הרבה יותר מכסף

מעט ספרים השפיעו על המאה ה-20 כמו "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף", שכתב ג'ון מיינרד קיינס בשנת 1936. כיצד שינה הספר את ההיסטוריה הכלכלית והאם הוא עדיין רלוונטי?

אביה ספיבק
שתפו בפייסבוק

תרגומו של ספר היסוד הזה הוא יום חג לכל שוחרי התרבות הקוראים עברית: הוא צריך להוציא את הכלכלה מרשותם של בעלי המקצוע וקוראי עמודי-העסקים בעיתונים, ולקרב אותה לכל מי שיש לו עניין מעשי ואינטלקטואלי בנושאי כלכלה וחברה.

זהו ספר שייסד שיח חדש, אשר נהפך בתוך שנים ספורות למרכזי בתורת הכלכלה, המקרו-כלכלה, שיח המתייחס אל המשק כאל מכלול, מודד את הפעילות הכלכלית בו, ומציע אמצעי מדיניות להשגת תוצאות רצויות (צמיחת התוצר, צמצום האבטלה ושליטה ברמת האינפלציה).

אבל ג'ון מיינרד קיינס (1883-1946) היה הרבה יותר מכלכלן; הוא היה אינטלקטואל מזהיר, קובע מדיניות בכיר ואיש מעשה, תכונות שהפכו אותו לדמות מרכזית באנגליה של המחצית הראשונה של המאה העשרים.

קיינס למד בקיימברידג' לתואר ראשון במתמטיקה, ומאוחר יותר למד כלכלה אצל אלפרד מרשל, אבי תורת ההיצע והביקוש המודרניים. הוא עבד ככלכלן במשרד לענייני הודו, והיה הנציג הבכיר של משרד האוצר במשלחת הבריטית לשיחות השלום עם גרמניה בוורסאי (קיינס התנגד לפיצויי המלחמה שנכפו עליה, ואף כתב על כך ספר). בביקורו באמריקה, בשנת 1934, נפגש קיינס עם כל בכירי המשק האמריקאי, כולל הנשיא רוזוולט, ועשור לאחר מכן, בשנת 1944, הוא הוביל את המשלחת הבריטית לכנס של ברטון-וודס, שבו נוסדה המערכת הפיננסית הבינלאומית שלאחר מלחמת העולם השנייה (ובתוכה קרן המטבע והבנק העולמי).

קיינס, כאמור, היה גם אינטלקטואל מזהיר, בן למשפחה של אינטלקטואלים: אביו היה פרופסור בקיימברידג', חבר בחוג "בלומסברי" הידוע (שאליו השתייכה בין היתר גם הסופרת וירג'יניה וולף), וחברו של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. קיינס עצמו זכה במשרת הוראה בקיימברידג' בזכות חיבורו "A Treatise on Probability", העוסק בשאלה היסודית של מהות ההסתברות. עם זאת, קיינס לא היה אינטלקטואל תלוש: היה לו כישרון מעשי לפיננסים, והוא עשה בו שימוש במסחר בין מטבעות בשנות ה-20 וה-30, וכך התעשר. רכושו עם מותו בשנת 1946 היה כחצי מיליון ליש"ט, 115 מיליון שקל בערכים של ימינו.


המשבר הגדול

קשה כיום לדמיין את התקופה שבה יצא הספר לאור, בשנת 1936; היתה זו תקופת משבר לעולם המערבי, שנראתה לרבים כתחילת הקץ של המערכת הדמוקרטית, במיוחד לאור נבואתו של קרל מרקס כי המשברים הכלכליים הם שיביאו לקץ הקפיטליזם. העולם היה נתון במשבר הכלכלי הגדול, שהחל עם קריסת שוק המניות האמריקאי בשנת 1929.

בשיאו של המשבר באמריקה, בשנת 1933, היה שיעור האבטלה רבע מכלל כוח העבודה, והתוצר היה נמוך ב-30% מאשר ב-1929. בגרמניה עלו הנאצים לשלטון ב-1933, ומן הצד השני, בברית המועצות, היתה כלכלת התכנון המרכזי, האלטרנטיבה לכלכלת השוק החופשי, בתנופת פיתוח כלכלי וצמיחה, ללא אבטלה.

על העולם המערבי רבצה באותה תקופה עננה כבדה של אי ודאות וחרדה מפני העתיד, שהעלתה שאלות יסוד: האם יש תוחלת לחברה המערבית ולכלכלה החופשית שלה? מהי הסיבה שהמשק אינו יוצא בכוחות עצמו מהאבטלה, כמו במחזורי עסקים קודמים? ואולי אין ברירה וצריך לוותר על החופש, ועמו על כלכלת השוק? אלה בעצם השאלות שעמן מבקש ספרו של קיינס להתמודד.

כאינטלקטואל שביקש לרדת ליסודם של הדברים, הציע קיינס תורה אחרת, כללית יותר מהקיימת (לכן קרא לספרו "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף"). טענתו היתה, שהתיאוריה הכלכלית הקיימת בזמנו, שאותה כינה "התיאוריה הקלסית", עוסקת רק במצב של תעסוקה מלאה: מקרה פרטי שסיכוייו אינם רבים. ואכן, עד לזמנו נתפסו תקופות של אבטלה כתנודות זמניות בתפוקה הכלכלית, ולא נמצא הסבר לא לאורכה ולא לעומקה של אבטלה הנמשכת לאורך שנים, כמו זו שהחלה בשנת 1929.

הסיבה שהציע קיינס למשבר, היא שאין מספיק ביקוש במשק למוצרים, ולכן נוצר עודף של כושר ייצור, שאינו מנוצל. ביקוש זה, "הביקוש המצרפי", הוא הצירוף של כל הביקושים במשק: צריכה שמקורה במשפחות, השקעה בבניינים וציוד שמקורה בפירמות, והוצאות הממשלה. הפרטים צורכים חלק מהכנסתם וחוסכים את השארית - זהו מרכיב הצריכה הפרטית; הפירמות מקצות חלק מרווחיהן ומקורות פיננסיים אחרים כדי לקנות נכסים שמגדילים את כושר הייצור שלהן (בתנאי שהן סבורות שיפיקו מהם רווחים) - זהו מרכיב השקעת הפירמות; הממשלה מוציאה כספים על אספקת שירותים לתושבים (חינוך, בריאות, תשתיות, ביטחון וכו') ומממנת את הוצאותיה מתוך המסים שהיא מטילה על הציבור ובעזרת הלוואות שהיא נוטלת ממנו - זהו מרכיב הוצאות הממשלה.

כאשר הכלכלה במשבר עמוק והאבטלה רבה, הצרכנים אינם רואים ביטחון בעתיד ולכן חוסכים הרבה, צורכים מעט וממעטים לקנות מוצרים בני-קיימא או להשקיע בדיור; הפירמות גם הן חוששות מהעתיד ולכן משקיעות מעט (הן מעריכות כי סיכוייהן להרוויח מיצירת כושר ייצור קטנים, כי כבר כעת יש להן עודף בכושר ייצור), והתוצאה היא שאין מספיק ביקוש מצרפי, והמשק נשאר במצב של אבטלה.

כך, מסביר קיינס, הציפיות לעתיד גרוע מחזקות את עצמן, והמשק איננו מסוגל לצאת מהמשבר בכוחות עצמו. במקביל, חוסר הרצון להשקיע מתבטא בשוק ההון בעודף מקורות ובריבית מאוד נמוכה, כי לא הצרכנים ולא הפירמות רוצים ללוות ולהגדיל את הוצאותיהם. בדרך זו אנו מגיעים לשיווי משקל של אבטלה.

זה היה החידוש התיאורטי של קיינס: הצגת מצב מתמשך של אבטלה שאין ממנו יציאה ספונטנית, בכוחותיו העצמיים של השוק. בניגוד למה שחשבו קודמיו, ירידת המחירים לא עוזרת למכור יותר מוצרים וירידת השכר לא מביאה להעסקת יותר עובדים, כי הן אינן מגדילות את הביקוש המצרפי. לא ניתן לסמוך יותר על המנגנונים האוטומטיים של השוק, כי הבעיה היא הפסימיות לגבי העתיד. הירידות בשכר ובמחירים לא מפחיתות את הפסימיות הזו, אלא דווקא מעצימות אותה.


קיינס מול מילטון פרידמן

במקום שבו ההתנהגות האינדיבידואלית של הפרטים אינה יכולה להוציא את הכלכלה והחברה מהבוץ, נדרשת פעולה מתואמת, דרך המערכת הפוליטית. ואמנם, הגורם היחיד שיכול ללוות ולהשקיע במצב זה הוא הממשלה, באמצעות פרויקטים ציבוריים כמו עבודות תשתית (למשל בניית סכרים וכבישים).

עבודות ציבוריות בזמן אבטלה היו מומלצות תמיד מסיבות מיקרו-כלכליות: הקבלנים והעובדים שמחים לעבוד, ובמחיר נמוך יותר, ולכן הגיוני להשתמש בכסף שנצבר בקופת המדינה דווקא בתקופה זו. החידוש של קיינס היה הצעתו לספק תעסוקה באמצעות העבודות הציבוריות לא רק לעובדי הפרויקטים הממשלתייים, אלא גם לעובדים נוספים, כך שבסך הכל תגדל התעסוקה פי ארבעה או חמישה מזו שבפרויקטים הממשלתיים - זהו "המכפיל הקיינסיאני".

כך, ההכנסה הנוספת של העובדים תיצור עוד תצרוכת, שתיצור עוד תעסוקה, שתיצור עוד תצרוכת וכו'. בתקופות שפל, אם כך, מוטלת על המדינה החובה לדאוג לתעסוקה מספיקה באמצעות מדיניות של גרעון בתקציב, כדי שהתעסוקה הממשלתית הישירה תיצור עוד תעסוקה, דרך השפעת המכפיל.

אבל בניגוד לסברה המקובלת, לא השינוי במדיניות בעקבות תורת קיינס הוציא את המערב מהמשבר הגדול, אלא הוצאות הממשלה האדירות במלחמת העולם השנייה. לכן, כשהסתיימה המלחמה היה חשש גדול מחזרה לאבטלה. אלא שבניגוד גמור לחששות, 25 השנים הבאות היו מהטובות ביותר לארצות המערב, בזכות צמיחה כלכלית שממנה נהנו כל חלקי האוכלוסייה (התפתחויות אלו היו בניגוד לתחזיות השחורות של קיינס בפרקים המסכמים של ספרו, אבל אין זו הפעם הראשונה, וכנראה גם לא האחרונה, שכלכלן בכיר נכשל בתחזיותיו).

השנים שאחרי המלחמה היו שנים שבהן תורתו של קיינס שלטה בכיפה; בעקבות קריאתו לממשלות, הגופים בעלי היכולת להשפיע על המשק, להתערב במשבר בכדי להציל את הדמוקרטיה, פעלו מדינות בעקביות לצמצום מחזורי העסקים ולמלחמה באבטלה.

מבקריה של שיטתו, שהתנגדו להתערבות הממשלה (כמו הכלכלן מילטון פרידמן), היו באותן שנים חסרי השפעה. אמנם מסוף שנות ה-60 עלה כוחם של המוניטריסטים על חשבון הקיינסיאנים, אך התפיסה שלפיה המדינה מסוגלת למזער את מחזורי העסקים ונזקם עדיין שלטה בכיפה. אפילו באחרונה הצליח אלן גרינספאן, היו"ר האגדי של הפדראל ריזרב, למזער כך את המיתון שנרשם בארה"ב בהמשך לפקיעת הבועה של שנת 2000 והפיגוע במגדלי התאומים.

קיינס היה רחוק מלהיות קומוניסט, אף שזו היתה האופנה בקרב חבריו בקיימברידג'. הוא ראה במשנתו דרך לשמור על הדמוקרטיה ועל השוק החופשי, גם אם היה לו ברור כי "יראו בהרחבת תפקידי הממשלה (...) חדירה נוראה לרשות הפרט". ואמנם, פרידמן התנגד למשנתו של קיינס בדיוק בגלל התפקיד המרכזי שנתן לממשלה.

ועם זאת, קיינס, כמו פרידמן, ייחס חשיבות רבה לחירות האישית; הנה כך הוא כותב: "יתרון היעילות הנובעת מביזור ההחלטות ומן האחריות האינדיבידואלית גדול אולי יותר מכפי שהניחו במאה התשע-עשרה; וייתכן מאוד שהתגובה השוללת את האינטרס העצמי הרחיקה לכת. אבל מעל הכל, אם אפשר לטהר את האינדיבידואליזם מפגמיו ומליקוייו, בו מצויה הערובה הטובה ביותר לחירות אישית והוא המרחיב יותר מכל שיטה אחרת את השדה הפתוח לבחירה האישית. הוא גם הערובה הטובה ביותר לגיוון החיים, המותנה בדיוק במרחב השדה הפתוח לבחירה האישית. אובדן הגיוון הזה הוא האובדן הגדול ביותר שבו לוקה המדינה ההומוגנית או הטוטליטרית".

המודל של קיינס נבנה כדי לטפל באבטלה, אך היה מודל גרוע לטיפול באינפלציה, שהרימה את ראשה בסוף שנות ה-60 ואחרי משבר הנפט ומותה של מערכת המטבע הבינלאומית (שיטת ברטון-וודס) בשנת 1973. המוניטריסטים, שהכלים שלהם היו טובים יותר לניתוח האינפלציה, זכו לכן ליתרון בתקופה זו.

המוניטריסטים טענו, כי המשק יגיע לתעסוקה מלאה גם ללא התערבות הממשלה, וכי הדפסת הכסף שנועדה לעודד תעסוקה, מעבר לתעסוקה של שיווי משקל, היא שהביאה לאינפלציה. המוניטריסטים העמידו במרכז את כמות הכסף במשק ואת תפקידו של הבנק המרכזי המיישם את המדיניות של כמות הכסף, ואת הצורך להילחם באינפלציה באמצעות צמצום כמות הכסף.

לתפיסות המוניטריסטיות היתה השפעה רבה על ניהול המדיניות הכלכלית בכל העולם, כשסוכני השינוי היו מוסדות בינלאומיים כגון קרן המטבע הבינלאומית (IMF), הבנק העולמי וארגון הסחר העולמי (WTO). גם בישראל היו שני הנגידים הקודמים של בנק ישראל מוניטריסטים אדוקים, והפעילו ריסון חד על ידי שער ריבית גבוה שהביא לירידת האינפלציה, במחיר של אבטלה גבוהה שלא ירדה מספיק עד היום. האמונה בשוק החופשי השפיעה כמובן לא רק על המדיניות המקרו-כלכלית, אלא גם על צמצום הפיקוח הממשלתי והרחבת ההפרטה של חברות ממשלתיות, בעולם ובישראל.


הפסיכולוגיה של שוק ההון

אבל הדרך שבה קראו את ספרו של קיינס מפתחי תורת המקרו-כלכלה המודרנית, אשר בנו כלים מתמטיים וסטטיסטיים שיטתיים כדי להוריד לקרקע את שלל הרעיונות המבריקים שלו, היא רק דרך אחת לקרוא את הספר הזה; הדרך השנייה היא פשוט ליהנות מיכולת ההבחנה והניסוח של קיינס.

דוגמה מצוינת לכך היא פרק 12, ניתוח מבריק וציני של שוק ההון, שלא איבד מרעננותו בשבעים השנים שעברו מאז כתיבתו. קיינס הכיר את שוק ההון לפני ולפנים, כמי שעשה את הונו בשוק זה וכמנהל תיק הנכסים של הקולג' שבו היה חבר.

זהו שוק שמושפע מהרבה גורמים פסיכולוגיים (בפרק זה בלבד מופיעות נגזרות המלה "פסיכולוגיה" כשבע פעמים), כולל "עצבים, היסטריה, עיכול ורגישות למזג האוויר". מה שמשפיע על המשקיעים הוא ה-animal spirit המפורסם שלהם: דחף לפעול שאינו תלוי בגישה רציונלית או בחישובים לגבי ההשקעה.

קיינס דחה מכל וכל את ההנחה שמה שמניע את המשקיעים במניה מסוימת הוא ההכנסה הצפויה מהנכסים שהיא מייצגת; מה שחשוב להם, לדעתו, הוא הערך הצפוי של המניה עצמה, שנקבע כולו מתוך הציפיות לגביה: "נוכל להשוות את ההשקעה המקצועית לאותן תחרויות בעיתונים, שבהן המתחרים צריכים לברור את ששת קלסתרי הפנים היפים ביותר מבין מאה תצלומים, כשהפרס ניתן למתחרה שהבחירה שלו היתה התואמת ביותר לבחירה הממוצעת של כלל המתחרים; על המתחרה להימנע איפוא מבחירה בקלסתרים היפים יותר לדעתו, ועליו לבחור באלה שלדעתו יועדפו בעיני יתר המתחרים, הבוחנים כולם את הבעיה מאותה הזווית. אין המדובר כאן בבחירת קלסתרי הפנים היפים ביותר על פי מיטב שיפוטו של המתחרה, ואף לא בבחירת אלה שהם היפים ביותר על פי הדעה הממוצעת. הגענו לחזקה השלישית, שבה אנחנו מקדישים את מחשבתנו לחיזוי מה שהדעה הממוצעת מצפה שתהיה הדעה הממוצעת".

קריאה עמוקה בספרו של קיינס מראה שהפעולה הזו של איתור הציפייה הממוצעת, היא בדיוק בחינת השפעת הציפיות לגבי העתיד על תפקודו של המשק הלאומי בהווה; כלומר, זוהי למעשה עבודה בכלכלת אי-ודאות. השילוב בין ריבוי האי-ודאות במשק לבין המערכת הפיננסית שמפריעה לשער הריבית לרדת, הוא שמביא את המשק למחסור בביקוש מצרפי ולאבטלה. חשוב להבין כי השילוב הנדיר של יכולותיו של קיינס הוא שאיפשר לו להגיע לאבחנה המבריקה של חוליי כלכלת השוק: מצד אחד התעניינותו בתורת ההסתברות, ומצד שני ההיכרות שלו עם שוקי הנכסים הפיננסיים ונושאי מדיניות מוניטרית.


הוויכוח לא הוכרע

שלוש ההוצאות שהשתתפו במפעל הזה - מאגנס, ידיעות ספרים ומוסד ביאליק - הבינו את חשיבותו, והוסיפו לחיבור הקדמה מצוינת מאת פרופ' יוסף זעירא מהאוניברסיטה העברית וביוגרפיה קצרה (ויבשה מעט) של קיינס, מאת פרופ' דן פטינקין המנוח. המתרגם יצחק טישלר הקדיש מאמץ ראוי לתרגום הטקסט הקשה והמיוחד.

עם זאת, חבל שבמקומות מסוימים המונחים הכלכליים אינם מוקפדים, על אף שמשנתו של קיינס נלמדת באוניברסיטאות כבר יותר מחמישים שנה, ושלרבים מהמונחים יש מקבילות עבריות. "nominal wage", למשל, הוא "שכר נומינלי" ולא "שכר נקוב"; ו-"speculative motive" הוא "המניע הספקולטיבי" ולא "מניע הספקולציה". יש לקוות כי לקראת המהדורה השנייה דברים אלו יתוקנו.

ספרו של קיינס מסתיים בהבחנה חשובה של מי שעסק שנים רבות במדיניות, וזוהי אולי הציטטה המפורסמת מכולן מתוכו: "רעיונות הכלכלנים והפילוסופים הפוליטיים, בין כשהם צודקים ובין כשהם שוגים, חזקים מהמקובל לחשוב. אכן, העולם כמעט שאינו נשלט אלא בהם. אנשי מעשה, המאמינים שהם עצמם משוחררים מהשפעות אינטלקטואליות כלשהן, משועבדים בדרך כלל לכלכלן כלשהו שעבר זמנו. שליטים מטורפים, השומעים קולות המנסרים בחלל, שואבים את רוח התזזית מחיבוריו של כתבן אקדמי שאבד עליו הכלח" (עמ' 268).

הוויכוח בין המצדדים בהתערבות הממשלה לבין תומכי השוק החופשי בוודאי ילווה אותנו עוד שנים רבות, ועם זאת, גם אם הוויכוח לא הוכרע, מקצוע הכלכלה השתנה לחלוטין בעקבות תרומתו של קיינס, וספרו הוא דוגמה מובהקת להשפעה האינטלקטואלית שהוא תיאר בציטוט שהובא כאן. בכל העולם יש בעקבותיו הכרה באחריות המדינה לשגשוג כלכלי, וכיום רבה המעורבות הממשלתית בכל המשקים. אף שהמרשם המדויק שקיינס הציע אינו מיושם כלשונו, ההכרה בחובה לטפל בתחלואי המשק היא נחלת הרוב המכריע של הציבור ושל הכלכלנים. ובזאת גדולתו של האיש ותרומתו של הספר.


פרופ’ אביה ספיבק, לשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל, הוא מרצה באוניברסיטת בן גוריון ועמית בכיר במכון ון ליר בירושלים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker