שוב אנחנו חוזרים על הטעויות של שנות ה-90

מדיניות התקציב ושוק העבודה במחצית הראשונה של שנות ה-90 הביאה למשבר במחצית השנייה של העשור. האם המדיניות נטולת הכיוון הנוכחית תביא למשבר של סוף העשור?

יורם גבאי
יורם גבאי

בחינה יומית של האינפורמציה הכלכלית המגיעה לשולחננו בחודשים האחרונים, מעלה דמיון עד כדי זהות מפתיעה לאינפורמציה המקבילה שקיבלנו ב-93'-94' - עידן רבין-בייגה.

עידן הגיאות - תקופת 91'-95', כמו תקופת 2003-2007, מאופיינות מאקרו-כלכלית כתקופות של צמיחה מהירה וירידה בשיעורי האבטלה, אז מ-12% ל-6.3% וכיום מ-11.5% ל-7.7%. בכל חודש ב-91'-95' היתה תוספת ריאלית של כ-7%-8% בהכנסות המדינה ממסים (ביחס לשנה הקודמת). בתקופה הנוכחית אנו נהנים מגיאות דומה, וגם כיום ביטויי הצמיחה הם בצריכה פרטית וביצוא.

מדינת ישראל בשתי התקופות נראתה כמי שנכנסה לעידן של צמיחה פרמננטית ושום עננים לא נראו באופק. ואולם אלה הופיעו.

הסכמי שכר - הגיאות בהכנסות המדינה ממסים יצרה אז הרגשה של שפע, ולכולם היתה תחושה שאפשר להרפות קצת מהלחץ בנושא ההוצאות. רבין-בייגה והמערכת השלטונית כולה ראו ברפורמה בחינוך יעד ראוי להגדלת ההוצאה התקציבית, והמורים קיבלו תוספת שכר של כ-25%-30%.

ואולם כאן הסתיימו ההתפתחויות החיובית והראויות. חולשה יחסית של הממשלה (פרישת ש"ס) והגיאות בהכנסות האיצו מאוד את דרישות השכר במשק הציבורי, מערכת השכר קרסה, בתחילה בדמות תוספת גדולה לסגל האקדמי ולרופאים, ולאחר מכן בתוספת אדירה לכל הסקטור הציבורי, מעובדים סוציאליים ועד חברי כנסת ושרים.

כיום, התמונה חוזרת באופן דומה למדי: כולנו תומכים בהעלאת שכר למורים של כ-26%, אך ברקע מופיעים כבר הרופאים בדרישות של עשרות אחוזים, וגם הסגל האקדמי והסקטור הציבורי כולו, שתובע תוספת של 12%-13%.

המושכות עדיין בידי השלטון, אך הממשלה הנוכחית עוסקת יותר בהישרדות מאשר בניהול המדינה. הכנסת נראית כמו קואליציה של 120 מפלגות ומשרד האוצר נטול שר שיוכל לנהל מדיניות של בלימה.

חקיקה פרטית ושוק העבודה - ב-91'-95' מדיניות התקציב ושוק העבודה הושפעו בעיקר מלחצי הח"כים והצעות חוק פרטיות, שעברו בהתנגדות או בהסכמת הממשלה. בתקופה זו קצבאות הילדים, קצבאות הסיעוד והבטחת ההכנסה גדלו מאוד, הקריטריונים הוגמשו ויצרו הוצאה תקציבית גדולה, עם העדפה לאוכלוסיות שפרשו משוק העבודה.

ש"ס קיבלה נתח מרשים ששימן את החינוך החרדי על חשבון עבודה ולימודי ליבה כבר ב-92', שיעור ההשתתפות בשוק העבודה ירד ובמקביל עלה משקל החינוך העצמאי.

בימים אלה אנו עדים למגמות דומות - הצעות חוק פרטיות וממשלתיות עוברות ללא מדיניות ברורה, בתחילה מס הכנסה שלילי והכרה בהוצאות מטפלת, בהמשך בהארכת חופשת הלידה, ובפתח מחכים חוקי קצבאות זקנה, חוק נפגעי הנאצים ורבים נוספים, שכל אחד מהם יעלה מיליארדי שקלים.

מדינת ישראל כיום, כמו בשנות ה-90, מוותרת על יעדיה בשוק העבודה. ש"ס מקבלת בהסכם הקואליציוני נתח תקציבי גדול ללא התניה של הסכמה ללימודי ליבה, המדינה מעבירה חוק לתקצוב החינוך העצמאי, ופרויקט ויסקונסין עובר תהליכי היעלמות או עיקור. ברור לכולם, שהממשלה הנוכחית לא תוכל לקדם רפורמות מהותיות. "מודל נתניהו" מתפוגג בהדרגה ולא מחליף אותו שום מודל אחר, אלא חקיקות ושינויים תקציביים מקריים.

סיכום והמלצות - ועדת ברודט נתנה במסקנותיה את הטון שמחזיר אותנו לשנות ה-90 המוקדמות - המלצה לתוספת תקציב מיידית למערכת הביטחון והמלצה להגדיל את קצב גידול הוצאות הממשלה מ-1.7% ל-2.8%, ללא ייעוד ברור של גידול זה. מדיניות התקציב ושוק העבודה במחצית הראשונה של שנות ה-90 הביאה למשבר במחצית השנייה של העשור. האם המדיניות נטולת הכיוון הנוכחית תביא למשבר של סוף העשור? קשה להעריך, אך ברור שגידול הוצאות של יותר מ-1.7%, משולב בחקיקה פרטית, ללא מדיניות ברורה, אך המעודד סקטורים "מתנגדי" עבודה - אינו יעיל וטומן בחובו קשיים רבים. ישראל, כהרגלה, לא לומדת כלום ולא שוכחת כלום. ואולי הפעם נלמד משהו מן העבר?

הכותב הוא יו"ר פעילים ניהול תיקי השקעות והממונה על הכנסות המדינה לשעבר

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker