שלושת הסודות של הבנקים הישראליים בחו"ל נחשפים

מטרת פעילות הבנקים הישראליים בחו"ל היתה לספק ליהודים עשירים ברחבי העולם מקלט נוח לכספם ■ עכשיו הסוד הזה נחשף, והוא לא היחיד

סמי פרץ
1 איתן רף וגליה מאור
איתן רף וגליה מאורצילום: אייל טואג
סמי פרץ

הסגירה השיטתית של סניפי הבנקים הישראלים בחו"ל בשנים האחרונות חושפת לפחות שלושה סודות לא נעימים על הבנקאות הזאת, ועל התפקיד שמילאה במהלך שנות פעילותה. ההתרחבות של הבנקים הישראליים בחו"ל התרחשה בעיקר משנות ה–70 עד שנות ה–90, והיא תוארה תמיד כמהלכי פיתוח והתרחבות שהעניקו להם ניחוח גלובלי ותחושה שהבנקים הישראלים מתחרים בבנקים בינלאומיים ויכולים להם.

אבל זה היה שקר. בפועל, מה שאיפשר לבנקים האלה לפעול היה מדיניות עמומה של העלמת עין מפעילות כלכלית לא חוקית והעלמות מס. ברגע שהאמריקאים סגרו את הפרצה הזו והחלו להיאבק בהלבנות הון בינלאומיות — בעיקר בשל צורך להיאבק בטרור ובשוק הסמים — התברר עד כמה הבנקים הישראלים בחו"ל היו בלוף.

הדבר חשף את הסוד הראשון של הבנקאות הישראלית בחו"ל. מטרתה האמיתית היתה לספק ליהודים עשירים ברחבי העולם מקלט לכספם, שחלקו עונה על ההגדרות של כלכלה שחורה; כסף שספק אם שולם בגינו מס, ובנסיבות אלה בעליו חש נוח יותר כשהוא שוכן בבנק ישראלי. הכסף הזה שימש את הבנקאות הישראלית במהלך השנים כמקור למימון פעילות במט"ח, ואף היה כרית הביטחון של המשק הישראלי הקטן למטבע זר בימים שנזקקה לו מאוד. בעשור האחרון הסתבכו הבנקים הישראליים בחו"ל בזה אחר זה, החל ב דיסקונט ובלאומי ששילמו קנסות כבדים, וכלה ב הפועלים ו מזרחי טפחות שענייניהם מצויים עדיין בחקירה.

הסוד השני קשור לראשון, והוא מתייחס ליכולת של בנקים ישראלים להצליח בחו"ל. חברות ישראליות מצליחות בעולם בזכות יכולות טכנולוגיות, לוגיסטיות, שיווקיות או פשוט בזכות מוצרים טובים. גם בנקים ישראליים התיימרו להצליח בחו"ל. ואולם איזה יתרון היה להם בחו"ל? חוץ מהזיקה ליהדות העולם וכספה, אין להם שום דבר למכור בחו"ל. הבנקים הישראליים אינם חדשנים במיוחד, ולא פיתחו יכולת שירותית מדהימה או יכולות ניהול שאין במקומות אחרים.

במשבר הפיננסי שפירק את הבנקאות העולמית ב–2008, התברר שכל אלה דווקא היו לזכותה של הבנקאות הישראלית, שלא מתאפיינת בחדשנות — שכן זהו אחד הגורמים שהביאו להתמוטטות בנקים. אבל כדי להיות שמרנים ולציית למפקחים, אין צורך בבנקאות ישראלית.

הרגולציה בישראל נוחה יותר מבחו"ל

הדבר מביא אותנו לסוד השלישי. ובכן, כדאי לנשום עמוק לפני שאנחנו מנחיתים אותו: מתברר שלמרות הרגולציה המכבידה והמושמצת בישראל, יש רגולציה נוקשה ומפחידה אף יותר — בחו"ל. בנקאים ישראלים שמרבים להתלונן על הרגולטור שלהם, להלן הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל, יודעים לחיות בשלום עם הרגולטור הזה ללא קושי מיוחד. הם אמנם יתלוננו על המעורבות המוגזמת, על ריבוי ההוראות, ועל החקיקה המוגברת והפופוליזם הגואה נגדם בכנסת, אבל בסופו של יום הם חיים בסימביוזה לא רעה עם הרגולטור.

ואולם בחו"ל זה דבר אחר לגמרי. שם נהיה מפחיד — במיוחד בעשור האחרון. אם בנק ישראלי מסתבך עם הרשויות בארה"ב — זה כבר סרט אימה. לאומי נאלץ למשרד המשפטים האמריקאי ולרשות לשירותים פיננסים של מדינת ניו יורק, בגין סיוע ללקוחות אמריקאים של הבנק להעלים מסים. גם ומזרחי טפחות נמצאים בסיפור הזה ועלולים לשלם קנסות כבדים. אמנם הקנס פטר את מנהלי לאומי מאחריות פלילית וממגבלות על פעילותו בארה"ב, אך האירוע הזה עדיין משפיע על התנהלות הבנק. שני מנהליו בתקופת הפרשה, , נאלצו להחזיר בונוסים של כ–5 מיליון שקל. אך זה לא הסתיים בכך: נגד השניים ונגד הממונה על הפעילות הבינלאומית לשעבר צבי איצקוביץ, אמורה להיפתח בהוראת היועץ המשפטי לממשלה.

ההסתבכות של לאומי בפרשה הזאת היא כולה מתוצרת חוץ. ללא הפעילות הבינלאומית וללא האגרסיביות של הרגולטורים בארה"ב, מנהלי הבנק לשעבר היו יכולים ליהנות להם מפנסיה מפנקת ושקטה. זה עוד אחד מהבלופים על הרגולטור הנוקשה בישראל: התברר שהוא רך ונעים לעומת מקבילו בחו"ל. לכן, הבנקים הישראלים מעדיפים להישאר בבית ולוותר על הקפיצה המפנקת אחת לרבעון לניו יורק או לז'נווה, כדי לאשר דו"חות כספיים ולעשות קצת שופינג.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ