אנחנו לא זקוקים לבקדייטינג - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אנחנו לא זקוקים לבקדייטינג

כאן זה פשוט להחריד: לנגב חומוס פעמיים בשבוע עם חבר מרכז; להעסיק בני משפחה של פוליטיקאים; להעביר מעטפה לחבר ועדה מחוזית לבנייה; או למכור ציוד למערכות ציבוריות ענקיות ללא בקרה

איזו תהלוכה!

בזה אחר זה הם מתפטרים - יושבי ראש, מנכ"לים, סמנכ"לי כספים, דירקטורים ואפילו מייסדים של כמה מהחברות הגדולות ביותר בוול סטריט.

בזו אחר זו מודיעות חברות אמריקאיות, רובן מענף ההיי-טק הזוהר, כי בדיקות שנערכו על ידי ועדות פנימיות שהן הקימו גילו שהחברות הונו את המשקיעים ברישומים החשבונאיים הקשורים באופציות למנהלים ולעובדים בשיטת ה"בקדייטינג": קביעה רטרואקטיווית של מועדי הקצאה של אופציות לתאריכים שבהם נסחרו מניות החברה במחירי שפל.

קובי אלכסנדר, מייסדה של קומברס, ואמנון לנדן, המנכ"ל לשעבר של מרקורי, נמצאים בתוך חבורה גדולה מאוד של מנהלים שמצאו דרך פנטסטית להעביר עושר עצום מבעלי המניות של החברות לכיסם של המנהלים והעובדים מבלי לעבור, כמקובל, דרך דו"ח הרווח וההפסד של החברה.

והמסקנות שלנו, היהודים בציון, מהפרשה ברורות כשמש: שוב התברר כישלונו של שוק ההון האמריקאי, שוב נחשף פרצופה המכוער של וול סטריט ושוב נוכחנו בעליונותו המוסרית של הסקטור העסקי בישראל.

והראיה: בעוד שבוול סטריט מתפלשים כבר ארבע שנים, מאז התפוצצות פרשת אנרון, בשערוריות חשבונאיות - הרי שבישראל הכל מתנהל על מי מנוחות; אף חברה גדולה לא זייפה דו"חות כספיים, שום מנהל של חברה מהבורסה המקומית לא נתפס מתארך לאחור אופציות לעובדיו, וכף רגלו של שום בכיר לא תדרוך אי פעם בבית סוהר.

אין לנו אלא להסיק שאם זאת לא רמת המוסר הגבוהה במיוחד של אילי ההון ובכירי הסקטור העסקי בישראל, אז לכל הפחות אלו רשויות האכיפה האימתניות שלנו, שאיש לא מעז להתעסק עמן.

זה סיפור יפה, שבשבועות האחרונים קונה לו תומכים רבים במקומותינו; הוא מתגנב לו בהדרגה להרצאות של אנשי רשויות החוק, לראיונות עם מנהלים של חברות ולטורי פרשנות בעיתונים.

לצערנו, הסיפור האמיתי הוא כמובן שונה. לשכיחותן הנמוכה של שערוריות חשבונאיות בחברות המקומיות יש סיבות הרבה פחות משמחות: הסיבה העיקרית להיעדרן של הונאות פיננסיות וחשבונאיות גדולות בישראל היא שאין שום צורך בהן. במדינה שבה הסקטור הציבורי אוחז ב-50% מהתוצר; במדינה שמחזיקה 90% מהקרקעות שבה; במדינה שבה פוליטיקאים ורגולטורים הם מריונטות של אילי הון; במדינה שבה הבנקים היו ספקי האשראי הכמעט בלעדיים עד לפני שנתיים - במדינה כזאת מי שרוצה לגנוב כספי ציבור לא זקוק לשום תחכום חשבונאי או פיננסי.

בעוד הגנבים האומללים מוורלדקום ואנרון הקימו קונסטרוקציות פיננסיות מתוחכמות ביותר - ישויות חוץ מאזניות, עסקות סיבוביות, אופציות קדימה, אחורה ולצדדים - הרי שבישראל העסקים הרבה יותר פשוטים.

כאן השיטות הן ציניות ופשוטות להחריד: לנגב חומוס פעמיים בשבוע עם חבר מרכז; להעסיק בני משפחה של פוליטיקאים; להעביר מעטפה מהירה לחבר ועדה מחוזית לבנייה; למכור ציוד ושירותים למערכות ציבוריות ענקיות בהן הכסף נשפך במיליארדים ללא בקרה ציבורית; להעסיק עורך דין-מאכער שמחובר לרגולטורים, לפקידים או לפוליטיקאים; לפתח יחסים ארוכי טווח עם בנקאים שיגלגלו ויפרסו לך חובות בשיטה היפאנית עד אין קץ; להחזיק את העיתונאים בכיס הקטן - ולהבטיח לכל רגולטור שאמור לדאוג לתחרות בשוק שלך שמקום העבודה שלו בסקטור הפרטי מובטח.

אשר להונאות הבקדייטינג: כאן יש לנו בשורה משמחת במיוחד; במשק הישראלי אין בה שום צורך, והמשקיעים בבורסת תל אביב יכולים להיות רגועים לחלוטין: אין סיכוי שהיא תתגלה כאן בהיקפים משמעותיים כמו בארה"ב - ולמעשה יש סיכוי קלוש שהיא תופיע כאן בכלל. שלושה מנועים עיקריים דחפו את ההתפשטות המהירה של תופעת הבקדייטינג:

1. הפירצה החשבונאית שאיפשרה לחברות להימנע מרישום הוצאות בגין חלוקת אופציות למנהלים ולעובדים כאשר הן נעשו לכאורה במחירי שוק (בדיעבד התברר שהן נעשו מתחת למחירי שוק, וכאן יסוד ההונאה).

2. תאוות הבצע של המנהלים שמצאו שיטה אלגנטית להעביר נתח עצום מנכסי החברה לכיסיהם מבלי לתת לדבר גילוי בדו"חות הכספיים ומבלי להעביר זאת דרך דו"ח הרווח וההפסד.

3. המוטבים בחלק לא מבוטל מהקצאות האופציות המתוארכות לאחור הם לא הדירקטורים והמנהלים שקיבלו את ההחלטות, אלא העובדים של החברות.

הלחץ לחלק אופציות "בתוך הכסף" לעובדים נוצר בעיקר כתוצאה מהתחרות המטורפת על כישרונות בתעשיית ההיי-טק במחצית השנייה של שנות ה-90 ובתחילת העשור הנוכחי. המרדף אחר העובדים והצורך לשמור על מחירי מניות גבוהים דחף את המנהלים למצוא טכניקות "יצירתיות" לרפד את העובד מבלי להעביר זאת דרך דו"ח הרווח וההפסד.

מעניין לראות שתופעת הבקדייטינג רווחה דווקא בכמה מהחברות המצליחות והיצירתיות ביותר בוול סטריט, כאשר הדוגמה הבולטת היא כמובן אפל, שם הודה המייסד והמנהיג סטיב ג'ובס שידע עליה.

וכאן, לצערנו, טמונה הסיבה השנייה לכך שבישראל אין לצפות לראות תופעה דומה: למעט ענף ההיי-טק, שרוב החברות שבו ממילא נסחרות בוול סטריט, אין בישראל תחרות בסגנון אמריקאי על כישרונות.

בעוד שבארה"ב הצלחתן או כישלונן של חברות טמונים ביכולת שלהן לגייס את העובדים והכישרונות הטובים ביותר, הרי שבמבנה השוק הריכוזי, הקרטליסטי והרגולטורי של המשק הישראלי, מנועי הרווחיות וההצלחה טמונים במקומות אחרים. לא רבים הם בעלי ההון הישראלים שמתעוררים בלילה שטופי זיעה מחשש שעובדיהם הטובים ביותר יברחו לתחרות, והם עסוקים בחיפוש פתרונות יצירתיים כדי לרפד ולשמר את עובדיהם הטובים.

ובקיצור: ככל שמתרבים הגילויים על חברות מוול סטריט שעסקו בבקדייטינג, כך אנחנו צריכים לקנא יותר באמריקאים: על שוק העבודה התחרותי ועל התרבות העסקית בה יושבי הראש, המנכ"לים והבכירים מתפטרים במהירות שיא מבלי להיאחז בקרנות המזבח, לתקוף באלימות בחזרה את רשויות החוק ולצאת למסע יחסי ציבור וספינים שמסביר שבקדייטינג זה מהלך פיננסי מקובל, שכולם עשו את זה ושבעצם צריך לתת להם פרס.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#