הרווח של כולנו מהתיק של דן חלוץ - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הרווח של כולנו מהתיק של דן חלוץ

אם אלכסנדר היה עובר לכאורה על חוקי מדינת ישראל הוא לא היה בורח לשום מקום; הוא היה לוקח את שלושת עורכי הדין הרגילים של הצמרת, שני יח"צנים ולוביסט. אחרי שבוע או חודש כל הסיפור היה מתהפך

1. חלוץ

להאשים את הרמטכ"ל בשימוש במידע פנים על מימוש תיק של 159 אלף שקל זה קצת טיפשי; כדי להאשים אותו באטימות ובחוסר רגישות ציבורית הנדרשת מרמטכ"ל, לא צריך היה להמתין לחשיפת פעולותיו הפיננסיות - ולכן ברור שדן חלוץ שופד השבוע על ידי התקשורת והציבור הישראלי לא בגלל פעולותיו הבורסאיות בסניף לב דיזנגוף של בנק לאומי בתל אביב, אלא בעיקר בגלל הכישלון בחזית הלבנונית.

ואולם חלוץ, שהתפנה לתת הוראות מכירה לקרנות נאמנות ומניות בשעות הקריטיות שלפני פתיחת המלחמה, דווקא עשה עמנו חסד; ומהתגובה שבחר לתת, שבה הסביר שהוא גם אדם פרטי המנהל משק בית, יהיה אולי לכל הציבור רווח כלכלי משמעותי.

כמה ימים לאחר פתיחת המלחמה נשאל הרמטכ"ל על ידי אחד העורכים הכלכליים מה יהיו ההשלכות הכלכליות של המלחמה. חלוץ השיב לו שזה לא הזמן והעיתוי הנכון לדון בעניין זה. חלוץ טעה, וטועים כל אלה שמנסים להפריד בין הדיון במלחמה, בהוצאות הביטחון ובמדיניות החוץ של מדינת ישראל לדיון בסוגיות הכלכליות: מדובר באותו עניין - סדרי העדיפויות של ישראל, דמותה של המדינה, ורמת החיים ואיכות החיים של אזרחיה.

כשם שהרמטכ"ל פנוי לחשוב ולפעול בתיק המניות הקטן שלו בעיצומם של הקרבות - גם לנו האזרחים שמתקשים להבין את ענייני הצבא, הביטחון והחוץ המורכבים מותר לחשוב מה תהיה ההשפעה של כל אלה על חיינו הקטנים: על השירות הצבאי שלנו ושל חברינו, על המסים שנשלם, על שירותי הבריאות והרווחה שנקבל ועל הפגיעה הכלכלית בכיסנו.

כשם שלרמטכ"ל מותר לנהל את משק הבית הכלכלי שלו באמצע המלחמה - כך גם לנו מותר לתהות על השיקולים הכלכליים, המניעים את מערכת הביטחון, את ראשיה, את אלה שאמורים לפקח עליה ואת אלה שמתפרנסים ממנה.

כשם שהרמטכ"ל עסוק בתיק ההשקעות הפרטי שלו כשהוא יוצא לקרב - כך לנו מותר להיות עסוקים בשאלות הכלכליות הקשות שעלו מהתנהלות המלחמה הזאת: כיצד קורה ש-40 מיליארד שקל נשפכים מדי שנה למערכת הביטחונית - וברגע האמת לחיילים שבחזית אין ציוד בסיסי; כיצד קורה שתנאי השירות בצבא הם מהטובים ביותר במשק, אבל איכות הניהול בו נמוכה; כיצד קורה שאלפי אנשי קבע מקבלים חבילות פנסיה בעלות של מיליוני שקלים, אך ביום שבו פורצת מלחמה מיד עולה הדרישה להגדיל את תקציב הביטחון.

נוכח האבידות הקשות בנפש, ההפסד של עשרות מיליארדי שקלים, המכה הקשה בשכבות החלשות בצפון והשחיקה הקשה בכוח ההרתעה של ישראל - קשה למצוא הרבה הישגים למלחמת לבנון השנייה.

אבל אולי יהיה למלחמה הזאת הישג אחד משמעותי: היא תחדד את הצורך הגדול בחשבון נפש ניהולי ומקצועי של מערכת הביטחון; היא תוביל ללחץ ציבורי לפיקוח נרחב על התנהלותו של הצבא - המבצעית והכלכלית.

אולי פרשת התיק של חלוץ תביא לכך שציבור רחב יותר יפנים טוב יותר את העובדה שלפוליטיקאים ולגנרלים שמנהלים את חיינו, מוציאים אותנו לקרב ומקבלים החלטות בשבילנו - יש גם אינטרסים פשוטים ובסיסיים הרבה יותר מהסיסמאות הגבוהות והלאומיות.

2. הורביץ

אם יש בסקטור העסקי אייקון גדול אחד שאיש אינו חולק עליו, זהו יו"ר טבע אלי הורביץ - המנהל המצליח ביותר בתולדות המשק הישראלי שהפך את טבע לחברת ענק גלובלית ולמקור גאווה והשראה לכל מנהל ישראלי.

לכן מאכזב היה לקרוא השבוע כיצד בחר הורביץ לתרום לדיון הציבורי הכלכלי כאשר יצא במתקפה חסרת תקדים על משרד האוצר שמבקש לשמור על משמעת פיסקלית, למרות הוצאות הביטחון החריגות.

הורביץ לא בחל בסופרלטיווים: "אני משתגע מהטיפשות", "פקידי האוצר משקרים" וכדומה, ומי שקורא את דבריו מבין שהבעיה הכלכלית העיקרית מולה ניצב כיום המשק היא הרצון של אנשי האוצר לשמור על תוואי הגירעון היורד.

בחלק מדבריו של הורביץ יש הרבה אמת, אם כי אין בהם חידוש: משרד האוצר וממשלת ישראל מתקשים לקבוע את סדרי העדיפויות בתקציב המדינה - הקיצוצים תמיד מתבצעים היכן שאפשר לחתוך ולא היכן שצריך לחתוך, מפני שהכנסת וגורמי הלחץ הגדולים במשק לא מאפשרים לעשות שינויים מבניים ארוכי טווח.

אלא שהמתקפה של הורביץ לא תורמת לדיון החשוב הזה שום דבר: מה שנדרש הוא מנהיגות כלכלית אמיצה שתצביע על המקומות שבהם צריך לקצץ, על השינויים המבניים הנדרשים ועל הדרך להסיט תקציבים מבזבוז ושחיתות להשקעות. את זה לא עשה הורביץ.

הורביץ גם שגה כאשר מתח קו ישיר בין הקיצוץ בתקציב לבין המיתון. שהרי הניסיון הכלכלי בישראל מראה שהקשר הוא דווקא הפוך: במדינה כמו ישראל, שבה החוב הלאומי הכולל והגירעון השנתי השוטף הם מהגבוהים בעולם, הגדלת תקציבים וגירעון שולחת מיד איתות שלילי לכל השחקנים בשווקים ומביאה להתכווצות כלכלית.

מפתיע במיוחד הוא הביטול שבו התייחס הורביץ לחשיבות שמייחסים "הגזברים" (כך הוא מכנה בבוז את פקידי האוצר) לעמידה ביעדי הגירעון והתקציב, כאילו אין שום חשיבות אמיתית לאמינות של הממשלה בשווקים הפיננסיים בישראל ובעולם.

הורביץ, יותר מכל מנכ"ל אחר בישראל, הצליח להביא את טבע למעמדה המרשים בגלל ההערכה העצומה שיש לכל הקהילה הפיננסית הבינלאומית לאמינות התחזיות של החברה. אם הורביץ וה"גזבר" של טבע, דן זיסקינד, היו מאבדים את האמינות העצומה שרוחשים להם השווקים הפיננסיים - אזי מניות טבע היו נסחרות במחיר נמוך, לא היה לחברה את "המטבע" לביצוע רכישות, והיא לא היתה מגיעה למעמד המיוחד שלה בוול סטריט.

ובכלל, אם אלי הורביץ חרד למדיניות הכלכלית קצרת הטווח המתנהלת בישראל, הוא יכול לבחור מטרות ואמצעים ראויים ואפקטיוויים הרבה יותר. להגדלת הגירעון יש לובי רחב וחזק בממשלה ובאופוזיציה - מה שחסר לנו זה לובי לקבלת החלטות קשות.

3. אלכסנדר

שתי שאלות חוזרות ועולות בשבוע האחרון בסקטור העסקי סביב כתב האישום החמור שהוגש נגד קובי אלכסנדר - המייסד והמוביל של חברת ההיי-טק הישראלית קומברס: 1. מדוע צריך היה מולטי-מיליונר כמו אלכסנדר להוציא במרמה עוד כמה מיליונים בתרגילי אופציות? 2. מדוע איש כה עשיר, שהיה מהמכובדים ומהמוערכים ביותר בקהילה העסקית, בוחר לעצמו מעמד של נמלט מפני רשויות החוק?

לשאלה הראשונה ננסה לתת בעתיד תשובות הלקוחות מעולם הכלכלה והפסיכולוגיה, ותשובה טובה ניתן יהיה לתת רק אם יתנהל משפט, ייחשפו כל הפרטים ואלכסנדר יורשע.

לעומת זאת, לשאלה השנייה יש תשובה קלה: אלכסנדר ברח כי מי שמחפש אותו הן רשויות החוק האמריקאיות, וכאזרח אמריקאי בעשרים השנים האחרונות אלכסנדר יודע בדיוק מה המשמעות של זה.

אם אלכסנדר היה עובר לכאורה על חוקי מדינת ישראל הוא לא היה בורח לשום מקום; הוא היה לוקח את שלושת עורכי הדין הרגילים של הצמרת, שני יח"צנים ולוביסט ויוצא במתקפה אלימה נגד החוקרים, התובעים, בית המשפט והעיתונאים. אחרי שבוע או חודש כל הסיפור היה מתהפך, מכל עבר היו קופצים מומחים וחברים שהיו מסבירים שמה שהוא עשה זה מקובל, ובסוף הוא היה גומר עם סגירת התיק במקרה השכיח ועם עסקת טיעון או עבודות שירות במקרה הגרוע.

ואולם אלכסנדר מואשם בכך שעבר לכאורה על חוקי ארה"ב, והוא יודע בדיוק מה מחכה לו שם אם יורשע: כמה שנים טובות בכלא. אז אם צריך לבחור באופציה של ניהול מו"מ עם השלטונות מעמדה של נמלט-נרדף לבין סיכוי למאסר ממושך - הבחירה הראשונה כבר לא נראית מפתיעה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#