"המנהרה" - והאישה העשירה בישראל: למה העסקה שרוקמת שרי אריסון כל כך מסוכנת

בעקבות העסקה המתגבשת להכנסת שותפים לגרעין השליטה בבנק הפועלים, תישאר שרי אריסון עם שליטה מלאה בבנק הגדול בישראל - אף שתחזיק רק 10% מהמניות ■ הפיקוח על הבנקים צריך לדחות את העסקה ולקבוע העדפה ברורה לבנקים ללא גרעין שליטה

שרי אריסון
שרי אריסוןצילום: ורדי כהנא

כיצד בנק או חברת ביטוח מנוהלים טוב יותר — כשיש להם בעלי בית, כלומר גרעין שליטה, או כשכל המניות מפוזרות בקרב ציבור המשקיעים, והחברה מנוהלת על ידי דירקטוריון ציבורי שממנה צוות ניהולי של מנהלים שכירים? עד היום השאלה הזאת לא קיבלה תשובה ברורה.

במערב רבים מהבנקים הגדולים הם ללא גרעין שליטה. בישראל יש לנו זה וגם זה: בנק לאומי ו בנק דיסקונט מנוהלים על ידי דירקטוריון ציבורי, בעוד בנק הפועלים , בנק מזרחי ו הבנק הבינלאומי נמצאים בשליטה של משפחות.

עד לפני עשור וחצי, התשובה של הפיקוח על הבנקים היתה ברורה: בנק, כמו חברת ביטוח, צריך להיות מנוהל על ידי גרעין שליטה. ההיגיון של הפיקוח, גם אם אוטופי ומנותק מהניסיון והמציאות הבינלאומית, היה כפול. ראשית, חשבו בפיקוח, "בעלי הבית" ידאגו לבנק וישמרו עליו טוב ממנהלים שכירים, שהיום עובדים בו ומחר יעברו לעסק אחר. שנית, בעלי הבנקים הם משפחות עשירות מאוד, ולכן — חשבו בפיקח על הבנקים — אם בנק ייקלע למשבר ויציבותו תעמוד בספק, הם יכניסו את היד לכיס ויזרימו כספים כדי לתמוך בעסק "שלהם" — דבר שמנהלים שכירים אינם יכולים לעשות, כמובן.

אלה הטיעונים בעד גרעיני שליטה, אך קיים טיעון מרכזי נגדם. בנק הוא עסק מיוחד, כזה שמנהל מיליארדים רבים של כספי הציבור, ולכן קיים חשש שבעלי הבית, אנשי גרעין השליטה, ישתמשו בכסף של הציבור כדי להעביר אותו לכיס אחר שלהם, לסייע לחברים או לנצל מידע — בקיצור, לעשות דברים שיסייעו להם אישית על חשבון הציבור, שהפקיד בבנק את כספו.

במקרה של הבנקים, המשאב העיקרי שבעלי השליטה יכולים לנצל הוא כספי הפיקדונות, שמגיעים בשני הבנקים הגדולים בישראל ליותר מ–200 מיליארד שקל בכל בנק. במקרה של חברות ביטוח ישראליות, הכספים הם בעיקר חסכונות פנסיוניים, שוב בסך מאות מיליארדי שקלים.

הנה דוגמה: כשגרעין שליטה שולט בבנק או חברת ביטוח באמצעות אחזקה של 20% מכלל המניות, יהיה לו תמריץ כפול: לקחת כסף מהפיקדונות של ציבור הלקוחות, וגם להעביר כסף לכיסו בשלל דרכים עקלקלות, שכן דרך המלך של תשלום דיווידנד אינה מיטיבה עמו מספיק. הוא הרי יקבל רק 20 אגורות מכל שקל שישולם.

כיצד ניתן להכריע בין הטיעונים האלה? התשובה היא שכיום כבר אין צורך: המציאות, או מה שכלכלנים מכנים "העדפה נגלית", הכריעה בסוגיה. כשפרץ המשבר הפיננסי, נקלעו שני בנקים ישראליים להפסדים, אך באף אחד מהם בעלי גרעין השליטה לא בא להושיע. בנק הפועלים נקלע להפסד של מאות מיליוני דולרים בשל השקעות באיגרות חוב הצמודות לשוק המשכנתאות האמריקאי, אך שרי אריסון לא סייעה. בבנק דיסקונט השיעור היה מובהק אפילו יותר: הבנק נקלע לקשיים, ומשפחת ברונפמן שעמדה בראשו סירבה להזרים לו כסף — ובסופו של דבר איבדה את השליטה בבנק. כלומר, בעלי הבית אינם באים לקראת החברה ביום סגריר, מפני שהם לא רוצים — וגם מפני שבמקרים רבים פשוט אין להם כסף לזה.

חדוה בר, המפקחת על הבנקים
חדוה בר, המפקחת על הבנקיםצילום: עופר וקנין

מה כה מסוכן בעסקה שרוקמת אריסון?

ומה עם השיקול שלפיו בעלי גרעין שליטה שומרים על הבנק טוב יותר ממנהלים שכירים? טיעון זה התגלה במערומיו בבנק הפועלים בסוף העשור הקודם, בפרשת דני דנקנר, יו"ר הבנק דאז. הנה הסיפור בקצרה. בנק ישראל גילה שדנקנר מנהל את הבנק באופן רשלני ותוך ערבוב ענייניו האישיים, וביקש להדיח אותו. אריסון, בעלת השליטה בבנק, יצאה למלחמת חורמה בנגיד, סטנלי פישר, ובמפקח על הבנקים, רוני חזקיהו, כדי לבטל את ההחלטה.

לבסוף אריסון נכנעה, ואז התגלה שהחששות של בנק ישראל היו מוצדקים: לאחר חקירה של המשטרה, דנקנר — היו"ר ונציגה של אריסון — הורשע במרמה וישב בכלא. כלומר, העובדה שלבנק הפועלים יש גרעין שליטה בדמותה של אריסון, האישה העשירה במדינה, לא סייעה לניהול שלו, ולא סייעה לו לגייס כספים כשהיה צריך. להפך: היה זה דווקא נציג גרעין השליטה, היו"ר עצמו, שהסתבך בפלילים והתרשל בניהול, ואילו מערכות הבקרה והדירקטוריון של הבנק שתקו.

אמור מעתה: לא — גרעין שליטה, ובוודאי גרעין שליטה שמחזיק רק מעט יותר מ–20% מהון המניות של הבנק, אינו שומר עליו טוב יותר מדירקטוריון ציבורי. השליטה בבנק, והעובדה שכל שומרי הסף מונו על ידי בעל השליטה ונתונים למרותו, דווקא מסייעת בגניבה.

האירועים האלה כבר מזמן היו אמורים להכריע את הכף גם בעמ­דה של בנק ישראל. הפיקוח על הבנקים אמנם התקדם בתפישת העולם שלו בשאלה מרכזית זו: אם לפני עשר שנים הבנק דבק במודל גרעיני השליטה, כיום הוא מוכן לקבל מציאות "מעורבת", שבה חלק מהבנקים נמצאים בידי גרעין שליטה, וחלק הם בעלי שליטה מבוזרת. ואולם עד היום בנק ישראל לא עשה את הצעד הנוסף המתבקש, וקבע שהמודל של בנק בשליטה מבוזרת עם דירקטוריון ציבורי הוא המודל העדיף.

אבל עכשיו בנק ישראל יצטרך להכריע. לפני כשבועיים הודיעה אריסון, בעלת גרעין השליטה בבנק הפועלים, כי היא חתמה על מזכר הבנות למכירת 49% מאחזקותיה בבנק לפי שווי של 3.25 מיליארד שקל לכמה מוסדות פיננסיים צפון אמריקה. עד לעסקה זאת, אריסון החזיקה באמצעות אריסון החזקות בכ–20% מבנק הפועלים. אם העסקה תושלם, היא תיוותר עם אחזקה של 51% מאריסון החזקות, וכנגזר מכך — בכ–10% בלבד מבנק הפועלים.

המשמעות של העסקה פשוטה: אריסון תשלוט בבנק הפועלים, ותמנה את היו"ר ושורה של דירקטורים, כשהיא עצמה מחזיקה רק בעשירית מהון המניות של הבנק.

זה כבר לא הגיוני. אריסון הוכיחה שאינה יודעת, ואולי אינה מעוניינת, לשמור על הבנק מפני נטילת סיכונים גדולים וגניבות של דירקטורים ומנהלים. היא הראתה שאין לה כוונה להז­רים כספים לבנק בעתיד, והעסקה למכירת מחצית מאחזקותיה מחזקת את המסקנה הזאת. היא לא רוצה לתמוך בבנק — היא דווקא רוצה לצאת ממנו. עם אחזקה של 10% בלבד, ועם נציגים בדירקטוריון שיודעים כי זמנם קצוב עד שאריסון תמכור את יתרת מניותיה, היא יוצרת בקרבם תמריץ לנצל את הבנק לטובתם האישית ככל שרק אפשר.

קרנית פלוג
קרנית פלוגצילום: אוליבייה פיטוסי

דרוש פיקוח הדוק על מי שמנהל כספי ציבור

המצב שאריסון יצרה גם נוגד את רוח חוק הריכוזיות. כל הרעיון של החוק היה מבוסס על ההבנה ששליטה בתאגיד ציבורי באמצעות נתח קטן של מניות אינה בריאה ומסוכנת לציבור, בדיוק בשל התמריץ של בעלי השליטה להעביר — המונח בספרות המקצועית הוא "למנהר", מהמלה מנהרה, או "לתעל", מהמלה תעלה — כספים מהחברה לכיסם האישי.

ובעולם שלנו אין חברה ציבורית יותר מבנק הפועלים: זהו בנק המתבסס על כספי הפיקדונות של הציבור, וגם 90% (לאחר העסקה) ממניותיו נמצאים בידי הציבור. איפה ההיגיון להשאיר בידי אריסון את השליטה בבנק? וכל זאת אחרי שאריסון הצליחה להתחמק בדקה ה–90 מהשלכות החוק לצמצום הריכוזיות במשק, ולא חויבה למכור את הפועלים ואת שיכון ובינוי.

אין היגיון בזה, ולכן המפקחת על הבנקים, חדוה בר, צריכה עתה להודיע לאריסון כי העסקה אינה מקובלת עליה, ולהציב בפניה שתי אפשרויות. הראשונה היא למכור את כל השליטה לגורם אחד, ידוע וברור, שהאינטרסים שלו ייבדקו על ידי בנק ישראל בקפדנות; או למכור את מלוא המניות שלה בהפועלים באמצעות צירוף משקיעים נוספים. באחרונה אף פנו למפקחת כמה גורמים ובחנו את ההיתכנות של מהלך כזה.

האפשרות השנייה היא לחייב את אריסון למכור את מניותיה לציבור בבורסה, ולהפוך את בנק הפועלים לחברה ציבורית ללא גרעין שליטה, כמו בנק לאומי. רק כך תוכרע סוגיית גרעיני השליטה בבנקים, ורק כך תבהיר המפקחת שבנק ישראל ומדינת ישראל הכריעו מהו מודל השליטה הנכון בעבור חברות פיננסיות שמנהלות כספי ציבור.

ראוי להבהיר כי המודל של הון מניות מבוזר וניהול על ידי דירקטוריון ציבורי אמנם טוב יותר מזה של גרעין שליטה, אך גם הוא אינו נטול סיכונים לכספי הציבור ולבעלי המניות. גם בבנק שמנוהל על ידי שכירים קיימת האפשרות לניצול לרעה של השליטה בכסף, והסכנות הללו אכן התממשו בעשור האחרון.

בארה"ב, בעת המשבר הפיננסי, ראינו איך מנהלים של בנקים הונו לקוחות מצד אחד, ונטלו סיכונים עצומים מצד שני, עד שכמה מהם קרסו ברעש גדול, כמו בנק ליהמן ברדרס. בישראל, ראינו כיצד בנק לאומי — חברה שכל מניותיה מפוזרות בציבור, והדירקטורים שלה מסוננים על ידי ועדה ציבורית בראשות שופטת בדימוס — השתתף בהונאה של רשויות המס בארה"ב, כשסייע למפקידים לחמוק מתשלומי מס, ונאלץ לשלם קנסות בסך 2 מיליארד שקל כמעט כשהתרמית נחשפה.

הפרשות הללו מוכיחות כי חברה פיננסית שמנהלת כספי ציבור צריכה תמיד להיות מפוקחת באופן קפדני, גם אם לעתים פיקוח כזה הופך אותה למגושמת, שמרנית ומשעממת. פיקוח כזה תמיד יהיה יעיל יותר בחברה שבה הדירקטוריון הוא ציבורי והמנהלים חבים את נאמנותם לציבור, לעומת מודל גרעיני השליטה, שבו יש בעל בית שמכתיב את רצונו ומשתיק את כל שומרי הסף — כפי שראינו בבנק הפועלים בפרשת דנקנר, וכפי שהתגלה בכלל ביטוח בימים שבהם נשלטה על ידי נוחי דנקנר. קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל, וחדוה בר, המפקחת על הבנקים — הכדור בידיים שלכן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ