כמה באמת הפסדנו מקריסת טבע - ולמה זו סכנה לכלכלת ישראל? - שוק ההון - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כמה באמת הפסדנו מקריסת טבע - ולמה זו סכנה לכלכלת ישראל?

המשבר בטבע, וגם פרשיות הטייקונים בשנים האחרונות, גרמו נזק מינימלי בלבד לחסכונות ולנכסים של הציבור בישראל ■ אך הפגיעה באמון הציבור בבורסה, בשוקי ההון ובכלכלה היא גדולה - ועלולה להוביל לנזק קשה למערכת כולה

63תגובות
טבע
בלומברג

בשבוע האחרון פנו אלי רבים בדאגה: "כמה כסף הפסדנו כתוצאה מהמשבר וירידות השערים במניות טבע?", הם שאלו. התשובה היא: לא הרבה, לפחות בעבור מי שכספו נמצא אצל המשקיעים המוסדיים הרגילים כאן בישראל — קרנות הפנסיה, בתי ההשקעות, חברות הביטוח — ולא הימר באופן מיוחד ופרטי על גורלה של מניית טבע.

אפשר לעשות חישוב גס. מרגע שהחדשות הרעות על טבע פורסמו ביום חמישי, 3 באוגוסט, בעקבות פרסום דו"ח רבעוני שהציג הפסדים ותחזיות קשות לעתיד, צנחה (עד סוף השבוע שעבר) מניית טבע בכ–45%, נתון המשקף לחברה אובדן ערך של כ–15 מיליארד דולר (כ–50 מיליארד שקל).

האם אפשר כבר לקבוע שהבורסות במצב של בועה? - דלג

זה נראה מספר גדול מאוד, אפילו מפלצתי — ובצדק. הפסד הערך מתחילת החודש בשווי השוק של טבע גדול פי עשרה מכל חובות פישמן, ופי 100 מהחוב האישי של דנקנר. הפסד הערך הזה שקול, באופן גס, לכל הסדרי החוב וכל התספורות של הטייקונים בשנים האחרונות גם יחד. אלא שהמספר הזה, מפלצתי ככל שיהיה, אינו סיבה לבטל תוכניות חופשה. הוא אפילו לא צריך להדאיג את החוסכים.

כיצד זה יכול להיות? הכל עניין של מספרים ופרופורציות. סך הנכסים הפיננסיים של הציבור הוא כ–3.5 טריליון שקל, כך שאפילו אם ירידת הערך של טבע היתה נזקפת במלואה לתושבי ישראל, ההפסד היה ברמה של כ–1.5% מסך התיק. לא נעים, אבל גם לא נורא.

יו"ר טבע, סול בארר
טס שפלן

אבל גם זה מספר לא נכון, מכיוון שטבע כבר מזמן אינה חברה בבעלות של ישראלים, ורוב מניותיה נמצאות בידי משקיעים מוסדיים זרים. כמה מניות טבע נמצאות אצל הגופים המוסדיים המנהלים את חסכונותינו? אין נתון מדויק, אבל הערכה היא שלא יותר מ–5%, כך שאת הנזק לישראלים אפשר לחלק בעשרים. שוב באופן גס, הנזק לתיק הפיננסי של הישראלים מהפסדי טבע בפרשה הנוכחית הוא לא יותר מפרומיל.

סך הנכסים הפיננסיים כוללים גם כסף בבנקים ובמזומן, כך שהנזק לתיקי ניירות ערך, החסכונות לפנסיה וקרנות הנאמנות גדול יותר (הם מהווים כמחצית מהתיק הכולל), ויש גם השפעה שלילית דרך שערוך מדדי הבורסה שבה טבע מהווה גורם משמעותי, אבל גם כך הוא מסתכם בשברירי האחוז. אפשר לחזור לנשום.

זה כמובן אומר עוד משהו: גם הפסדי הציבור מתספורות הטייקונים ומהפרשיות שהסעירו את המדינה בשלוש השנים האחרונות אינם גדולים ביחס לסך החסכונות שלנו. רעידה קלה של השווקים מסיבות חיצוניות, למשל האיומים ההדדיים בין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לבין מנהיג צפון קוריאה קים ג'ונג און, משפיעה על הפנסיות ועל החסכונות שלנו יותר. השווקים, לרבות המניות ואיגרות החוב, זזים מעלה או מטה מדי יום, והפרשיות שממלאות את עמודי העיתונים ומהדורות החדשות נבלעות ברעש.

טבע והטייקונים סודקים את האמון

אלא שגם אם חישוב פיננסי מראה שפרשיות טבע והטייקונים מזיזות רק במעט את ערך החסכונות של הציבור, אין זה אומר שהן אינן חשובות לכלכלת ישראל. להפך: פרשת טבע היא קריטית לכלכלה ולרמת החיים — והנזק שלה עצום. אלא שהוא נמצא במקומות אחרים.

 איפה? באמון שהציבור רוחש כלפי הבורסה, כלפי הדו"חות הכספיים וכלפי שוקי ההון והכלכלה. כשמניית טבע צונחת בבת אחת בעשרות אחוזים בגלל דו"ח כספי, בלי שהתרחש בחברה אירוע חיצוני, ומנהלים החליטו להוציא החוצה דברים שהם ידעו מזמן על בעיות בחברה ובשווקיה — אמון הציבור בבורסה ובדו"חות נסדק.

שאול אלוביץ'
אייל טואג

גם כך, האמון של רבים בשווקים הפיננסיים נמוך. סדרה של מפולות, החל במניות הטכנולוגיה בשנת 2000 וכלה במפולת הגדולה של 2008, הקטינו מאוד את התיאבון של רבים למניות. פרשיות התספורות והסדרי החוב של הטייקונים והטיפול המפרגן שחלק מהם זכה לקבל בבנקים צימצמו את הרעב של רבים לאיגרות חוב. זה לא צריך להפתיע אף אחד שרבים החליטו שהשווקים הם משחק של שודדים מקושרים, ולכן עדיף להשקיע את הכסף בדירות ובנדל"ן — גם אם התשואה נמוכה. זו מסקנה צרכנית רציונלית ומתבקשת, ופרשת טבע רק מחזקת אותה.

ההיגיון של הציבור פשוט ובריא: אם אפילו אצל טבע אי־אפשר להאמין למנהלים, לדירקטורים ולמערכות הבקרה, ואם החברה הגדולה בישראל והסמל הלאומי להצלחה עסקית יכולה להתרסק בשל סכסוכים בדירקטוריון ובהנהלה, אולי כבר עדיף לקנות עוד דירה — ולעזאזל איומיו של שר האוצר משה כחלון להחמיר עם המשקיעים.

אותו היגיון חל על פרשיות הטייקונים, החל בנוחי דנקנר, עבור באליעזר פישמן, ועכשיו גם בעל השליטה בבזק שאול אלוביץ'. אם דנקנר מהמר בכספי המשקיעים על מניות קרדיט סוויס, ומריץ באופן פלילי את המניות של אי.די.בי לפני הנפקה, מדוע ראוי להאמין לבורסה? אם פישמן מהמר על כספי הציבור (דרך חברות בורסאיות וכספי המשקיעים בבנקים) על כיוון התנודות בלירה הטורקית, מדוע שאדם הגיוני יתקרב לשוק ההון? אם אלוביץ' מארגן יחד עם מנהליו עסקה שבה בזק, המונופול הלאומי וחברה שנמצאת בכמעט כל תיק השקעות מוסדי, תרכוש ממנו באופן אישי חברה במחיר מופקע, למה לא להתרחק מ"מאורת השודדים" הזאת?

הבורסה, שוק ההון, מערך הכסף והתשלומים, ולמעשה כל המערכת הכלכלית מבוססים על דבר אחד: אמון. אנשים מחזיקים בארנק חתיכות נייר צבעוניות עם דיוקנאות של אישי ציבור ומתייחסים אליהן כאל "כסף" רק כי יש להם אמון במוסדות המדינה, בבנק ישראל ובמשרד האוצר. הם מפקידים את הכסף בבנקים וחושבים שהמספרים על דף החשבון ובמסך המחשב משקפים את ערך הנכסים שלהם רק כי הם מאמינים בבנקים. הם נותנים למעסיק להעביר מדי חודש כ–20% ממשכורתם לגופים מוסדיים, כדי שאלה יקנו באמצעותם ניירות ערך, רק כי הם עדיין מאמינים בבורסה ובשוקי ההון וביושר הבסיסי של המוסדיים.

מרגע שהאמון הזה יקרוס — כל המערכת עלולה לקרוס, או לכל הפחות להיפגע קשות. אנשים נותנים אמון בשוק המניות כי הם מניחים שהרוב המוחלט של דו"חות החברות משקפים אמת כלכלית ושרוב המנהלים ישרים. אבל כשמתבהר להם שחברות כמו טבע, בזק, אי.די.בי, דסק"ש, כלכלית ירושלים, בנק הפועלים ובנק לאומי — כולם היו מעורבים בפרשיות שתוצאותיהן היו העברת כספים מכיסי הציבור לכיסי בודדים חברי מועדון האלפיון — האמון בבורסה נעלם בהדרגה.

נוחי דנקנר
מור שאולי

יו"ר רשות ניירות ערך, שמואל האוזר, מרבה להתבטא על בריאות הבורסה, פועל לקידומה ושואף להקטנת הרגולציה בה. אבל הבעיה של הבורסה אינה הרגולציה, גם אם אין ספק שיש תקנות מיותרות ומכבידות ללא תכלית.

הסכנה האמיתית לבורסה היא אובדן האמון של הציבור בה, ולכן אין ספק שהחלטתו של האוזר לחקור את פרשת הרצת המניות של דנקנר ואת עסקות בעלי העניין של אלוביץ' הם שני ההישגים הגדולים והחשובים בקריירה שלו, הרבה יותר מסיפורי הרגולציה. קל להוכיח שיו"רים של הרשות שכיהנו לפניו ראו לנגד עיניהם עסקות ואירועים זהים כמעט לחלוטין, אך במקרים שבהם היו מעורבים אנשי עסקים בעלי מעמד, השפעה וקשרים עם השלטון — הם לא פתחו את הפה. 

משמעותן של חשיפות

הרובד של אמון המשקיעים בבורסה ובשוק ההון חשוב למערכת הרבה יותר מאשר ההפסד הכספי בפרשיות שנחשפו, אפילו מכה של מיליארדי שקלים ב"מניית העם". אבל גם הוא לא הנזק הגדול ביותר מהפרשיות של טבע והטייקונים. הרובד החשוב באמת הוא הרובד הנורמטיבי, או "מערכת ההפעלה" של המערכת העסקית כולה.

המערכת הזאת מבוססת גם היא על אמון, אבל באופן גורף ועמוק יותר: לא רק אמון בדו"חות ומספרים, אלא אמון בתום הלב הבסיסי של השחקנים, אמון שמערכות הבקרה, הפיקוח, החקירה והמשפט עושות בדרך כלל את עבודתן ביושר, ואמון שפעילי השוק הגדולים אינם מנצלים את כוחם בצורה מוגזמת.

שמואל האוזר
אייל טואג

אנחנו מוכנים לקבל חברה שמנצלת את גודלה כדי להשיג תנאים מסחריים טובים יותר, אבל אנחנו לא מוכנים לקבל אנשי עסקים גדולים השולטים על כספי ציבור, שעושים שימוש באלימות, בסחיטה, באיומים, בשוחד, בהטיית החוק או בחיסול מתנגדים ומבקרים. אנחנו מוכנים לקבל מערכת שבה יש מדי פעם תפוחים רקובים, אם המערכת באה עמם חשבון ואם הנורמות הציבוריות ירחיקו אותם מהקהילה. אנחנו לא מוכנים לקבל מערכת רקובה מן היסוד, שבה החזקים תמיד מנצלים את כוחם ותמיד מנצחים ולוקחים את כספם של החלשים — ואף אחד לא עוצר אותם.

זו הסיבה שאירועים כמו קריסת טבע, הנפילה של טייקונים כמו דנקנר ופישמן, ועדות בכר, שטרום, הריכוזיות ופישמן, ואפילו הרפורמה בסלולר — הם כה חשובים לעתידה של מדינת ישראל. הם מראים לנו כיצד המערכת מתנהלת באמת, ודוחקים בנו לחשוב מחדש על מארג הנורמות וכללי המשחק שבו אנחנו רוצים לנהל את עניינינו.

כשטבע קרסה, נחשפנו שוב לתאגיד גדול שהסתיר הפסדים, שלא מסר מידע קריטי למשקיעים, שניהל את ענייניו ברשלנות מתוך תאוות בצע ואמביציה של מנהלים, וללא שום עניין באינטרסים של המשקיעים והצרכנים. כשכחלון ביצע את הרפורמה בסלולר והוריד את מחיר השירותים בעשרות אחוזים, אף שהמדריך המלא המדויק לרפורמה הזאת היה מונח על שולחנם של כמה שרי תקשורת לפניו, למדנו כיצד קומץ חברות מכתיב לממשלה ולציבור מציאות שתפורה למידותיהן. כשחשפנו את המחדלים של דנקנר, פישמן ואלוביץ', למדנו כיצד שילוב של ניצול כספם של אחרים, שחיתות, קשרים בשלטון ושליטה בתקשורת איפשר להם לחיות כמו מיליארדרים אף שהם רק השמידו ערך.

כל החשיפות הללו הן חרב פיפיות. מצד אחד, הן עשויות לערער את האמון של רבים במערכת — אם יהיו אנשים שהפרשיות יניעו אותם לרכוש רק נדל"ן ולהעביר את גורל הקריירה שלהם לחו"ל, זו לא תהיה החלטה בלתי־רציונלית. מצד שני, כל אחת מהחשיפות היא הזדמנות יוצאת מהכלל לקבוע מחדש את הנורמות ואת כללי המשחק, ולאמץ כלכלת שוק הוגנת שבה הציבור מוכן לתת אמון — וזהו ההבדל המרכזי בין משק מצליח ורמת חיים גבוהה לבין מדינה מושחתת וכושלת.

במה זה תלוי? איזה צד של החרב יהיה חד יותר? התשובה תלויה בתפקוד מערכת הביקורת, ברגולציה ובמשפט — ובעיתונות שפועלת ללא פניות, ושנחושה למלא את התפקיד ולקחת את האחריות שהציבור מצפה ממנה לקחת. 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם