כך תהיו עשירים בעזרת הבורסה

9.5% ריאלי. זאת התשואה של מדד שוק המניות של תל אביב מאז 1980; אם הכל כל כך טוב, איך זה שכולם כל כך מפחדים מהשקעה במניות?מניות אינן השקעה מסוכנת - אם משקיעים בהן נכון

מירב ארלוזורוב

מניות זה דבר מסוכן נכון? כולנו הרי זוכרים את מפולת מניות הבנקים של 1983, את המפולת שהבורסה נקלעה אליה ב-1994 - רגע אחרי שהבנק שיכנע אותנו לקנות קרן נאמנות באשראי, וגם איך קריסת הנאסד"ק והאינתיפאדה שלחו את שוק המניות של תל אביב לשפל עמוק בתחילת העשור הנוכחי. מפולת שמתרחשת כל 10-8 שנים היא סיבה מצוינת לגיבוש העמדה כי מניות הן דבר מסוכן. בוודאי מסוכן מדי בשביל הפנסיה.


א. בטווח הארוך הסיכון במניות אינו גבוה

האם באמת אין עוררין על כך שמניות הן דבר מסוכן? שווה להעיף מבט על מה שיש לסטטיסטיקה האמריקאית המופלאה לומר לנו על כך. את הסטטיסטיקה הזו מצטט לנו גדי טולדנו, יועץ לשווקים בינלאומיים מקבוצת פסגות-אופק, מתוך הספר השנתי של חברת Ibbotson. הספר האחרון מפרט את כל הנתונים הסטטיסטיים של שוק ההון האמריקאי מ-1926 ועד 79 .2004 שנים של נתונים.

בין השאר, Ibbotson בדק מה היה הסיכון להפסיד בעבור מי שהשקיע בשוק המניות לתקופות זמן שונות. הבדיקה הראשונה נערכה ברמת השנה הבודדת. הבדיקה העלתה, כי מי שהשקיע במניות החברות הגדולות (המניות הנכללות במדד ה-S&P 500) ב-79 השנים האלה הצליח לסיים ברווח 56 שנים מתוכן. משמע שב-70% מהשנים המשקיע נותר עם רווח. אם אותו משקיע היה בוחר, אגב, בתיק של 70% מניות ו-30% אג"ח, סיכוי הרווח שלו היה מגיע כבר ל-75% מהשנים.

אלא ש-Ibbotson לא הסתפק בכך. הוא בדק גם מה קרה למי שהשקיע בשוק המניות לתקופות זמן ארוכות יותר. לשם כך ערך Ibbotson בדיקה של תקופות מתגלגלות, כלומר בחר תקופת זמן וקידם אותה בכל פעם בשנה אחת (מה קרה למי שהשקיע בעשר השנים 1935-1926 ולאחר מכן בעשר השנים 1936-1927 (וכן הלאה). הבדיקה שלו העלתה, כי מתוך 75 תקופות של חמש שנים מתגלגלות, היה המשקיע במניות מסיים 65 תקופות של חמש שנים ברווח (87% מהתקופות). מתוך 70 תקופות של עשר שנים, היה המשקיע מסיים 68 תקופות ברווח (97% מהתקופות) ומתוך 70 תקופות של 15 שנים - היה המשקיע מסיים את כל התקופות ברווח. כלומר בכל טווח זמן של 15 שנה שנבחר, מאז 1926, תיק המניות של המשקיע הניב רווח.

המסקנה העולה מהבדיקה של Ibbotson היא חד-משמעית: אם משקיעים במניות בטווח זמן ארוך מספיק - 15 שנה לפחות - הסיכון נעלם.

עם זאת, צריך לסייג את המסקנה הזו. Ibbotson מסמן כל תקופה שהסתיימה ברווח כתקופה חיובית גם אם מדובר ברווח מזערי. ברור שמי שבתום 15 שנות השקעה בשוק המניות הניב רווח נומינלי של 1%, עדיין יראה את ההשקעה שלו בשוק המניות כהפסד. הרווח, כלומר, צריך להיבחן בהשוואה לחלופות השקעה, ואת זה Ibbotson לא עושה. אבל גם כך, המסקנה שעולה מהנתונים שלו חזקה מספיק.


ב. גם בישראל הסיכוי הוא בסיכון

אם חשבתם שמה שטוב לארה"ב לא טוב לישראל, אתם שוב טועים. בישראל אין אמנם נתונים סטטיסטיים ל-79 שנה כמו בארה"ב, אבל גם 25 שנה היא תקופה מכובדת מספיק - ואת הנתונים ל-25 שנה כבר יש לנו.

הבורסה לניירות ערך של תל אביב ערכה בדיקה של התשואה, שהניב מדד מניות הכללי בין 2005-1980 (26 שנה). התוצאה, כפי שניבטת בגרף, היא תשואה ריאלית שנתית ממוצעת של 9.5%. כן, 9.5% ריאלי - הרבה יותר מה-10.4% דולרי נומינלי שהאמריקאים מניחים כתשואה לאורך שנים של שוק המניות שלהם.

מהגרף אפשר ללמוד כי אלה היו 26 שנים סוערות ומאוד לא יציבות בבורסה של תל אביב, שכללו לפחות 3 מפולות ענקיות (משבר ויסות המניות ב-1982, המפולת של 1994 ומפולת הנאסד"ק והאינתיפאדה ב-2001). ובכל זאת, התשואה הכוללת היתה גבוהה מאוד.

גם בחתך של 2005-1990 מדד שוק המניות הישראלי נראה מצוין. בשנים הללו מדד ת"א 100 העניק למשקיעים בו תשואה נומינלית ממוצעת של 20.2%, שהיא תשואה ריאלית של 11.7%.

גם את המספרים הללו חייבים לסייג. ראשית, הבורסה של תל אביב נסחרת היום בשיא כל הזמנים, וכאשר עורכים בדיקה היסטורית מנקודת מבט של בורסה בשיא, התוצאה הרב שנתית תמיד נראית טוב במיוחד. רק נסו לדמיין איך היתה נראית אותה סטטיסטיקה לו היינו עורכים אותה בשפל של 2003.

שנית, אף ש-26 השנים האחרונות היו שנים סוערות ובהן שלוש מפולות ענק, אלה היו עדיין שנים כלכליות מצוינות. ב-26 השנים הללו עברה ישראל את תוכנית הייצוב של 1985, המשק הישראלי השתכלל והתפתח והריבית במשק עברה תהליך חד-פעמי של ירידה מרמה של עשרות אחוזים לרמה של אחוזים בודדים. כלומר, 26 השנים האחרונות התאפיינו בכמה תהליכים כלכליים חד-פעמיים, שהביאו לשיפור במצב המשק, במצב החברות וברווחי המניות. איש אינו יכול להתחייב כי גם 25 השנים הבאות יהיו טובות למשק הישראלי (ולפחות מבחינת ירידת הריבית - ברור שלא יהיו כאלה) וכך גם התשואות במניות. אין כאן הבטחה, אבל כל מי שמאמין שהמשק הישראלי ימשיך להשתכלל ולהתפתח גם בדור הבא, יכול להמשיך ולהאמין בהשקעה במניות.


ג. לכל כלל יש יוצא מן הכלל

פעמיים בהיסטוריה כדאיות ההשקעה בשוק המניות לא הוכיחה את עצמה. מי שהשקיע בוול סטריט ב-1929, ערב המפולת הגדולה, ומי שהשקיע ביפאן ב-1989, ערב קריסת הניקיי, לא ראה ברכה על ההשקעה שלו גם שנים ארוכות מאוחר יותר. השבר של שני השווקים היה כה עמוק, שלקחו להם עשרות שנים כדי להתאושש ממנו (הניקיי עדיין נסחר בכשליש מערכו ערב המפולת), וכך כדאיות ההשקעה התמוססה.

יש מי שיתייחסו אל שני הארועים האלה כאל סיבה מספקת להתרחק משוק המניות. אי אפשר לשפוט אותם על כך, אבל כדאי לציין שני דברים. האחד, שמדובר באירוע נדיר ביותר (כאמור, פעמיים בלבד בהיסטוריה המוכרת). השני, שגם על הסיכון הזה ניתן להתגבר אם דבקים בטכניקת השקעה בסיסית אחת: השקעה עקבית במניות לאורך זמן. זוהי השקעה במניות דרך הוראת קבע, משמע סכום חודשי או שנתי קבוע המושקע במניות. בטכניקה הזאת מובטח למשקיע כי הוא ממצע את תנודות השוק - הוא ישקיע אמנם גם בשנים גרועות מאוד, שנים של ערב מפולת, כשהשוק מנופח וההשקעה בו תסתיים בהפסד, אבל הוא ישקיע גם בשנים טובות, ובטווח הארוך יבטיח לעצמו כך את ממוצע תשואת השוק על ההשקעה שלו.


ד. הסיכון המדובר ביותר - מפולת ערב הפרישה לפנסיה

מה יקרה למי שערב הפרישה שלו לפנסיה יראה את שוק המניות צונח ב-50%? זאת השאלה הפופולרית ביותר שמעלים מי שמחזיקים בדעה כי מניות ופנסיה אינם מתיישבים זה עם זה. מפולת ערב הפרישה לפנסיה היא אכן סיכון ממשי, במיוחד בעבור מי שמתכוון למשוך את כל הפנסיה שלו עם הפרישה כסכום חד-פעמי (פנסיה הונית). 40 שנות חיסכון עלולות לרדת כך לטמיון.

עם זאת, הסיכון הזה פוחת משמעותית בעבור מי שמתכוון למשוך את הפנסיה שלו כקצבה - להותיר את הפנסיה מושקעת בשוק ולמשוך כל חודש קצבה. תוחלת החיים שיש לגבר בן 65 עולה על 14 שנה, מה שאומר כי תוחלת זמן ההשקעה שנותר לו הוא כ-11 שנה - בעבור השוק זה די והותר זמן להתאושש.

כמו כן, ניתן וצריך למזער את הסיכון של מפולת ערב הפרישה לפנסיה אם דבקים בכלל של הקטנת שיעור המניות בתיק החיסכון עם הגיל. לאמריקאים יש נוסחה פשטנית לכך, לפיה שיעור המניות בתיק צריך להיות מאה פחות גיל המשקיע. לפי נוסחה זאת, גבר בן 30 צריך להשקיע 70% מהפנסיה שלו במניות, וגבר בן 65 צריך להסתפק ב-35% מניות. בישראל הכלל הזה נתפש כספקולטיווי להחריד, אבל בישראל עוד לא הפנימו מספיק את חשיבות התשואות הגבוהות להבטחת הפנסיה בעידן של תוחלת חיים עולה.


ה. הסיכון הממשי - חוסר משמעת

אם הכל כל כך טוב, איך זה שכולם כל כך מפחדים מהשקעה במניות? משום שכמעט לאף אחד אין את המשמעת הנדרשת להשקעה נכונה בשוק המניות. המשקיע הממוצע הוא כעלה נידף ברוח - נסחף להשקיע במניות כשהשוק "חם", משמע גואה, ונתקף בהלה ובורח כשהשוק קורס, במיוחד כשאחרי הקריסה מגיעה תקופה ארוכה, שלרוב נמשכת כמה שנים, של קיפאון ודריכה במקום. התוצאה היא שהמשקיע הממוצע קונה ביוקר, מוכר בזול ויוצא קירח מכל הכיוונים.

היסטוריה של משקיעים כאלה, שיצאו ניזוקים מהשקעה במניות, ייצרה לשוק המניות את המוניטין השלילי שלו. למשל, המוניטין שמניות זה לא עניין לפנסיה. אבל האמת היא שמניות הן פשוט לא עניין למשקיעים חסרי משמעת ולמי שלא מצליחים לשמור על כללי הזהב של השקעה נבונה.


ו. שלושת כללי הזהב להשקעה נבונה

כדי להצליח במניות צריך לשמור על שלושה כללי ברזל: השקעה לטווח ארוך בלבד, השקעה כל הזמן והשקעה עקבית.

1. השקעה לטווח ארוך - 15 שנה לפחות. 15 שנה הוא זמן מספיק ארוך כדי לתת לאפקט הריבית דריבית להצטבר ולתת את פירותיו עם תשואה עודפת מצטברת בשוק המניות. זהו גם זמן מספיק ארוך, לפי המחקר של Ibbotson, כדי לתת לתנודתיות של שוק המניות להשלים מחזור ולהבטיח רווחיות על ההשקעה גם לאחר תקופת מפולת. במונחים של תוחלת חיים של 80 שנה, 15 שנות חיסכון הן תקופת חיסכון סבירה.

2. השקעה כל הזמן - גם בתקופות שנראות גרועות במיוחד. לא צריך להיבהל מתקופות מפולת. הסטטיסטיקה מלמדת, כי השנים של התאוששות ממפולת הן השנים הרווחיות ביותר בשוק המניות. אלו יכולות להיות שנים בודדות שבהן השוק מזנק ב-50%-30% ומרבית התשואה המצטברת על השקעה במניות במשך עשרות שנים מושגת בשנים אלו. מכיוון שאיש אינו יכול לצפות מתי תבוא ההתאוששות ממפולת, צריך פשוט להישאר בשוק המניות גם בזמן מפולת וגם במשך שנות הקיפאון הארוכות שבאות אחריה.

3. השקעה עקבית - השקעה במניות דרך הוראת קבע כדרך למצע את מחיר השוק. זהו האמצעי הטוב ביותר לנטרל את הסיכון של עיתוי ההשקעה בשוק המניות - הסיכון של השקעה במניות כשהשוק גואה, רגע לפני שהוא קורס - כפי שקורה למרבית המשקיעים. פשוט משקיעים בשוק כל הזמן, כך שלעיתוי אין יותר משמעות.


ז. איך, לכל הרוחות, קונים את תשואת השוק

זאת הערה חשובה. כל הניתוחים שהובאו כאן הם ניתוחים של התוצאות שהניב שוק המניות, אבל התשואה של שוק המניות אינה רלוונטית - משום שאי אפשר לקנות אותה. מה שאנחנו יכולים לקנות זה רק קופות גמל, ביטוחי חיים, קרנות נאמנות שמשקיעות בשוק המניות או תעודות סל, שהן סוג של מניה המחקה את מדד שוק המניות. בכל אחד מהמקרים יש לנו עלויות בדמות דמי ניהול למנהל הקרן או הקופה או עמלות קנייה ומכירה ועמלות אחזקה לבנק. לכן, התשואה שהמשקיע מקבל ליד בסוף היום היא נמוכה משמעותית מתשואת השוק - משום שכל מיני מתווכים גוזרים לעצמם עמלות בדרך.

כשבודקים מה הניבה לנו ההשקעה האמיתית שלנו, זאת שנעשית דרך המתווכים השונים, מגלים תוצאות מאכזבות. מרבית קופות הגמל וביטוחי החיים אינם יכולים להציג תשואה ריאלית של יותר מ-4%-3% לשנה לאורך שנים. זאת, בעיקר מפני שתיק קופות הגמל הוא תיק מעורב, שבו רכיב המניות קטן יחסית. גם קרנות נאמנות המתמחות בהשקעה במניות לא מצליחות ברובן להתקרב לתשואת השוק. קרן אנליסט מניות, שהניבה מאז סוף 1987 תשואה ריאלית שנתית ממוצעת של כ-12.8%, היא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.

מדוע המתווכים מאכזבים? משום שרכיב ההשקעה שלהם במניות הוא קטן ומשום שגם הם - כמו הציבור הרחב - לא מצליחים לעמוד בדרישות של השקעה לטווח ארוך בשוק המניות. כדי להשיא את ההשקעה במניות, לכן, צריך למצוא דרך להתגבר על מכשלות המתווכים: לנסות ולזהות את המתווכים (מנהלי ההשקעות) הטובים ביותר או לחילופין לבחור את כלי ההשקעה הזולים ביותר. משמע, לבחור מנהלים שדמי הניהול שלהם נמוכים או להעדיף תעודות סל - שנחשבות למכשיר השקעה זול יחסית - ולהתמקח עם הבנק על העמלות שהוא גובה עבור החזקת תעודות הסל.

לשאלות ותגובות:

mymoney@themarker.com

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker