"אל תהפכו מקרה רע לחוק רע": למה מתכוון האוזר?

יו"ר רשות ניירות ערך מזהיר מפני הסקת מסקנות מרחיקות לכת מחקירת בזק, ומפני הכפייה של דירקטורים חיצוניים על חברות בניגוד לרצונן ■ לדבריו, חיזוק עצמאות הדירקטוריון צריך להיות נתון לבחירת החברות - או שבעלי חברות יפסיקו לשתף בהן את הציבור דרך הבורסה

מירב ארלוזורוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שמואל האוזר
מירב ארלוזורוב

"אל תהפכו מקרה רע לחוק רע" — כך אומר יו"ר רשות ניירות ערך, פרופ' שמואל האוזר. האוזר יודע על מה הוא מדבר: רשות ניירות ערך היא זאת שפתחה בחקירה הפלילית נגד בעל השליטה בבזק ונגד מנהלי החברה, ובהמשך הרחיבה את החקירה גם נגד מנכ"ל משרד התקשורת.

החשדות שבגינם נפתחה החקירה הם שיעבודה של חברת בזק לטובת האינטרס של בעל השליטה, שאול אלוביץ', על חשבון טובת החברה — וזאת בעוד דירקטוריון החברה מאשר עסקות בעלי עניין תמוהות. חקירת רשות ניירות ערך חשפה את חדלונו של דירקטוריון בזק, שאמור היה להיות אחד הדירקטוריונים המקצועיים והחזקים יותר בבורסה הישראלית. ואם הדירקטוריון החזק הזה כשל — בוודאי שאין מקום לטפח ציפיות לגבי עצמאותם של דירקטוריונים אחרים בקרב חברות ציבוריות.

"המקרה הרע" של בזק מעורר חששות כבדים ומזמין הסקת מסקנות מבניות לגבי מעמד הדירקטוריון הישראלי. הבעיה היא שהחוק הישראלי כבר ניסה להתמודד עם כשל התלות של הדירקטורים הישראלים, בעיקר בכל הקשור לעסקות בעלי עניין; וחוק החברות כבר עבר כמה תיקונים בניסיון לטפל בכך. כל התיקונים לא הצליחו להשיג את המטרה. כעת נבחן תיקון נוסף: חיזוק מעמדו של הדירקטור החיצוני (דח"צ) באמצעות הפיכתו לחיצוני באמת.

חיצוני רק למראית עין

כיום הדח"צ הוא חיצוני רק למראית עין. הוא אמנם נטול קשרים לחברה או לבעל השליטה בה — זה מה שלפי החוק הופך אותו לחיצוני — אך הוא קשור בטבורו לבעל השליטה לפחות בהיבט קריטי אחד: בעל השליטה הוא זה שמאשר את בחירתו לדירקטוריון החברה. על פי חוק החברות, הדח"צים נבחרים לכהונתם ברוב רגיל של אסיפת בעלי המניות, ומאחר שבעל השליטה מחזיק ברוב באסיפה — הרי שבפועל בעל השליטה הוא זה שבוחר בדח"צ לתפקידו.

החוק אמנם קבע כי בעת הארכת כהונה, הדח"צ ייבחר על ידי קולות המיעוט באסיפה בלבד — כלומר קולות הגופים המוסדיים שהם נציגי הציבור באסיפה, ואולם הבחירה לכהונה הראשונה תמיד תהיה בהסכמת בעל השליטה.

ברגע שהדח"צ תלוי בבעל השליטה כדי לקבל את תפקידו, ברור שהגדרת האי־תלות שלו כבר אינה מתקיימת. לא ניתן להתקבל לחברות בדירקטוריון אלא אם בעל השליטה מסכים לכך, ולכן בהכרח הדח"צים יהיו אלה שבעל השליטה יחשוב שהם מסוגלים לרצות אותו ולשרת אותו. על כך צריך להוסיף את ההטייה הטבעית של דירקטורים לרצות: הם חלק מקבוצה שמשרתת את בעל השליטה — וקשה להיות הקול הבודד היוצא נגד הקבוצה. הדינמיקה הקבוצתית של הדירקטוריון תמשוך אותו להסכים עם הרוב, במיוחד בחברות שבהן יש בעל שליטה חזק ומשכנע במיוחד.

לפיכך, המציאות לימדה כי מוסד הדח"צ לא השיג את ייעודו. הדח"צים בבזק לא פעלו אחרת משאר הדירקטורים בכל הקשור לאישור עסקותיו של אלוביץ' עם החברה, והם לא הוסיפו נופך של שיקול דעת עצמאי לדירקטוריון החברה.

הדח"צ הוא מוסד חדש יחסית, שבא להחליף מוסד קודם שנקרא דמ"צ (דירקטור מקרב הציבור). גם הדמ"צ היה דירקטור חיצוני, שהוצע על ידי החברה עצמה, ושמועמדותו דרשה את אישורה של רשות ניירות ערך. מוסד הדמ"צ הופסק לאחר שהתברר שהדמ"צים אינם עצמאים יותר מדירקטורים רגילים. מכיוון שרשות ניירות ערך ספגה ביקורת על כך — לכאורה היא נתנה להם הכשר, ולכן כישלונם נתפס ככישלונה — היא בחרה להחליף את הדמ"צ המאושר על ידה בדח"צ המאושר על ידי האסיפה הכללית של החברות. התוצאה, מבחינת המשך התלות בבעל השליטה, נותרה כשהיתה.

ההצעה שנבחנת עתה בממשלה, כמו גם הצעת חוק דומה שהעלתה חברת הכנסת איילת נחמיאס־ורבין, היא שהדח"צ ייבחר לתפקידו בקולות הציבור בלבד — קולות המיעוט באסיפה הכללית, בלי חלקו של בעל השליטה באסיפה.

על פניהן ההצעות האלה הופכות את הדח"צ למועמד בלתי־תלוי. יתרה מכך, העובדה שהדח"צ יוצע לתפקידו, וגם ייבחר אך ורק בקולות הגופים המוסדיים, עשויה לשנות גם את הדינמיקה הקבוצתית בתוך הדירקטוריונים — מכזאת שנוטה להתכופף בפני בעל השליטה, לכזאת שרואה את הצורך לשרת את הציבור.

בחרו דח"צ — קבלו הקלות רגולטוריות

אלא שההצעה טומנת בחובה סיכון משמעותי: הדירקטוריון הוא הגוף המפקח על הנהלת החברה. הוא צריך להיות גוף יעיל, שעובד בשיתוף פעולה פנימי הדוק. הכנסת נציגים לדירקטוריון שלא נבחרו על ידי החברה — ובפועל כפייה על החברה לקבל לשורותיה דירקטורים שהיא אינה רוצה בהם — יכולה לפגוע בתפקוד הדירקטוריון באופן משמעותי. בעלי שליטה אינם אוהבים את הסיכון הזה, ולכן ההצעה צפויה כמעט בוודאות לפגוע במוטיבציה של בעלי שליטה להישאר חברות ציבוריות הנסחרות בבורסה של תל אביב.

זה בדיוק מה שמדאיג את האוזר. "אל תהפכו את המקרה הרע של בזק לחוק רע, שיפגע בכל החברות הציבוריות ולבסוף יפגע בבורסה", הוא אומר. "כבר היום החובה לבחור שני דירקטורים שאינם תלויים בבעל השליטה ושהארכת הכהונה שלהם מתבצעת בלי הסכמתו — היא יוצאת דופן ומרחיקת לכת. אין אף מדינה אחרת שבה חברות ציבוריות נדרשות לעמוד בחובה דומה. ההצעה לכפות על החברה דירקטורים שהיא אינה רוצה בהם מלכתחילה היא מרחיקת לכת, ומשמעה הטלת קנס כבד על יזמים שמעיזים לשתף את הציבור בחברה שלהם".

כלומר, לטענת האוזר, כפיית דירקטורים שהחברות אינן רוצות בהם עלולה להיות מכת המוות האחרונה על הסכמתם של בעלי שליטה לשתף את הציבור בחברות דרך הבורסה של תל אביב. שתי ההצעות המועלות מכירות בכך, ולכן בשתיהן מוצע מנגנון דומה: הבחירה לצרף דירקטורים שאינם נבחרים על ידי החברה תהיה וולנטרית. חברות שיבחרו לעשות כן יקבלו על כך תמריץ של הקלת הרגולציה המוטלת על חברה ציבורית.

על פי ההצעה האחת, הנבחנת כעת בממשלה, חברה שתקבל עליה שני דירקטורים עצמאים לחלוטין תאותת בכך שהדירקטוריון שלה הוא עצמאי, ולכן מסוגל לקבל החלטות רגישות בעצמו בלי להיזקק לאישור האסיפה הכללית. בהתאם לכך, ההצעה קובעת כי החלטות כמו שכר המנכ"ל, שכיום דורשות את אישור אסיפה, יועברו לסמכותו המלאה של הדירקטוריון — אם זה יסכים לקבל לשורותיו דח"צ שייבחר על ידי הגופים המוסדיים בלבד. באופן דומה ההצעה של ח"כ נחמיאס־ורבין קובעת שחברה ששליש מהדריקטורים שלה יהיו עצמאיים — תקבל פטור מתיקון 20 לחוק החברות. תיקון 20 מחייב הכנת מדיניות שכר מוסדרת ואישור מדיניות השכר באסיפה. נחמיאס־ורבין סבורה שהתיקון נכשל בכל מקרה, שכן החברות ממילא מחליטות מהו השכר שהן רוצות לשלם, ומדיניות שכר כתובה כך שתשרת את המטרה שנקבעה מראש. לכן, לטענתה, לא ייגרם נזק רב מדי מוויתור עליו.

האוזר פחות משוכנע בכך שתיקון 20 נכשל. לדעתו, התיקון הצליח בקביעת מדיניות תגמול שקושרת בין שכר ובין ביצועים — אך בכל מקרה הוא מסכים עם עקרון המדיניות המתמרצת חברות לשנות את מבנה הדירקטוריון שלהן.

"הצעות שמאפשרות לחברות לבחור להכניס דירקטורים עצמאים בתמורה להקלת הרגולציה הן כבר הצעות מידתיות", הוא אומר. "יש בהן גם הרבה היגיון: בכל מקרה עדיף להעניק יותר סמכויות לדירקטוריון מלאסיפה הכללית, כי באסיפה הכללית הציבור מצביע בלי לקחת אחריות על תוצאות ההצבעה שלו, בעוד שדירקטורים נשארים אחראים להחלטות שלהם גם שנים מאוחר יותר". האם הצעה כזו היתה יכולה למנוע את הכשל שהתגלה בבזק? גם האוזר אינו יכול להשיב על כך, אך בוודאי שאין סיבה לא לנסות.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker