כך עובדת השיטה: אנחנו משלמים קנסות במיליארדים - והבנקאים שומרים על הבונוסים והכבוד

ג'י.פי מורגן נחשב לבנק ה"טוב", שלא לקח חלק בהונאה וסייע להציל את ארה"ב מהמשבר הפיננסי של 2008 ■ כעת נחשף במגזין "ואניטי פייר" כי הבנק מכר ללקוחותיו זבל ביודעין לפני המשבר, וכי בעלי מניותיו שילמו על כך קנס של מיליארדים

איתן אבריאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מנכ"ל ג'י. פי. מורגן, ג'יימי דימוןצילום: בלומברג
איתן אבריאל

בספר דברי הימים של המשבר הפיננסי של 2008, כפי שנכתב עד כה, היו רעים והיו טובים. הרעים היו הבנקים, שמכרו משכנתאות פגומות לאנשים שלא היה סיכוי שיחזירו אותן, והבנקים שארזו את המשכנתאות הללו בחבילות ומכרו אותם לציבור. בין הגופים הללו היו הבנקים שקרסו, נחשפו, או נזקקו לסיוע ממשלתי של עשרות מיליארדי דולרים מכספי ציבור כדי לשרוד: בנקים למשכנתאות, ליהמן ברדרס, בר סטרנס, וגם גולדמן סאקס, סיטיגרופ ובנק אוף אמריקה. הטובים היו קומץ בנקים שלכאורה לא לקח חלק בהונאה, ומנגד סייע להציל את המולדת ואת הכלכלה העולמית כשרכש לבקשת השלטונות את הבנקים שקרסו.

אלא שעתה מתברר כי גם הבנקים הטובים לא באמת היו כאלה. רבים מהם לא היו שונים מאלה שסרחו, וההבדל ביניהם הוא רק כיצד הם ניהלו את יחסי הציבור שלהם לאחר שפרץ המשבר. ג'י.פי. מורגן, הבנק הגדול באמריקה, בהובלת המנכ"ל הדומיננטי ג'יימי דימון, היה הבנק ה"טוב" במערכת. הוא לא ביקש סיוע (אבל נאלץ לקחת), הוא רכש והציל בנקים כושלים, ולמוניטין שלו לא נדבקו מעשים של הונאת הציבור או של הלקוחות.

הדמות הסמלית של הבנק, דימון, שמר על כיסאו, נהפך לכוכב של הבנקאות האמריקאית, ואף הוזכר כמועמד למשרת שר האוצר בממשלו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. ג'י.פי. מורגן וג'יימי דימון היו, לכאורה, ההוכחה שלא כולם פושעים, ושאפשר לנהל בנק גדול על פי החוק וכללי המוסר. עד השבוע.

המגזין האמריקאי "ואניטי פייר" פירסם בימים האחרונים תחקיר שחשף את האמת: גם ג'י.פי. מורגן לקח חלק באותה חגיגה ערב המשבר, גם הוא ארז משכנתאות פגומות ביודעין וגם הוא הונה את לקוחותיו. גיבורים? בסיפור של הבנקאות האמריקאית בשנים שלפני המשבר הפיננסי, כנראה שלא היו. אבל כיצד חלק גדול מהבנקים נהפכו אויבי העם האמריקאי — ואילו ג'יי. פי. מורגן נהפך גיבור, שילוב של אמא תרזה וסופרמן?

דימון הצליח לספר את הנרטיב שלו

התחקיר של "ואניטי פייר" מספק חלק מהתשובה. באמצעות הגרסה האמריקאית של חוק חופש המידע, הצליח המגזין להשיג פרטים, שהיו חסויים עד כה, מהחקירה שביצע משרד המשפטים נגד ג'י.פי. מורגן, שלא הגיעה לידי כתב אישום ולכן מעולם לא פורסמה — לאחר שהבנק עצמו שילם 13 מיליארד דולר בקנסות, אך לא הודה בדבר.

הממצאים של החקירה מחזירים אותנו לימי המשבר, והם לא פחות ממאלפים. הנה כמה ציטוטים מהמסמך: "ארה"ב מבקשת להחזיר לעצמה קנסות אזרחיות כנגד ג'י.פי. מורגן צ'ייס וזרוע הבנקאות שלה, בשל מזימה מטעה לאריזה ולמכירה של ניירות ערך המבוססים על משכנתאות, שהבנק ידע כי הם כוללים כמות משמעותית של הלוואות פגומות", כותב המגזין על בסיס ציטוטים מהמסמך.

יש עוד: "ג'י.פי מורגן מכר ביודעין מיליארדי דולרים של משכנתאות שמקורן בעבירה על כללי החיתום והחוק... הבנק ידע כי רבות מהמשכנתאות האלה צבועות בהונאה... המידע השגוי הזה גרם למשקיעים להפסדים של מיליארדים", כותבים החוקרים. המסמך מפרט עשר דוגמאות ספציפיות של הונאות שבהן הבנק ידע מראש כי לא נמסרו לקונים נתונים קריטיים, אך הוא מציין שהדוגמאות "לא משקפות את היקף ההונאה". על פי החקירה, ג'י.פי. מורגן מכר ניירות ערך פגומים בהיקף של 25 מיליארד דולר.

מדוע בחרו מנהלי הבנק לפעול בדרך הזאת? החקירה של הרשויות לא משאירה מקום לספק. "מנהלי יחידת החיתום בבנק, כריסטין קול וביל קינג, מכרו את המוצרים הפיננסיים הפגומים כדי לייצר עמלות, שיזכו אותם ואת חבריהם לחטיבה בבונוסים גדולים", נכתב שם. כך גם קרה: הבונוסים הגיעו למיליוני דולרים. שוויים הגיע למכפלות של השכר השנתי של הבנקאים, והם זינקו בשיעור משמעותי בין 2005 ל–2007, ערב המשבר.

הפגנה בתקופת המשבר הכלכלי ב-2008 בבאולינג גרין, ניו יורקצילום: NICHOLAS ROBERTS / AFP

נתונים אלה לא יפתיעו את כולם. כמו תמיד, בכל ענף, כאשר בשוק נוצרת הזדמנות לעשות כסף מהיר, רבים קופצים עליה. אך אם אלה הממצאים של החקירה נגד ג'י.פי. מורגן, מדוע הבנק ומנהליו לא הועמדו לדין? כאן התשובה הופכת מורכבת יותר.

בנובמבר 2013 הגיע הבנק להסכמה עם הרשויות על תשלום קנס של 13 מיליארד דולר — הגדול ביותר שבנק שילם עד אז. 9 מיליארד דולר מסכום זה היו מכספי בעלי המניות, ו–4 מיליארד דולר שולמו בסיוע לבעלי משכנתאות. כבר אז הורמו גבות. כאשר מנכ"ל הבנק גימי דימון נשאל על פשר הקנס העצום תשובתו היתה: "תשאלו אותם" — כלומר, את החוקרים.

אלא שדימון בכל זאת הצליח במשימת הנרטיב שלו: לא הוגשו כתבי אישום, החקירה נותרה סודית, ודימון תקף את ממשל הנשיא לשעבר, ברק אובמה, על העוול שנעשה לבנק שלו. טענתו היתה כי במקום קנסות, ג'י.פי. מורגן היה צריך לקבל צל"ש על הסיוע שהעניק בהצלת המערכת הפיננסית.

על סמך המסמכים שהגיעו לידו, המגזין מסכם את התחקיר שלו כך: למרות הספינים, ג'י.פי. מורגן לא פעל בדרך שונה מכל ה"בנקסטרים" שלקחו בונוסים של מיליוני דולרים כדי למכור משכנתאות שידעו כי לא יוחזרו. ודימון? בשנה שבה הבנק שלו שילם קנס של 13 מיליארד דולר, הוא קיבל חבילת תגמולים של 20 מיליון דולר — עלייה של 74% ביחס לשנה הקודמת. צדק? לא ממש.

"המערכת המשפטית בארה"ב רקובה"

אבל בעוד התחקיר של "ואניטי פייר" מתמקד בסיפור היחיד הזה, מי שמכיר את מערכת הבנקאות האמריקאית יודע שזהו אינו מקרה יוצא דופן — אלא כזה שמעיד על הכלל. באמריקה השיטה פשוטה: כשהרווחים גבוהים, הבנקאים והמנהלים לוקחים לעצמם בונוסים עצומים. אבל כשהכישלונות נחשפים, כולל במקרים של הונאות פליליות, ציבור בעלי המניות הוא זה שמשלם את המחיר. להוציא קומץ מאוד קטן של יוצאים מהכלל, כך היה עם רוב הבנקים ורוב המנהלים.

למה זה קורה? אחיקם בן־ארצי, ישראלי שעבד בכמה מהבנקים הגדולים והמוכרים בוול סטריט, ובהם גולדמן סאקס וסיטיגרופ, חזה בתופעה זו על בשרו. בן־ארצי, מתמטיקאי מומחה לנגזרים פיננסיים וכיום יועץ בתחום של ניהול סיכונים, חשף ב–2010, עת עבד בדויטשה בנק, ניפוח בהיקף של מיליארדי דולרים בערכם של נכסים פיננסיים בספרי הבנק.

בן־ארצי אמר ל–TheMarker כי "זו בעיה מבנית. המערכת המשפטית והחוקית האמריקאית מושחתת לחלוטין. שופטים הם מינויים פוליטיים או שהם עומדים להיבחר, ולכן הם לא תמיד אובייקטיבים. בצד עורכי הדין יש בארה"ב תופעה חמורה של 'דלת מסתובבת': אותם אנשים עובדים פעם במשרד המשפטים, פעם ברשות לניירות ערך ופעם אצל התאגידים — וכולם רגישים לאינטרסים של כולם. ראיתי את זה בעיני. לכן החקירות הפיננסיות מסתיימות בהסדרים שבהם התאגיד משלם קנס, וזהו.

"ראינו את זה באופן בולט במקרה אחד, אצל שופט במדינת ניו יורק בשם ג'ד רקוף, שהודיע כי נמאס לו והוא אינו מוכן עוד לאשר את ההסדרים הללו, בשל חוסר השקיפות שלהם. אלא שאז הצדדים הלכו לערעור ושוב קיבלו את מה שביקשו אצל שופטים נוחים. החקיקה אמנם מגינה על אנשים שחושפים שחיתויות, אלא שזה לא מונע מהבנקים לסגור עסקות עם הרשויות". האם יש לכך תרופה? בן־ארצי חושב שאין פתרון מעשי לריקבון היסודי של המערכת הפוליטית ומערכת המשפט האמריקאית.

הציבור הוא זה שתמיד משלם

והאם אצלנו, כאן בישראל, זה שונה? עד לאחרונה, לא ממש. מנהלי בנק לאומי נטלו עבור עצמם בונוסים וחבילות שכר של מיליוני שקלים רבים מדי שנה, אך כאשר התברר כי חלק מהרווחים שהבנק הציג מקורם בפעילות פלילית של סיוע ללקוחות אמריקאים לחמוק ממס — הקנס, בסך כמעט 2 מיליארד שקל, הושת על הבנק — כלומר על הציבור.

הנה החשבון: מנהלי לאומי, המנכ"לית גליה מאור והיו"ר איתן רף, יחד עם שכבה שלמה של מנהלים בכירים נוספים, קיבלו במשך שנים בונוסים שהצטברו למאות מיליוני שקלים. כאשר ההונאה נחשפה, הבנק נאלץ להגיע להסדר עם הרשויות באמריקה ולשלם מיליארדים. כלומר, הציבור הוא זה שתמיד משלם.

והמקרה של לאומי אינו יוצא דופן. גם הפועלים ומזרחי נחקרים בימים אלה על ידי הרשויות האמריקאיות על מעשים זהים, וגם אצלם תעלה בקרוב השאלה אם הבונוסים של המנכ"ל והיו"ר — שהיו גדולים יותר מאלה של מנהלי לאומי — צריכים להישאר בידיהם גם לאחר שהבנק יודה בהונאות שביצע.

גם הפרשה כולה אינה יוצאת דופן. מדי כמה שנים הבנקים מבצעים מהלך של עוקץ ציבורי. בתחילת שנות ה–80 היה זה ויסות של המניות הבנקאיות ומכירתן ללקוחות — מהלך שהסתיים בקריסת המערכת כולה והלאמת כל הבנקים. בתחילת שנות ה–90 הבנקים העניקו אשראי לכל מי שרצה לקנות קרנות נאמנות — כשהיה ברור שהציבור לא מבין מה הוא עושה ואת הסיכון שהוא לוקח על עצמו.

בעשור הראשון של המילניום הבנקים מכרו לציבור ניירות ערך "מובנים" — אז קראו להן "סטראקצ'רים". לא הציבור ולא פקידי ההשקעות בבנק הבינו את הסיכונים הפיננסיים המסתתרים בהן, ואיש לא הבין את העמלה האקטיבית העצומה שהבנקים גזרו לעצמם — לעתים בין 5% ל–10%.

ומה היום? בשנים האחרונות הבנקים משווקים לציבור אשראי צרכני ומשכנתאות, ורק בעתיד נדע אם גם אלה היו בועות שבמוקדם או במאוחר יתפוצצו ויגרמו לבנקים הפסדים של מיליארדים. אבל תמיד, בכל תקופה, השיטה זהה: השכר והבונוסים ילכו לבנקאים, וכשיגיעו ההפסדים והקנסות, ציבור בעלי המניות הוא שישלם.

האם יש דרך לעצור את מעגל הקסמים? ראשית, מצבנו כנראה טוב יותר מזה של ארה"ב. על פי בן־ארצי, בית המשפט בארץ עצמאי יותר ממקבילו בארה"ב, ועם כל הביקורת עליו, גם המשטר התאגידי שלנו שקוף יותר.

שנית, דווקא ישראל הקטנה מציגה לכל העולם מנגנון נועז — הגבלת שכר הבנקאים לתקרה של 2.5 מיליון שקל לשנה. ההחלטה זכתה לביקורת רבה מצד אנשי המגזר העסקי והיועצים שלו, אלא שאם חוזרים לחקירה של משרד המשפטים האמריקאי, מגלים שהמניע לכל ההונאות הללו הוא הבונוסים המטורפים שהבנקים מקבלים.

זה לא צריך להפתיע: מחקרים בכלכלה ובפסיכולוגיה כבר העלו שכאשר מנפנפים מול אפו של אדם נורמטיבי בבונוס של מיליוני דולרים רבים שירוויח אם ישיג יעד שאפתני — הוא יעשה הכל כדי להשיג אותו, כולל ביצוע הונאות, ובעיקר אם "כולם עושים את זה".

תקרת השכר אינה תרופת פלא. לדברי בן־ארצי, לא פחות חשובה מכך היא ההגבלה על שיטת הדלת המסתובבת של עורכי הדין והיועצים, והוא מעריך כי הגבלת השכר לא מונעת מבנקאי לפעול לטובת טייקון, אם הבנקאי מתכנן בעתיד לעבוד אצלו. אבל חוק תקרת שכר הבנקאים, כפי שנחקק בישראל, עשוי לכל הפחות לפגוע במוטיבציה ובאינטרס שלהם להונות שוב את הלקוחות ואת הציבור.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker