הפרדת חברות האשראי מסתבכת - מהם הפתרונות?

ישראכרט ולאומי קארד מתלוננות שהבנקים פוגעים בהן, שהתחרות מול חברת כאל אינה הוגנת, שהמדינה אינה מאפשרת להן לגייס הון, ושאין להן יכולת להתחרות בבנקים ■ שנה לחקיקת חוק שטרום והתקווה הגדולה לתחרות באשראי הצרכני נראית רחוקה מתמיד

מירב ארלוזורוב
כרטיסי אשראי
כרטיסי אשראיצילום: Martin Meissner/אי־פי
מירב ארלוזורוב

אין דבר מקומם יותר מלשמוע גופים ריכוזיים, שמנים ומונופוליסטיים בוכים על כך שהם מסכנים. הביטוי קוזאק נגזל צף ועולה מיד. כך חשבנו בשבועות האחרונים, אחרי ששמענו את חברות כרטיסי האשראי המופרדות — ישראכרט שבדרכה להיות מופרדת מבנק הפועלים ולאומי קארד שבדרכה להיות מופרדת מבנק לאומי — מתלוננות על מר גורלן, ועל כך שאין להן סיכוי להתחרות בבנקים.

בשנים האחרונות הרוויחו שני הקוזאקים ביחד 400–500 מיליון שקל בשנה, ואם נוסיף להן את חברת כאל — שנותרה חלק מקבוצת דיסקונט — הרווח המצרפי שלהן מזנק לכ–750 מיליון שקל בשנה. נזכיר גם שהחברות האלה, שהן חלק מקבוצת הריכוז הבנקאית, עשו הכל כדי לנצל במשך השנים את מעמדן הריכוזי באמצעות גביית ריביות גבוהות על האשראי הצרכני שהציעו לציבור, ובעיקר באמצעות גביית עמלות סליקה גבוהות מבתי העסק הקטנים והבינוניים. בקיצור, מסכנות הן לא.

אבל אחרי שגמרנו להתרגז, אי אפשר שלא להקשיב לפחות לחלק מהטענות של חברות כרטיסי האשראי, כי החשש שלהן לגבי יכולתן להתחרות בחברות האם שלהן, כלומר בבנק הפועלים ובבנק לאומי, הוא חשש אמיתי. למעשה, ככל שחולפים החודשים ממועד חקיקת החוק להגברת התחרות בשוק הבנקאות, הידוע בכינויו חוק שטרום, כך גוברים סימני השאלה בנוגע ליכולת של החוק ליצור תחרות באשראי הצרכני בישראל.

רווחי חברות כרטיסי האשראי, במיליוני שקלים

הדואופול מתחזק והתחרות מתמסמסת

סוכני התחרות העיקריים אמורים היו להיות חברות כרטיסי האשראי. לשם כך, החוק חייב את שני הבנקים הגדולים, הפועלים ולאומי, למכור את השליטה בחברות כרטיסי האשראי שלהם, ישראכרט ולאומי קארד, בתוך שלוש שנים. המחשבה היתה שכך מספר ספקי האשראי הגדולים במשק יגדל מחמישה (חמשת הבנקים) לשבעה, והתחרות על האשראי הצרכני תגבר. החוק ויתר על הפרדת כאל מהבנקים דיסקונט והבינלאומי, מתוך מחשבה שהדבר יחזק את דיסקונט ויאפשר לו להתחרות ביתר יעילות בדואופול של הפועלים ולאומי. בנוסף, בחוק נעשו מהלכים להגברת התחרות בתוך ענף כרטיסי האשראי, באמצעות יצירת תחרות על העמלות לבתי העסק (סליקה).

תיאורטית, ההצעה להפריד את חברות כרטיסי האשראי כדי לחולל תחרות על האשראי הצרכני מול הבנקים נשמעת מצוין. בפועל, עוד לפני שיצאה ההפרדה לפועל היא נראית מבטיחה פחות, או כפי שמנסחים זאת בעלי העניין בחברות כרטיסי האשראי: אם המטרה של החוק היתה להחליש את הדואופול פועלים־לאומי, ולייצר תחרות באשראי הצרכני, כרגע קיימת סכנה שהדואופול רק מתחזק, והתחרות באשראי הצרכני מתמסמסת.

יש לכך ארבעה הסברים עיקריים. הראשון הוא בלתי נמנע: הפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים ניתקה אותן ממקורות המימון הזולים של הבנקים — פיקדונות של הציבור או מכרזי הריבית של בנק ישראל. בפועל, חברות כרטיסי האשראי משחקות עכשיו במגרש שווה כמו ספקי האשראי החוץ־בנקאי האחרים. כלומר, הן צריכות לגייס מימון יקר יותר בשוק ההון, דבר שיקשה עליהן להציע אשראי תחרותי וזול.

ההסבר הזה היה ידוע מראש, ואין לחברות כרטיסי האשראי מה להלין עליו. כשם שחברת מימון ישיר, לדוגמה, מתחרה בשוק האשראי הצרכני בלי ליהנות מהריבית המוזלת של פיקדונות הציבור כמקור לפעילותה, גם חברות כרטיסי האשראי יצטרכו ללמוד זאת מעתה.

דרור שטרום
דרור שטרום. מתחרט על השארת כאל בידי דיסקונט?צילום: תומר אפלבאום

עד כה, חברות כרטיסי האשראי פונקו עם מקורות מימון זולים (דבר שלא גרם להן להפחית את הריבית על האשראי שהן מציעות לציבור). מעכשיו הן יצטרכו להתרגל לעובדות החיים הקשות: לא פשוט להתחרות בבנקים כשהבנקים נהנים מעדיפות מובנית של גישה למקורות מימון זולים, אבל זוהי המציאות העסקית של שוק האשראי הצרכני. בדואופול הדורסני לשעבר מגלים שקר שם בחוץ.

השארת כאל בבעלות דיסקונט — טעות

הבעיה היא שההסבר הבלתי נמנע הזה מצטרף לשלושה הסברים נוספים, שכולם היו יכולים להימנע, והם פועל יוצא של פעולות שגויות של בנק ישראל, משרד האוצר, והחקיקה בכנסת. הראשון שבהם הוא ההחלטה של ועדת שטרום, בלחץ בנק ישראל, לא להפריד את כאל מדיסקונט והבינלאומי, מתוך רצון לחזק את התחרות של שני הבנקים הבינוניים, ובמיוחד דיסקונט, מול הדואופול.

לא ברור אם השארת כאל בבעלות דיסקונט אכן מחזקת את יכולת התחרות של דיסקונט מול שני הבנקים האחרים — מישהו הבחין בדיסקונט מבצע פעולה תחרותית כלשהי באחרונה? — אבל ברור שהדבר מחזק את כאל מול שתי חברות כרטיסי האשראי המופרדות, ויוצר תחרות לא הוגנת. הזכייה האחרונה של כאל במאבק על מועדון הלקוחות של שופרסל אמנם נבעה מטעות עסקית של לאומי קארד, אך בעיקר מכך שכאל נהנית מהרוח הגבית של מקורות המימון הזולים של דיסקונט.

דרור שטרום, שמתחיל להתחרט על השארת כאל בידי דיסקונט, אומר כי בינתיים הוא לא מבחין שכאל מנצלת את חוסנה כדי לתרום לתחרות — היא לא הורידה ריביות על האשראי הצרכני שלה, למשל — והוא כן מבחין בכך שהרווח של החברה הוכפל בשנה האחרונה. בהתאם, שטרום תומך כיום בהצעה שייאסר על כאל להתמודד להבא על מועדוני לקוחות גדולים, מתוך הבנה שהיא יכולה לקחת כך את מרבית המועדונים לשתי חברות כרטיסי האשראי המופרדות.

חוק נאוי — חקיקה פיננסית בעייתית

מנכ"ל לאומי קארד, רון פאינרו
מנכ"ל לאומי קארד, רון פאינרוצילום: בני גם זו לטובה

ההסבר השני הוא חוק נאוי, שגם הוא צריך להיחשב חקיקה פיננסית בעייתית בלחצו של בנק ישראל. חוק נאוי נועד לסלול את הדרך לספקי אשראי חוץ־בנקאי לגייס מימון באמצעות הנפקה של איגרות חוב בשוק ההון, אך בלחץ בנק ישראל נקבע שספק אשראי כזה לא יוכל לגייס יותר מ–2.5–5 מיליארד שקל של אג"ח לכל היותר, כי מעבר לכך הוא כבר יידרש לקבל רישיון בנק, ולעבור לפיקוח של בנק ישראל.

הסיבה היתה חששו של בנק ישראל מכך שיצמחו לו במשק ספקי אשראי ענקיים שאינם מפוקחים על ידו. פרדוקסלית, המהלך של בנק ישראל, שנועד לחסום את הצמיחה של ספקי אשראי חוץ־בנקאיים, חוסם עכשיו דווקא את חברות כרטיסי האשראי המופרדות — אף שהן מפוקחות על ידי בנק ישראל — הן לא יכולות לגייס יותר מ–5 מיליארד שקל באג"ח לכל היותר. בכך, מקורות המימון של חברות כרטיסי האשראי נסתמים, ומגבילים אותן ביכולת להתחרות מול הבנקים באספקת אשראי צרכני בהיקף גדול.

ההסבר השלישי הוא פשרה נוספת של ועדת שטרום, שנועדה למנוע מחברות כרטיסי האשראי לשלוט לבדן בענף. לכן, הותר לבנקים להמשיך להתחרות עם חברות האשראי המופרדות על מכירה של כרטיסי אשראי — אם כי בתנאים מגבילים (היקף ההנפקה יהיה מחצית מזה שהבנקים הנפיקו עד כה, וההנפקה תיתכן רק רגע לפני שכרטיס האשראי פוקע). בכך, הבנקים נשארו שחקן בעל יכולות רבות בשוק זה, ולא רק זה, הם צריכים לחתום על הסכמי תפעול של הכרטיסים הללו עם חברות כרטיסי האשראי. החברות המופרדות מדווחות כי הבנקים מנצלים את כוחם כדי לכופף אותן, ולחתום עמן על הסכמי תפעול רעים במיוחד עבורן.

למעשה, התלונה הזאת ממחישה את האי־ודאות שחברות כרטיסי האשראי מצויות בה: הן עדיין לא הופרדו מהבנקים, אבל בפועל הבנקים כבר מתייחסים אליהן כאל מתחרות, ופוגעים בפעילותן. העובדה שנציגי הבנקים עוד יושבים בדירקטוריונים של החברות המופרדות רק מסבכת את המצב עוד יותר.

מנכ"ל ישראכרט, רון וקסלר
מנכ"ל ישראכרט, רון וקסלרצילום: סיון פרג'

בנוסף יש אי־ודאות קריטית, שנובעת מההחלטה הצפויה של בנק ישראל על הפחתת העמלה הצולבת, שהיא הבסיס לרווחי חברות האשראי. שלב בין הדמדומים, שבו מצויות החברות האלה, מעיב על הסיכוי שהבנקים ימכרו את השליטה בהן בקרוב — איך אפשר למכור נכס שאי אפשר להעריך את הרווחיות הצפויה שלו, כי חסרים נתונים בסיסיים כמו גובה העמלה הצולבת?

שטרום, שמושקע רגשית בחוק הקרוי על שמו שאמור לחולל תחרות, מפנה אצבע מאשימה לבנק ישראל ולאוצר, שאינם ממהרים לקבל החלטות בנוגע לעמלה הצולבת, בנוגע להסכמי התפעול בין הבנקים לחברות כרטיסי האשראי, או בנוגע לנוכחות של חברים מטעם הבנקים בדירקטריונים של חברות האשראי — כדי להסיר את עננת האי־ודאות ולאפשר לחברות המופרדות להתארגן לעידן התחרותי החדש שלהן. הוא גם מסכים שנדרשים שינויי חקיקה בנוגע לחוק נאוי וכנראה גם בנוגע למעמדה של כאל.

יש מי שסבורים כי ההיתר לבנקים להמשיך ולהנפיק כרטיסי אשראי, גם אם תחת הגבלות, היה שגוי, ובכלל — שאין מה לצפות מחברות כרטיסי האשראי לחולל מפנה תחרותי של ממש בשוק האשראי הצרכני, ולו מפני שמקורות המימון שלהן מוגבלים ויקרים מאלה של הבנקים. "חברות האשראי יוכלו תמיד להציע רק אשראי צרכני יקר", אומרים מקורות בתחום, "ולכן יוכלו לחולל תחרות רק בקרב לווים מסוכנים יחסית, ולא במשק הבית הרגיל".

שטרום דווקא חושב שהיתרון של חברות כרטיסי האשראי, בהיותן חברות יעילות ורזות מהבנקים, עשוי לאפשר להן להתחרות גם על האשראי הצרכני למעמד הבינוני. ואולם כדי שזה יקרה, הן יצטרכו לברוא עצמן מחדש ולשנות את המודל העסקי שלהן. החיים הנוחים שלהן בתוך הדואופול הסתיימו, ומעכשיו הכל תלוי ביכולתן להתרגל לתנאים תחרותיים. איך ומתי זה יתרחש, עוד מוקדם לשפוט.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ