לאן הולכים 13 מיליארד שקל שלנו - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לאן הולכים 13 מיליארד שקל שלנו

כשאנו נכנסים לבנק לקחת הלוואה, כמה מאיתנו מבינים שעמלת "עריכת המסמכים" טפשית פחות או יותר כמו פיצה ב-1,000 דולר?

אחד משבעת עקרונות ניהול המשא ומתן ידוע בשם טקטיקת ה"מיצוב" (framing) של הדיון. אם הצלחת לקבוע על מה מתווכחים, על מה בכלל מנהלים את המו"מ - רוב העבודה מאחוריך.

מי שקורא את הדיווחים הנרחבים בשנה האחרונה על הקרבות שמנהלים חברי הכנסת נגד הבנקים בתחום העמלות - עשוי לקבל את הרושם שנפל דבר בישראל: הציבור, שלוחיו בכנסת, ולאחרונה אפילו בנק ישראל, החליטו שנמאס להם לשלם עמלות וריביות מנופחות, והם יוצאים לקרב מתמשך נגד הבנקים.

אבל האמת היא שהקרב עוד לא התחיל והבנקים כבר ניצחו בשלב החשוב ביותר של ה-framing הגדרת הנושא שעליו מתווכחים.

השבוע פורסם דו"ח פנימי של בנק ישראל שקבע שהעמלות שהבנקים גובים ממשק בית ממוצע על ניהול חשבון עובר ושב הן מהגבוהות בעולם - 430 שקל.

לכאורה ניצחון גדול לבנק ישראל, לחברי הכנסת ולציבור - הנה הוכח שהבנקים בישראל גובים עמלות מנופחות, ולכן יש מקום להתערב רגולטורית, באמצעות שינוי מבנה השוק להגברת התחרות או באמצעות פיקוח על מחירים.

אבל מי שמכיר את המספרים של מערכת הבנקאות צחק למקרא הכותרת הזאת: 430 שקל בשנה. נדמה שנפלה כאן למישהו ספרה אחת.

בישראל יש כשני מיליון משקי בית המחזיקים כ-4 מיליון חשבונות בנק - חלקם רדומים. נכפול 430 שקל בכ-2 מיליון משקי בית - ונקבל הכנסה מעמלות של 860 מיליון שקל. וזה הרגע לצחוק.

עיון קצר בדו"ח בנק ישראל על מערכת הבנקאות ל-2005, שפורסם לפני ארבעה חודשים, מעלה כי סך ההכנסות התפעוליות של הבנקים הסתכם בשנה שעברה בכ-12.8 מיליארד שקל.

כלומר יש פער של כ-12 מיליארד שקל בין 860 מיליון שקל שהם ההכנסות, לכאורה, של הבנקים מעמלות - כפי שהוצג בדו"ח של בנק ישראל - לבין דו"ח הרווח וההפסד של הבנקים.

מאיפה ההפרש: אז ראשית, רק כמחצית מההכנסות התפעוליות של הבנקים מגיעה ממשקי בית; המספר המדויק ל-2005, על פי בנק ישראל, הוא 49.5%. אוקיי. עדיין נשארנו עם 5.5 מיליארד שקל לא מוסברים.

התשובה היא כמובן פשוטה להפליא: הבנקים, בסיוע בנק ישראל, הצליחו לעשות framing לעניין שעל הפרק ולנהל דיון רק על רק נתח זעיר מהעמלות שהם גובים ממשקי הבית - עמלות על ניהול חשבון עו"ש.

גם מי שלא פתח מאזן של בנק בחייו, ורק יקדיש ארבע דקות ורבע לדו"ח בנק ישראל, ימצא מיד שמתוך 12.8 מיליארד שקל של עמלות תפעוליות בבנקים ב-2005, רק 1.47 מיליארד דולר הם מדמי ניהול חשבון. מיד אחריהם אפשר למצוא את שירותי מערך התשלומים, כרטיסי אשראי, טיפול באשראי ובעריכת חוזים, שירותים ממוחשבים, דמי ניהול ועוד ועוד עשרות עמלות כיד הדמיון הטובה על הבנקאים.

אתמול פורסמה ידיעה טיפשית בעיתונות האמריקאית על מסעדן ניו יורקי שחיפש לעצמו יחסי ציבור והודיע שימכור פיצות מיוחדות עם קוויאר ב-1,000 דולר ליחידה.

מי שקורא את הידיעה הזאת בוודאי מהרהר מיהו הטיפש שישלם 1,000 דולר עבור משולש של פיצה.

לעומת זאת כשאנחנו נכנסים לבנק לקחת הלוואה, סוגרים עם הבנקאי על ריבית, ואז רגע לפני קבלת הכסף מזכירים לנו שיש כאן עמלת "עריכת מסמכים" של כמה מאות עד אלפי שקלים - כמה מאתנו מבינים שהעמלה הזאת היא טיפשית פחות או יותר כמו פיצה ב-1,000 דולר, כי אין מאחוריה שום דבר בעצם?

או כאשר אנחנו קונים נייר ערך או מלווה קצר מועד מבנק ישראל ב-100 אלף שקל, והבנק גובה מאתנו כל שנה "דמי שמירה" של 0.1% עד 0.5% - כלומר כ-500 שקל בשנה על כלום; על אחסון של כמה ביטים במחשב - אנחנו מקבלים את זה כמובן מאליו, למרות שזה יותר מופרך כלכלית מפיצה ב-1,000 דולר.

העיסוק של בנק ישראל ושל כמה חברי כנסת בעמלות על חשבון עובר ושב או כל עמלה אחרת משחק לידיהם של הבנקאים - הוא מאפשר לבנקאים להרחיק את הדיון הציבורי מהעניין האמיתי: כיצד משנים את מבנה מערכת הבנקאות באופן שיכניס בה תחרות בכל תחומי העמלות.

למעשה גם אנחנו נופלים כבר בשלב מוקדם זה קורבנות ל-framing של הבנקים. מדוע בכלל אנחנו מתייחסים רק לעמלות התפעוליות. מה עם הריביות? האם הריביות שגובים הבנקים ממשקי הבית בישראל קשורות למחיר הכסף שלהם ולרמות הסיכון שלו?

מובן שלא: אחוז ההפרשות לחובות מסופקים (רעים) של הבנקים כנגד אשראי לעסקים גבוה פי 2.5 מההפרשות לחובות רעים של משקי הבית.

אם הסיכון הכרוך במתן אשראי למשקי הבית נמוך דרמטית ממתן אשראי ללווים עסקיים גדולים - מדוע המחיר (הריבית) שגובים ממשקי הבית גבוה הרבה יותר ברוב המקרים? כמובן - בגלל שאין תחרות משמעותית במערכת הבנקאות בתחום משקי הבית, בעוד שעל הלווים הגדולים יש תחרות עזה.

אז לאן הולכים המיליארדים העודפים שהבנקים מצליחים לגבות ממשקי הבית הודות לתחרותיות הנמוכה? "לרווחים המטורפים של הבנקים", אתם צועקים.

הנה עוד הצלחה של הבנקאים בלאחז את עיני הבריות: ישנו מיתוס כזה שקנה לעצמו אחיזה חזקה בציבור הישראלי בשנים האחרונות כאילו הבנקים בישראל הם העסקים הרווחיים ביותר במשק.

מדוע? מכיוון שבנק לאומי ובנק הפועלים הם בנקים ענקיים עם הון עצמי עצום, ולכן הרווחים שלהם מסתכמים במיליארדי שקלים.

ואולם אם נבדוק את הרווחיות של הבנקים במונחים כלכליים, כלומר כתשואה על ההון, נגלה שלמעט שלוש השנים האחרונות - שבהן הבנקים נהנו מרווחי הון חד-פעמיים בגלל מכירת נכסים - הרי הרווחיות של מערכת הבנקאות בישראל נמוכה בכל השוואה בינלאומית.

רגע, משהו לא מסתדר. מצד אחד אנחנו טוענים שהבנקים גובים עמלות גבוהות בגלל מבנה שוק לא תחרותי, ומצד שני אנחנו טוענים שהרווחיות האמיתית שלהם אינה גבוהה במיוחד; משהו לא מסתדר כאן.

לא, זה דווקא מסתדר מצוין. מה שחסר כדי לסגור את המשוואה הזאת הוא המספר שמופיע בכותרת - זה שלעתים נדירות זוכה לדיון בעיתונות הכלכלית, ומעולם לא נדון בבנק ישראל או בדיונים העקרים המרובים של ועדת הכלכלה של הכנסת בנושא מערכת הבנקאות.

13 מיליארד שקל הם עלות השכר של 38 אלף עובדי מערכת הבנקאות הישראלית שרובם המכריע מתרכז בחמשת הבנקים הגדולים; 13 מיליארד שקל הם ההסבר ל"יכולת" של הבנקים הישראלים לגבות עמלות וריביות מנופחות מבלי להציג שיעורי רווחיות גבוהים, כמקובל בעולם הבנקאות.

13 מיליארד שקל הם הסיבה האמיתית לכך שהסיכוי שנראה ירידה משמעותית בעמלות ובריביות שגובים מאתנו הבנקים בישראל בשנים הקרובות הוא נמוך. הבנקים פשוט לא יכולים להרשות לעצמם את זה - כי הם מנופחים בכוח אדם יקר.

בשלוש השנים האחרונות, שבהן מלאו העיתונים בידיעות על מאבקים עזים לכאורה של בנק ישראל וחברי הכנסת בבנקים, עלה השכר הממוצע במערכת הבנקאות ב-13% - פי ארבעה(!) משיעור העלייה הממוצע בשכר בשאר חלקי המשק.

מערכת הבנקאות הישראלית זקוקה לרפורמה מאסיווית שתפתח את כל תחומי הפעילות שלה לתחרות אמיתית ותכפה על הבנקים להתייעל. הרפורמה המהפכנית הראשונה במערכת הפיננסית של ועדת בכר טיפלה רק במקטע אחד של שוק ההון הישראלי. אבל לפני שמתחילים בדיונים על רפורמה - כדאי להגדיר מחדש מה הנושא שנמצא על השולחן, ולא לתת לבנקים או לבנק ישראל להגדיר אותו.

ברכות לאלי כהן, ושאלה קטנה ברשותך

ראשית, ברכות לאלי כהן הממונה על השכר באוצר: על העמידה העיקשת מול בנק ישראל, מול ועד העובדים שלו, מול נגיד הבנק המרכזי, מול שר האוצר ומול ראש הממשלה.

עיני כל הציבור מופנות אליך; לאחר שנחשפו בשנתיים האחרונות המשכורות וההטבות השערורייתיות של עובדי בנק ישראל - התקפלות במאבק על הסכם השכר בבנק תשדר מסר שלילי לא רק לקבוצות לחץ אחרות, אלא לכל משלמי המסים שעומדים משתאים מול המספרים המופרכים.

אבל אחרי כל הברכות האלה, יש בכל זאת שאלה אחת שמטרידה אותנו כל הזמן: למה רק בבנק ישראל?

אנחנו מסכימים ששחיתות בתחום השכר בבנק המרכזי, שאמור להיות יועץ לממשלה בענייני כלכלה, היא הרסנית במיוחד. אבל צריך גם לזכור כי בבנק ישראל יש פחות מאלף עובדים - ואילו במגזר הציבורי המורחב יש כמעט מיליון עובדים.

האם רק בבנק ישראל יש פנסיות תקציביות מנופחות שמעניקות מיליוני שקלים לפורשים בגילאים מוקדמים? רק שם יש רכיבי שכר שהם פיקציה מוחלטת? רק שם יש פדיון ימי חופשות ומחלות בסכומים שרוב העובדים במגזר הפרטי לא ראו ולא יראו כל חייהם?

או שמא, אלי, הסיפור קצת שונה, ובעצם את הנורמות המושחתות שפשו בבנק ישראל לאורך שנים אפשר למצוא בעוד עשרות או מאות מוסדות, ארגונים ומשרדים במגזר הציבורי?

ואז תעלה השאלה מדוע הממונה על השכר באוצר לא מרחיב את המאבק הציבורי ההירואי שלו בשחיתות השכר בבנק ישראל לכל חלקי המגזר הציבורי - ומתחיל למשל בסידורי השכר וההטבות במערכת הביטחון, בתעשיות הביטחוניות ובמונופולים הקטנים והגדולים?

כי בסוף היום, מר כהן, אתה יודע, זה הכל כסף - ובנק ישראל אמנם אחראי על הדפסת הכסף שלנו, אבל התקציב שלו הוא כסף קטן.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#