה כבר הגיעה לבשלות מסוימת, עדיין מתקשה השלטון לוותר על הריכוזיות - וגם כאשר הוא פותח שוק לתחרות, הוא גורם ליצירת מונופולים.

נביט במספר דוגמאות - הכבלים מול הלוויין וחברות הסלולר.
חברות הכבלים חברות הכבלים קיבלו למעשה מונופול, כל אחת באזור הגיאוגרפי שלה. לצרכן הסופי (האזרח, זה שהמדינה אמורה לדאוג לו) אין שום אפשרות לבחור בחברה מתחרה! בנוסף, תמוהה הסכמתה של המדינה להסדר ICP, חברת רכש התוכן המשותפת של חברות הכבלים. לא רק שלא ניתנת ללקוח האפשרות לעבור בין החברות, אפילו התוכן זהה!

בקיצור, המדינה נתנה לחברות הכבלים לחגוג עלינו. הייתכן שהכסף הרב שהן הרוויחו עלינו כל השנים מתחיל לחזור אלינו כעת בצורת השקעה בתוכן ותשתית דיגיטלית? האם עיקרון התחרות עובד?

אין מה להגיד - כל אגל זיעה המבצבץ כיום על מצחן של חברות הכבלים הוא דמעה של אושר בעינינו.

כאשר החליטה המדינה סוף סוף שהאזרחים סבלו מספיק, ובאמת אין להם תחרות (לא באשמתה, חס וחלילה) - היא הוסיפה את תחום הלוויין.

הפעם החליטה המדינה ללכת על כיסוי ארצי - אבל, רק חברה אחת - מספיקה לה התחרות של הכבלים.

לכאורה, נראה כיום כאילו הטיעון הזה צודק לנוכח חוסר יכולתה של YES להתרומם - אולם, כדוגמה: חברות הסלולר הצליחו להיכנס זו אחר זו לשוק עם מתחרים ותיקים ולמרות זאת להצליח. כלומר, מסתמן כי אין זו אלא בעיה בניהול של YES.
חברות הסלולר חברות הסלולר הוכנסו לשוק זו אחר זו בהפרשי זמן גדולים שאיפשרו לכל שחקן ותיק לחזק את מעמדו. למרות זאת, וזו תעודת בגרות למנהלי חברות אלו - כולן (לפחות סלקום ואורנג', לגבי מירס הסיכויים לא רעים כי היא לא קמה מאפס) הצליחו להקים ארגונים מפוארים, תחרותיים ורווחיים.

אולם, לנו הצרכנים המצב מפואר פחות: גם כאן יש מונופולים, לפחות לאחר ההתקשרות הראשונית.

ראשית, שיטת השידור השונה בכל חברה מונעת מעבר חופשי, זול ומהיר בין החברות. לקוח שברשותו מכשיר של חברה מסוימת אינו יכול להשתמש בו בחברה אחרת בגלל הבדלי שיטות התמסורת.

בנוסף, בכדי לעבור חברה יש ל"שבור" את החוזה עם החברה הנוכחית, לשלם קנס על עזיבה מוקדמת, לשלם את יתרת התשלומים על המכשיר (שיישאר בבעלותנו המלאה, אך ללא שימוש) ולהתחיל לשלם על מכשיר חדש.

חסם נוסף הוא מספר הטלפון של המנוי. אפילו אם ניתן היה להעביר מכשירים בין חברות, הרי שהמדינה לא כפתה על החברות לקיים מאגר יחיד של מספרי טלפון, שיבטיח ללקוח מספר אחד שיקושר אליו באופן קבוע, ללא קשר לחברה בה הוא מנוי. אם נסכם בקצרה את התוצאות: בכבלים - 3 חברות שונות בכל הארץ, אבל כל אחת מונופול בתחומה הגיאוגרפי.

בלוויין - רק חברה אחת לכל הארץ, שוב מונופול בשיטת השידור, אם כי לא בשוק השידור הטלוויזיוני.

בסלולר - 4 חברות, אבל הכנסתן בדירוג גורמת למתחרות האחרונות (כרונולוגית) קושי להתברג, ובנוסף, חסמים משמעותיים למעבר לקוחות בין החברות.

מכאן יוצא שבכל פעם, בסגנון שונה, יצרה המדינה מונופולים לצרכן. על המדינה לוודא מספר דברים בעת פתיחת שוק: 1. השוק נפתח בבת אחת לכל מי שעומד בדרישות הסף. אין פתיחה מדורגת, המאפשרת לחברה הראשונה להתבסס ולהקים חסמים כנגד הבאות אחריה ולהביא למונופול זמני.

כמו כן, אין טעם לחלק את השוק לפי ערוצי הפצה (כבלים, לוויין או תופי טם-טם) או סתם כרונולוגית (רשות השידור, ערוץ 2, הערוץ השלישי).

אם השוק מוגדר (שידורי טלוויזיה), הרי שכל ערוצי ההפצה צריכים להיפתח יחדיו. רשת האינטרנט נתנה לכולנו שיעור מעולה במימושן של תיאוריות כלכליות לגבי תחרות: שוק חופשי, היעדר חסמים, יזמות ושוק משוכלל. עקרון הגישה השווה הוא הבסיס לכלכלת הרשת ומן הראוי ללמוד ממנו.

2. תנאי הסף, בהתאמה לסעיף אחד, צריכים להיות זהים לכל חברה הנכנסת לשוק בעת פתיחתו או מאוחר יותר (בהתאמות הנדרשות).

המצב בו חברת מירס נכנסה לשוק ללא תשלום למדינה, כפי ששילמו החברות הקודמות, הוא שערורייה: זו פגיעה בעקרון ההגינות מול החברות שכבר שילמו סכומי עתק, זה מתן פוטנציאל כלכלי אדיר בחינם, וכמובן - הפסד עתק לקופה הציבורית.

נסו לחשוב: במידה שמירס היתה נדרשת לשלם, כמקובל, כמה מאות מיליוני דולרים בכדי להיכנס לשוק - האם המדינה היתה יכולה להשתמש בכסף הזה לטובת הקמת מתקני התפלת מים (כאשר בהחלט ניתן להגדיר אספקת מים כשירות חיוני) בשלב בו המחסור במים הופך לסכנה קיומית? ולא לבזבז כעת זמן במשחקי מכרזים מול גורמים פרטיים?

3. על המדינה לוודא כי תחרות אמיתית תתקיים על ידי אפשרות למעבר קל, זול ומהיר בין המתחרות. מניעת חסמי מעבר כמו חלוקה לאזורים גיאוגרפיים או שיטות שידור היא הכרחית לקיומה של תחרות אמיתית.

4. בשווקים הניתנים להפרדה ברורה בין תשתית לתוכן (כמו הכבלים והלוויין) ובהם התשתית יקרה להקמה ותחזוקה (כמו בכבלים), המדינה צריכה לקבוע שבעת פתיחת השוק תהיה התשתית המוקמת או הקיימת נגישה לכולם (שיטת "הגישה השווה"), תוך חלוקת העלות בין מתחרים קיימים ועתידיים. מצב זה יבטיח כי ערוצי הפצת התוכן יישארו פתוחים בכל זמן לכל מתחרה.

כל הדיבורים על האסון שיתרחש אם חברות הכבלים או הלוויין יתמוטטו הם במקרה הטוב קשקוש - מה יקרה? לא נראה "צעירים חסרי מנוח"? לא נראה שידורים חוזרים של קוסבי? אחרי הכול - לא מדובר בשירות חיוני, ולבטח יגיעו חברות אחרות שינסו לעשוק אותנו מחדש. Relax, Baby.

באם הממשלה צריכה עזרה לקראת פתיחת שווקים לתחרות - הרי שבמשרד התעשייה והמסחר קיימת רשות להגבלים עסקיים. אולי ראוי לשקול כי הממונה על ההגבלים העסקיים לא רק יבחן את השוק הפרטי, אלא גם ישמש כיועץ ובוחן לפעולות בהווה ובעתיד של הממשלה, כפי שהיועץ המשפטי לממשלה מבקר את פעולותיה המשפטיות של הממשלה.
הכוח והעונג מעל הכול - נדמה כי תהליכי פתיחת שווקים והפרטות מסבים עונג מיוחד לשלטון בישראל:

1. ראשית - יש להקים מועצה/רשות לכל תחום - מועצת ערוץ 2, מועצת הכבלים והלוויין וכן הלאה.

כעת, יש למלא גופים אלה במקורבים שהפוליטיקאים חייבים להם. אפשר לסמן עוד וי (סמל הניצחון על האזרח).

2. כעת, מתחיל מצעד החנופה/האיומים מצד בעלי העניין בשוק. קודם כל זה מאוד מחניף לאגו שרודפים אחריך ומפגישים אותך עם סגן נשיא החברה העולמית, שגם הוא מתחנף אליך (ואם הוא יעצבן אותך, אז לא תיתן לו). אח, הכוח.

3. ניתן להשתמש בקידום או דחייה של התהליך לצורך השגת יעדים פוליטיים (כמו נושא השבת בחברת אל על. מי שלא מופרט בערב שבת... ), דבר שתמיד טוב שיהיה בבית.

השלטון לא יכול לוותר על עמדת הכוח, ולכן הוא משחרר את נכסיו טיפין טיפין. תהליך השחרור הוא טקס מענג, שמאוד קשה לוותר עליו.

- את סבך הקשר הגורדי בשוק התקשורת ההולך ומשתבלל אל תוך עצמו ניתן יהיה כנראה לפתור רק באבחת חרב. השאלה היא האם יש בסביבה איזה אלכסנדר מוקדון או רק מוקיון.

איתן כספי הוא מנהל רשת ומחשבים בבנק למשכנתאות. הכותב או החברה שבה הוא עובד קונים ומוכרים לעתים ניירות ערך המוזכרים בטור זה. המידע המובא בטור אינו מהווה בשום אופן המלצה לרכוש או למכור מניות.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker