מזון לציפורים - בדיחה עגומה בארבע וריאציות

מוכס פולני: מה במזוודתך? הירשזון: מזון לציפורים. מוכס (פותח את המזוודה): ממתי 250 אלף דולר בשטרות הם מזון לציפורים? הירשזון: ירצו - יאכלו, לא ירצו - לא יאכלו

דורון רוזנבלום


בדיחת-הגרעין:

מוכס פולני: מה במזוודתך?

הירשזון: מזון לציפורים.

מוכס (פותח את המזוודה): ממתי 250 אלף דולר בשטרות הם מזון לציפורים?

הירשזון: ירצו - יאכלו, לא ירצו - לא יאכלו.


גרסת מדור הפלילים:

במשטרת מרחב ירקון לא ממש יודעים איך לאכול את הסיפור על יוז'ק צ'רצ'ינסקי. האמת? הם אפילו לא יודעים איך לבטא את השם שלו. אבל הם מלקקים את האצבעות מהסיפור על א"ה, שקשור אליו - וקשור אליו חזק.

זה הולך ככה: אותו א"ה הוא מה שנקרא תותח כבד - כבד גם בצורה, וגם במזוודות שהוא סוחב, וגם בקשרים הכבדים שלו עם כמה קליברים בצמרת הגבוהה. ואני מתכוון הכי גבוהה במדינה. בגלל זה הוא קיבל את הכינוי "מיניסטר": לא רק בגלל הראש התחמני שלו, אלא גם משום שהוא באמת מיניסטר בממשלה. ועוד משהו: הוא גם צדיק גדול - מאלה שמתעסקים עם זכר השואה וכל העניינים הנורא-עצובים האלה; כל כך עצובים, שמצד אחד אף אחד לא חוקר מה מתרחש בהם, ומצד שני הם דורשים הרבה נסיעות לחוצלארץ במחלקה ראשונה.

אז יום אחד, לרגל אחד העניינים העצובים האלה, הגיע א"ה לשדה התעופה של ורשה. זה היה עוד לפני שהנמל נקרא "פרדריק שופן" על שם הקומפוזיטור, אבל כבר באותו יום שמעו שם מוסיקה דומה מאוד למארש האבל. וזה מביא אותנו ישר אל אותו יוז'ק צ'רצ'ינסקי.

יוז'ק צ'רצ'ינסקי הוא אולי לא משלנו, אבל הוא בטח בן לאמא פולנייה. זהו פקיד מכס שכבר ראה דברים מוזרים בחיים שלו. בושה אפילו לספר מה הפולנים האלה, ועמים אחרים, מבריחים במזוודות שלהם. אבל מה שראה צ'רצ'ינסקי באותו בוקר גרם לעיניים שלו להיפתח כמו שני פלחים חתוכים של גזר מתוק, שנקרא צימעס.

לפקידי מכס מהסוג של צ'רצ'ינסקי יש חוש ריח של כלב ביגל אנטישמי שמריח שועל או יהודי מקילומטרים. אחד כמוהו לא יפספס טיפוס כמו "המיניסטר", שגם ככה נראה מה-זה חשוד - עם המבט המלוכסן והמתרוצץ, ועם זקנקן לבן שנראה כאילו הודבק בתיאטרון אידיש. ולאותו צ'רצ'ינסקי הזדקפו האוזניים כאשר בתשובה על שאלתו מה יש במזוודה, ענה "המיניסטר" באדישות: "מזון לציפורים".

בחברה להגנת הטבע בטח ישמחו לשמוע שציפורים אוהבות לאכול סטיפות ירוקות של 250 אלף דולר. כי זה מה שהיה במזוודה, שאגב הוחרמה על המקום עם כל הבוחטות. בפרקליטות אולי צוחקים, אבל לא במשרד האוצר: כי צחוק צחוק - עם התיאבון שיש להם, הציפורים עוד ירוקנו את כל יתרות מטבע החוץ שלנו.


הגרסה הפוליטית:

במחנה נתניהו שוב משפשפים ידיים, כמו מול כל אי-נעימות - מאסון לאומי ועד החלקה של מישהו על קליפת בננה. גם הפעם ביבי משוכנע שדרכו אל ראשות הממשלה סלולה, והיא עוברת הישר דרך המזוודה של שר מסוים בממשלה, שנתפסה במכס ובה 250 אלף דולר במזומן. נתניהו משוכנע שהשערורייה תפעל לטובתו, אף על פי שהתרחשה לפני עשר שנים: העם ימאס בשר אוצר שהכסף אצלו זורם חופשי, ויתגעגע למי שכשר-אוצר העניק לציבור (מלבד לאלפיון העליון) רק מזון לציפורים. כשנשאל נתניהו אם הציבור יאכל את הספין הזה - השיב בקריצה: ירצו - יאכלו, לא ירצו - לא יאכלו.


הגרסה הצרכנית:

פסח הוא חג המזוודות. אין כמעט משפחה בישראל שלא קונה מזוודה טובה לחג ואין ילד שלא מבקש מזוודה כמתנת אפיקומן. והשנה יש בשוק היצע מגוון במיוחד: מזוודות לנוסעים קלים וכבדים, מזוודות לטראקים, לקרוזים, מזוודות לשומרי כשרות, למבריחים, להיפוכונדרים, לסטלנים, מזוודת-יד לפושעים מוסגרים, מזוודות ל"מצעד החיים", ועוד ועוד.

"בתחום המזוודות השמים הם הגבול", אומרת לנו תיקי זיפר מהחנות "ארזת לבד" - בת למשפחת מזוודנים מדורי דורות, שלפי האגדה המשפחתית סיפקה מזוודות הן למגורשי ספרד והן למאיר לנסקי ("גדולה וחזקה במיוחד, אטומה לנוזלים"). אומרת תיקי: "אני מאמינה שמזוודה היא כמו בן-אדם: יש כאלה ששומרים הכל בפנים, ויש אקסטרוורטים, עם כיס חיצוני; יש מתוקתקים ומכובדים-למראה, ויש כאלה שהולכים עם ריצ'רץ' פתוח".

הדבר מתבטא כמובן במחירים, שנעים בין 67.30 שקל למזוודת קרטון היכולה להכיל טישו, כרטיס לוטו ומשאף, לבין 26,720 שקל למזוודת "תיקן אמריקאי" היוקרתית, היכולה לשאת - בנוסף למערכות ביגוד והנעלה - ספרים רוחניים, ברושורים של מגדלי מגורים, ודו"חות שנתיים של בנקים וחברות ספנות.

אבל המזוודה המעניינת ביותר בחנות - מזוודת הדגל, שעליה גאוות המשפחה - היא "היהודי הנודד": מזוודת פטנט מרוטה-למראה כלפי חוץ, אך מתוחכמת כלפי פנים. תחתיתה הכפולה מאפשרת להחביא מזכרות משפחתיות, תכשיטים או קומץ עפר מארץ ישראל, ובחלקה העליון, הגלוי, אפשר להניח כינור, סנדוויץ' טונה, מרשמים רפואיים או מזון לציפורים.

תיקי יודעת לספר, שלפעמים נעשה במזוודה זו שימוש לא כשר במיוחד: "היה המקרה של איש אחד, נורא חשוב, שקנה את המזוודה הזאת ונסע אתה לפולין. פקיד המכס שאל אותו מה יש לו שם, והוא ענה 'מזון לציפורים'. אז המוכס הזיז את הגרגרים, פתח את הריצ'רץ' הסודי, ולא תאמיני מה הוא ראה שם".

- דילדו קשקשים ספיראלי רוטט עם ראש טורבו?

- "לא. שטרות ירוקים של 250 אלף דולר במזומן. אז המוכס שאל: גם את זה יאכלו הציפורים? והאיש ענה: 'ירצו - יאכלו, לא ירצו - לא יאכלו'. אבל בפולין כבר מכירים את הבדיחה השחוקה הזאת; ולכן לא רק שהחרימו לו את המזוודה, אלא גם פתחו לו תיק".


הגרסה הנדל"נית:

מבקר מדינה: ומה זה?

ראש ממשלה: דירות לציפורים.

מבקר: ממתי ציפורים גרות בארבעה-חמישה בתים, כל אחד 250 לפחות?

ראש ממשלה: ירצו - יגורו, לא ירצו - לא יגורו.

* על פי "איך לקלקל בדיחה" של דן בן אמוץ, מימי תוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת" של שנות החמישים. ללמדנו שאצלנו הבדיחות אולי מתקלקלות, אבל לא מתיישנות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker