הקרב בין נוני לביבי אינו ימין נגד שמאל אלא על כוח וכסף - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
פרשנות

הקרב בין נוני לביבי אינו ימין נגד שמאל אלא על כוח וכסף

עדות מתוך ynet: ברגע שהמחאה פנתה נגד הטייקונים - ניתנה הוראה לדכא אותה

14תגובות
ראש הממשלה בנימין נתניהו ומו"ל "ידיעות אחרונות", ונוני מוזס
אמיל סלמן, ניר קידר

בגיבוש רשימת "100 המשפיעים" של מגזין TheMarker, המופיעה בגיליון ספטמבר של המגזין, זיהינו תופעה שהגיעה השנה לקיצוניות: ההשפעה של כמה מכלי התקשורת על קבלת החלטות, תכנון ויישום רפורמות וקביעת מדיניות בישראל, גם במגזר הציבורי וגם במגזר העסקי.

עשרות בכירים שעמם שוחחנו לצורך הכנת הגיליון הבהירו לנו: כל דבר עובר כיום דרך התמסורת של התקשורת, אם בתגובה למה שכבר נכתב או שודר, ואם בהתאמה של ההחלטות מראש, בעיקר לפי הדרך שבה מקבל ההחלטה חושב כי התקשורת תגיב.

שער מגזין TheMarker ספטמבר 2016
ניר קידר, ליאור מזרחי; עיבוד: עדי עמנואל

השפעת התקשורת על מקבלי החלטות אינה חדשה, והדוגמה שמסמלת יותר מכל את התופעה היא הקרב בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לבין מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס. איך אנחנו יודעים את זה? בכתבה של נתי טוקר על ההתנהלות של עורכי "ידיעות" ואתר ynet, נשמעות עדויות מפיהם של עובדים לשעבר בקבוצת "ידיעות אחרונות", המבהירות כי המתקפות נגד נתניהו היו מכוונות ומונחות מלמעלה.

ראיות אלה מוכיחות, למשל, שבימיה הראשונים של המחאה החברתית הגדולה בקיץ 2011 פעלו "ידיעות אחרונות", ובעיקר ynet בעריכתו של ערן טיפנברון, כדי ללבות את המחאה ולכוון אותה כלפי נתניהו וממשלתו. עם זאת, מרגע שאש המחאה הופנתה דווקא כלפי הטייקונים, שרבים מהם נהנו מתמיכה ומשיתוף פעולה מצד "ידיעות אחרונות", התחלפה ההנחיה — ובקבוצה החליטו לחנוק את המחאה. לדברי עובד לשעבר בקבוצה, "בעיניים כלות ראינו גם איך המחאה החברתית מנופחת ומקודמת ומוצאת מפרופורציה בראשיתה, כשהאש כוונה לממשלה, ואיך היא מגומדת בשיאה, כשהחץ עבר מהשלטון להון".

אדם אחר שעבד בקבוצה ידע לספר על "רשימות" של אנשים שיש לכתוב לטובתם או לרעתם: "היו רשימות שחורות. טיפנברון צינזר אייטמים. למשל, לפני שהוקם ארגון העיתונאים הוא צינזר אייטמים ופרטי מידע שלא היו נעימים ליו"ר ההסתדרות אז, עופר עיני. כשג'קי בן זקן היה במצוקה, טיפנברון הפעיל לחץ כדי שיהיו כתבות שיגוננו עליו".

כל אלה, ועדויות רבות אחרות, מבהירים עד כמה חלק מכלי התקשורת מתאימים את הכיסוי לאינטרסים של מקורבים להם, ולכן עד כמה הם עצמם משפיעים על מה שקורה במדינה.

ואולם הקרב בין נתניהו למוזס אינו עניין של השנים האחרונות בלבד. בכתבת השער של גיליון "100 המשפיעים" של מגזין TheMarker, תחת הכותרת "ביבי נגד נוני", מבהיר חוקר השחיתות דורון נבות שההתנגשות התחילה כבר במחצית הראשונה של שנות ה–90: "הכפפות בקרב בין 'ידיעות אחרונות' לנתניהו הוסרו כבר במערכת הבחירות של 1996, שבה ההצבעה היתה בשני פתקים, והתחרות על ראשות הממשלה היתה בין נתניהו לשמעון פרס". נבות מסביר: "שרידותו של מוזס ומבנה הכוח שיצר סביב עצמו בהכרח היו תלויים גם ביכולתו לפגוע בנתניהו, שכן נתניהו איים עליו במגוון דרכים. קודם כל, הוא איים על איכות המידע ש'ידיעות אחרונות' יכול היה להפיק מהמקורבים לו, אך גם על המבנה הכלכלי שתמך בעיתון — למשל, בנק הפועלים, שנהנה ממעמד כמעט מונופוליסטי והיה עלול להיפגע ממעבר לשוק תחרותי — על שוק הפרסום שעליו 'ידיעות אחרונות' נשען ועל הפוליטיקאים שבהם תמך העיתון, שהיו ציר שאין בלתו כדי לשמר את מבנה הכוח של מוזס".

נבות צודק: ב"ידיעות" הופיעו במשך השנים פרשנויות רבות על נושאים כלכליים, ורובן תמכו בבנקים הגדולים, בבנקאים שמנהלים אותם, ולעתים קרובות גם בטייקונים. כלי התקשרות של מוזס תמכו, למשל, בדני ובנוחי דנקנר כשנגיד בנק ישראל סטנלי פישר החליט להדיח את דני דנקנר מתפקיד יו"ר בנק הפועלים, בגין פרשיות שבגינן הורשע בהמשך.

נתניהו, שמודע לכוחן של מלים ולתלותו של האדם הפוליטי בדעת הקהל, יצא אז למתקפת נגד. עוד הרבה שנים קודם לכן, לפי נבות, "לאחר שנתניהו הובס ב–1999, נפתח השלב השני במאבק בינו למוזס, והפעם היה נתניהו בצד התוקף והיוזם", ממשיך נבות. "נתניהו אמר בפומבי שכדי להיאבק במה שהוא ראה כמונופול תקשורתי שמאלני, אין להסתפק במתיחת ביקורת על הגוף המבקר ובערעור אמינותו, אלא יש גם להציע לו חלופה בדמות גוף תקשורת ימני".

וכך, המכה הבאה של נתניהו נגד מוזס הגיעה ב–2007, עם השקתו של החינמון "ישראל היום" שבבעלות שלדון אדלסון, תומך נלהב של נתניהו. "מבחינת מוזס ופוליטיקאים המקורבים לו, 'ישראל היום' החליש את הפלטפורמה שממנה ניזונו כולם, בין אם היתה זו מטרת החינמון ובין אם לאו", כותב נבות. "במהרה, הבעיה העיקרית מבחינתו של מוזס לא היתה רק העובדה ש'ישראל היום' תקף ללא הרף את יקירו אהוד אולמרט, ובמשתמע קידם את נתניהו. הבעיה היתה ש'ישראל היום' שבר את מחירי הפרסום, שעליהם קמה ונופלת התקשורת המסחרית, ובה קבוצת 'ידיעות אחרונות'. כך נהפכה היריבות בין הצדדים, שהתחילה כיריבות אידאולוגית משולבת בהבדלי סגנון ומטרות פוליטיות, לקרב הישרדות פוליטית וכלכלית".

מחאה נגד הטייקונים ליד מגדלי עזריאלי
דניאל בר און

משם המאבק הסלים, לדברי נבות: "אין זה מפתיע שבסוף 2014, ערב הבחירות לכנסת ה–20, המאבק בין מוזס לנתניהו נהפך לחריף ומר מאי פעם. אחת הסיבות להקדמת הבחירות היתה כנראה ניסיונות של חברי כנסת שקשורים ל'ידיעות אחרונות', או לפחות נהנים מתמיכתו, לגרום לכך ש'ישראל היום' יפסיק להיות מחולק חינם, ובמלים אחרות, לסייע למוזס.

"במקביל, 'ידיעות אחרונות' נתן במה נרחבת לפרסומים שליליים על רעיית ראש הממשלה והעצים פרשות שמהן עלה חשד להתנהגות בנוסח חצר ביזנטית בסביבתו של נתניהו. הפעם נתניהו לא רק ישתמש בביקורת המוטחת בו כדי לטפח בקרב הציבור זהות כוזבת בינו לבינם, אלא גם יסיר את המסכות ויראה כי מאחורי הביקורת עומד אדם ששמו נוני מוזס, המונע מאינטרסים זרים שרובם פוגעים בציבור ומקדמים סדר יום אנטי־דמוקרטי".

נכון לעכשיו - נתניהו מוביל בקרב

בסיפור "הקרב בין ביבי לנוני" אין צדיקים. מוזס, כפי שחושפים טוקר ונבות, מנהל ועורך מאז ומעולם את כלי התקשורת שלו על פי אינטרסים של השפעה, כוח וכסף המתאימים לו אישית. ב"ידיעות" מעלים או מורידים את עוצמת האש התקשורתית ביחס לאירועי היום על פי שיקולי המו"ל, שאינם ידועים לקוראים. הם עודדו את המחאה, ואז הרגו אותה; יש להם רשימות של אנשים שצריך לסייע להם, ואנשים שיש לפגוע בהם. ייצוג האינטרס של הציבור הבלתי־מקושר והבלתי־מחובר — שהוא לכאורה חובה מוסרית ברורה מאליה של כלי תקשורת רב תפוצה — אינו מעניין את מוזס.

נתניהו, מצדו, משתמש בכוחו הפוליטי ובעיתון שממומן על ידי מקורבו כדי לפגוע ב"ידיעות אחרונות" ולהחליש ולהפחיד את כלי התקשורת האחרים. אם בשנים קודמות קידם נתניהו רפורמות שפגעו בטייקונים ובבנקים — ועדת בכר, ועדת הריכוזיות, הרפורמה בסלולר, ועדת שטרום — כיום נראה שהוא בוחר להתקרב לטייקונים משלו, למשל בעל השליטה בבזק, שאול אלוביץ'. הציבור לא מעניין את נתניהו, אלא אם מדובר בקבוצות אינטרסים ממוקדות שיכולות להשפיע על כוחו בליכוד מול בוחריו ומול שותפיו לקואליציה, כפי שראינו בשערורייה האחרונה של עבודות הרכבת בשבת.

נכון להיום, נתניהו מוביל בקרב: הוא ניצח בבחירות, אין עליו איום פוליטי ממשי והוא מאיים על התקשורת. מולו, מוזס נדרש להתמודד עם אובדן כוח ההרתעה שבו החזיק בעבר ועם לחצים כלכליים כבדים. מוזס שקל למכור את עיתונו או להכניס שותף, ולשם כך אף קיים משא ומתן עם מייסד חברת אורקל האמריקאית, לארי אליסון, שלא צלח.

אלא שגם אם היתרון הוא כיום של נתניהו, הקרב עדיין נמשך, ללא כפפות, כשכל צד פועל למען האינטרסים הצרים שלו, וללא שום התחשבות בטובתו ובזכויותיו של הציבור.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#